הרב עמאר - ע"י העבירות הגוף נעשה "בסיס לדבר האיסור" וע"י המצוות נהפך הגוף ל"בסיס לדבר מצוה"

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: (כב, ג)

בכמה מקומות בגמ' ופוסקים מובא ענין "בסיס לדבר האסור" (מבואר במס' שבת בהרבה מקומות כיעוי' שם מז, א ושם קיז, א ושם קכ, ב ושם קמב, ב ובשו"ע או"ח סי' שט וסי' שיא), דגם הבסיס שעליו מונח הדבר המוקצה, הריהו מקבל את הדינים של האיסור המונח עליו. וכן הדבר באדם שעובר עברה, שאז גופו נעשה "בסיס לדבר האיסור", וטומאת האיסור חלה עליו. אבל כשעוסק במצוה בגופו, גופו נעשה "בסיס למצוה" ולקדושה העולה ממנה, וגופו מתקדש מאותה קדושה.

ומצינו בשו"ע או"ח סי' ש"ט סעיף ד' באם הניח אבן או מעות על הכר או על החבית, שאסור לנענע את הכר או החבית, ואע"פ שהכר או החבית הם היתר גמור וצריך להם בשבת, מ"מ נאסרים הם עצמם מחמת המוקצה שעליהם וכ' שם הרמ"א ז"ל (בהג'ה שם), דכשיש לזה דין בסיס לדבר האסור, אז אפילו אם נוטל את החפץ המוקצה מן הבסיס שהיה מונח עליו, מכל מקום אסור לטלטל את "הבסיס", דמאחר שנעשה בסיס לדבר האיסור למקצת השבת אסור כל השבת כולה. וכתב הרב משנ"ב (שם ס"ק כ'), וז"ל, אסור להטות ולנער, דנעשה החבית והכר בסיס להמוקצה שעליהם "והם גופא מוקצה", עכ"ל.

ואעפ"י שהדברים נאמרו בעניני שבת ויו"ט, מכל מקום יש להתלמד מהם לענין עבודת הי"ת. ויש ללמוד יסוד חשוב עד כמה צריך האדם להתרחק מדבר עבירה רח"ל, כי כאשר האדם עוסק בעבירה נעשה כל גופו בסיס לדבר האיסור, וכמו שהעבירה היא מוקצה מחמת מיאוס, כן נעשה כל גופו מוקצה, וכגודל חומרת העבירה וטומאתה כן גודלת טומאת גופו של העוסק בה, אשר משים את עצמו בסיס אליה. כי העבירה מטמטמת את לבו של אדם כי הוא בסיס ומשכן לעבירה, וכל טומאתה שורה עליו ומטמטמת את לבו, רח"ל.

וכן הוא בהיפך כאשר עוסק במצוה אז נעשה גופו בסיס לקדושה, שבכל לימוד ובכל מצוה שעושה יש קדושה השייכת לאותה מצוה, וכשעוסק במצוה ההיא גופו נטהר ומתקדש באותה קדושה ועולה מדרגה לדרגה. צא וראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' תפלין הלכה כה), קדושת תפילין, קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין, ע"כ. והוא פשוט כי בזמן הנחת התפילין נעשה הגוף בסיס ומשכן לקדושה של התפילין, כי בכל תפלה יש כ"א אזכרות של הוי'ה ב"ה, מלבד יתר השמות הקדושים, וכגודל כוונתו והכנתו כן תגדל השפעת הקדושה עליו עד אין קץ, וכן הוא בכל מצוה ומצוה שעוסק בה.

[א"ה - הוא דמצינו בסנהדרין (צט, ב), אמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. ופירש רש"י ז"ל, וז"ל, דרופתקי, כיס ארוך שמשימין בו מעות, כל הגופין נרתיקין הם לקבל ולהכניס דברים, אשריו למי שזכה ונעשה נרתיק לתורה. והן הן הדברים, שהאדם הוא נרתיק, ואם יאחז בדרך טובה יהפוך להיות נרתיק דקדושה. יבח"ר].

ואולי זהו מ"ש חז"ל (קדושין מא, א), "מצוה בו יותר מבשלוחו", וכ' רש"י בריש פרק האיש מקדש (קדושין שם), דמצוה בו שיהיה גופו עוסק במצוה, היינו, שיש מעלה גדולה בזה שגופו של אדם עוסק במצוה, ולכן פשוט וברור היתרון שיש למקיים את המצוה בגופו על המקיים את המצוה ע"י שליח, משום שכשהאדם עוסק בגופו בעשיית המצוה, אז גופו נעשה משכן לקדושתה והשפעתה של אותה מצוה, ועולה במדרגות הקדושות, מה שאי אפשר לו לאדם כשהוא מקיים המצוה ע"י שליח.

ואולי זה הטעם במצוות שהן חובת הגוף כמו ציצית ותפילין וכיו"ב שאי אפשר לעשותן ע"י שליח, אלא ע"י בעצמו, כי מצוות אלו נועדו להשפיע שפע מיוחד על רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של אדם, לסייעו ולעודדו במלחמתו הגדולה נגד היצה"ר וחילותיו. ואי אפשר להשיג המעלות הללו ע"י שליח, כי אין הגוף נעשה בסיס לדבר מצוה כשהמצוה נעשית ע"י שליח, ולכן במצוות הללו לא שייך כלל למנות שליח.

וזהו ענין וישכם אברהם בבקר "ויחבוש את חמורו", שחבש בעצמו את חמורו כדי לטרוח בעסק המצוה ולהתקדש על ידה, ואמרו רבותינו (ראה ב"ר נה, ז), שהיו לאברהם הרבה עבדים, ועכ"ז לאהבת הי"ת ולקדושת המצוה, חבש הוא בעצמו את חמורו. כדי להשיג שפע קודש עילאי ע"י עסקו במצוה.

ובזכות העסק במצוה נעשה האדם מקודש יותר, ומסוגל יותר לקיים את יתר המצוות בעומק ובטהרת הלב והולך מחיל אל חיל כי שכר מצוה מצוה, עד שמשיג השגות גבוהות ודרגות נעלות. [א"ה וזה שאמרו (אבות ד, ב), מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. כי אחר שעשה האדם מצוה, גופו התקדש, והגוף מבקש לעשות עוד מצוה להרוות את צמאונו, וה"ה בהיפך ח"ו, אם עושה עבירה, חלה טומאה על הגוף, ומעתה הוא מתאוה ביותר לעבור עוד עבירה רח"ל. יבח"ר].

ואולי זהו הענין שאמרו ישראל (שמות כד, ז), "נעשה ונשמע", והיינו, כי ע"י העשיה מתקדש הגוף כנ"ל, ומעתה יכולים לשמוע ולהבין יותר ויותר את דברי התורה הקדושה.