הרב עמאר - רחמנותו של אברהם אבינו על אנשי סדום

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד, אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה, וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה', וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע, אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ, חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט, וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם, וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה, וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים, וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלשִׁים, וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים, וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה, וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ: (יח, כ-לג)

הנה אנשי סדום ועמורה הפליאו ברשעם וחטאתם לפני ה', ובחרו להם בדרך רשע ופשע, לדכאת עניים ואביונים, וללחום בבעלי החסד והרחמים, לרודפם ולהמיתם, וכמעשה הנורא הנזכר במסכת סנהדרין (דף ק"ט ע"ב), בנערה אחת מסדום שנכמרו רחמיה על איזה עני שנקלע לשם, ובכל פעם שהיתה יוצאת לשאוב מים, היתה מחביאה בכדה פרוסת לחם, ובצאתה לשאוב מים מן הבאר היתה מבטת כה וכה, וכראותה כי אין איש צופה במעשיה היתה משליכה לעני את הלחם והולכת לה, ואנשי סדום בראותם את העני הזה שנשאר בעיר ואינו גווע ברעב, הבינו מיד, כי יש אדם בעירם שמחיה אותו, והחלו לעקוב אחר העני הזה ואחר זמן גילו כי הנערה היא הנותנת לו לחם. מה עשו, לקחו את הנערה ומשחו אותה בדבש וקשרוה על החומה, והיו הדבורים באות ועוקצות אותה בכל גופה עד שיצאה נפשה ביסורים נוראים, וזהו שאמר הכתוב "זעקת סדום ועמורה", כלומר, זעקת הנערה מסדום ועמורה באה אלי, ונתמלאה סאתם, כי מרוב רוע לבם, לא זו בלבד שלא עזרו לעני, אלא אף רדפו והמיתו למי שגומל חסד לעניים.

וכשנתמלאה סאתם של אנשי סדום ונידונו לכליה, אמר הקב"ה, המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה, וגילה לו שעתידה לבא פורענות גדולה על אנשי סדום ועמורה. ואברהם אבינו בשמעו כן. מיד, ויגש אברהם ויאמר, האף תספה צדיק עם רשע. (בראשית יח, כג), וכתב רש"י ז"ל (שם): ויגש, מצינו "הגשה למלחמה", "הגשה לפיוס", ו"הגשה לתפילה", כיעו"ש. ומקור הדברים בדברי רבותינו במדרש רבה (ב"ר מט, ח).

וכל המתבונן בדברים אלו עומד ומרעיד, בראותו איך אברהם אבינו שם את נפשו בכפו, ומדבר דיבור קשה לפני הי"ת ונלחם ומבקש פיוס ומתפלל ומתחנן, ובעבור מי כל זאת, עבור אנשי סדום הרעים והחטאים לה' מאד. בעבורם הוא מסתכן, בעבורם הוא עורך את מלחמתו ומשנן את לשונו באש שלהבת, ומסכן את נפשו לומר "השופט כל הארץ לא יעשה משפט וגו' ועוד ועוד.

והמביט בזה רואה עד היכן מגיעים רחמיו של אברהם אבינו ע"ה, ועד היכן מתפשטת מדת חסדיו, חסד אמיתי, חסד פשוט ושלם, חסד נקי מכל חשבון ופניה. חסד שאינו מצטמצם רק למכריו ולאנשי שלומו בלבד, ואפילו לא חסד לצדיק וחסיד, אלא חסד גם עם אנשים רשעים וחטאים לה' ולאדם. ולכן גם על סדום ועמורה נכמרו רחמיו ויהמיון, ולא יכל לעצור בנפשו, וניגש בכל המסירות נפש, להושיעם בתפלתו.

ואולם יש בזה עוד גילוי נפלא מאד, במעשה החסד של אברהם אבינו ע"ה, "עמוד החסד" לדורות עולם.

שכן מלבד הרשע שהרבו אנשי סדום כלפי שמיא וארעא, עוד יש במעשיהם הרעים, הכרזת מלחמה על דרכו ושיטת חייו של אברהם אבינו ע"ה, אשר כולו היה חסד וצדקה עם כל באי עולם, בממונו בגופו ובנפשו, ורשעים אלו נלחמו בכל עוז נגד שיטתו של אברהם. הוא קורא בשם ה' אל עולם, ומרבה להיטיב עם כל באי עולם, ולעומתו הם חרטו על דגלם למרוד בהי"ת ובכל דרכיו, ולהלחם נגד הטוב והחסד בכל כחם.

והנה טבע הוא באנוש שכאשר שני אישים, או שתי קבוצות מתנגדות זו לזו, ומתנצחות זו עם זו, והאחד מהם מפסיד, הרי שחברו העומד כנגדו שש ושמח. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, כשהויכח הוא אידיאולוגי, וזה דורש וממליץ על דרכו, שראוי ליישם אותה כדרך חיים, ובא זה שכנגדו, וסותר את דבריו עד היסוד, וממליץ על מרכולתו וסחורתו שלו, לאמור זו הדרך וזו השיטה, אשר בצילה יתקיימו שוכני תבל לטוב להם. וכשהאחד מצליח להוכיח לעיני הכל עד כמה טעה חבירו, הרי שהוא מתמלא בשמחה, שמעתה יראו הכל כי הוא זה שצדק בדבריו וחבירו טעה.

והנה בודאי שהיה ראוי לאברהם אבינו לשמוח על מפלת סדום, כי אנשי סדום יסדו את חוקיהם על אדני הרשע והשחיתות, ונתקיים בהם מאמר הנביא (מלאכי ג, טו), וגם נבנו עושי רשעה וגו', כלומר, שכבר נהפכה דרכם הרעה לחק ומשפט, ובחמשת כרכי סדום ועמורה הנהיגו את חוקיהם על אדני הרשע והשחיתות. ובודאי בנפול סדום ועמורה היה לאברהם אבינו לשמוח, כי הנה עתה נתגלתה שחיתותם, ונתפרסם קלון סדום ועמורה ברבים, ומעתה יכירו וידעו כל באי עולם, כי לה' מצוקי ארץ, והוא חפץ בטובת בני האדם, ומיישר את אורחותם בחוקים ומשפטים צדיקים אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם.

ואם כן בעת שהקב"ה גילה את דברו לאברהם, כפי טבע העולם היה לו לשמוח ולצהול, על הבשורה הגדולה של מפלת סדום ועמורה, כי בזה יוודע דבר ה' ודתו בכל העולם כולו, ויכירו וידעו הכל שאברהם אבינו עבד נאמן לבורא העולם ומנהיגו, ודרכו תנצח ותתפשט ימה וקדמה צפונה ונגבה, ויתרחבו ללא היכר גבולות הקדושה, ומעתה שמחת עולם תהא על ראשו של אבי השיטה האמיתית של עשיית צדקה וחסד, והעולם בחסד יתכונן.

אבל הוא ע"ה לא שש ולא שמח אל הבשורה הזו, אלא מיד נגש להתפלל עליהם בכל כחו, וכאן התגלתה מדת החסד של אברהם אבינו, בכל עומקה והדרה, כי גם עתה לא שש לבו, ולא שמח במפלת אויביו בנפש, אלא עמד והתפלל עליהם, בכל כחו ונפשו, ומסר את נפשו כדי לגמול עמהם חסד ולהצילם מרדת שחת. ואף למלחמה הכין את עצמו, ובכל כחו עמד להגן עליהם. אלו הן קצות דרכיו של האדם הגדול בענקים, אבי האומה. ויה"ר שנלך בדרכו, ונדבק במדת החסד לטוב לנו כל הימים.