הרב עמאר - הכנסת אורחים של אברהם אבינו

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת, וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: (יח, א-ח),

איתא בגמרא (בבא מציעא פו, ב), וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום, מאי כחום היום, אמר רבי חמא ברבי חנינא, אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול ולדרוש בשלומו של אברהם. והוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה באותו היום כדי שלא יטרח אותו צדיק באורחים, וכיון שראה אברהם שלא נזדמנו אורחים לביתו אותו היום, שלח את עבדו אליעזר שיצא החוצה ויחפש אורחים. יצא אליעזר ולא מצא אורחים. חזר ואמר לאברהם לא מצאתי אורחים, אמר לו אברהם איני מאמין לך ואין אמונה בעבדים. הכין אברהם את עצמו לצאת לחפש ולבקש אחר עוברי אורח להכניסם אל ביתו. בעת צאתו ראה את השכינה ניצבת על פתחו, והוא שנאמר, אל נא תעבור מעל עבדך. ראה הקב"ה שאברהם טרוד בקשירת התחבושות והתרתן מחמת כאב המילה. אמר, אינו דרך ארץ לעמוד עליו בעת הזאת להפריעו, ונסתלקה השכינה משם, ואז מיד מצינו דכתיב, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם, והם באו שם כבר בתחילה ורק אחר שנסתלקה שכינה נגלו אליו, וגם הם ביקשו לילך כיון שראוהו חולה וסובל, ואז הפציר בהם אברהם אל נא תעברו בלא להכנס לביתי, ומי הם שלשה האנשים. מיכאל, וגבריאל, ורפאל, מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, וגבריאל שהלך להפוך את סדום וכו'. ע"ש.

והנה במסכת שבת (קכו, ב), תנן, מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה, מפני האורחים, ומפני ביטול בית המדרש. ובגמרא (שם קכז, א), אמרו על זה, אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, דקתני, מפני האורחים ומפני ביטול ביהמ"ד, ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת ביהמ"ד, שהרי הקדים את האורחים לבית המדרש. אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעינך אל נא תעבור וגו', א"ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקב"ה כתיב, ויאמר אדני אל נא תעבור, ופירש"י ז"ל, שהניח אברהם לשכינה והלך לקבל אורחים. ע"כ.

והנה מדת החסד בכלל והכנסת האורחים בפרט שנהג אברהם אבינו ע"ה, הם הפכו לנחלתנו לדורות עולם, ומהסימנים של בני ישראל היא מדת החסד.

ועד עצם היום הזה בני ישראל פועלים וגומלים חסדים יותר מכל אומה ולשון, וכן נמי בהכנסת אורחים. וזכורני ששמעתי מהרה"ג הצדיק רבי אליהו שרים זצ"ל ראש ישיבת תורה והוראה בתל אביב ת"ו, שהיה רגיל לומר, שאם יש יהודי שאינו בעל חסד, אזי הוא בעל מום, כי כמו שטבע באדם שיהיו לו שני עינים ושני אזנים וכו', כן הוא טבע בבן ישראל שיהיה גומל חסדים, ואם חסר לו הדבר הזה, הרי זה דומה לחסרון אחד מהאברים.

ועינינו הרואות שגם הרחוקים מיהדות, הן המה בעלי חסדים מופלגים ואוהבים את מעשי החסד והצדקה, משום שזה טבוע בנפשנו ובדמנו וירושה היא לנו מאבינו הזקן ע"ה.

ואולם חובתינו לשים לב למעשה אבינו אברהם ע"ה, שהכנסת אורחים שלו היתה לכבוד האורחים וטובתם, ולא לשם עצמו, אלא מאהבת חסד בנקיות הדעת, וללא שום חשבונות, ובלי שום ציפיה לגמול כל שהוא.

ואקח לדוגמא איך אנו נוהגים באורחים הבאים בצל קורתינו. כי אם בא אדם גדול וחשוב, אנו מתרגשים ומתחילים להכין עצמנו בעוד מועד, במחשבה ובמעשה, וככל שהאישיות המתארחת אצלינו היא מכובדת יותר ומפורסמת יותר וכו', כן תגדל ההתרגשות לקראת קבלת פניו, וכן תגדל ההכנה. ואם יאמרו לאדם שעומד לבקרו ראש ממשלה, או מלך, או גדול הדור, הרי הוא וכל בני ביתו, לא ינוחו ולא ישקוטו לרגע, וכל אשר יעשו וישתדלו, יהיה בעיניהם כאפס וכאין, וכל דבר גדול שהם עושים, הוא קטן בעיניהם ולא נחשב למאומה, ויחפשו עוד ויבדקו שוב מה ביכולתם לעשות, וכשנכנס אותו הנכבד אל ביתם לא יסיחו דעתם ממנו, וכל מגמתם ומאויים הוא להפיק רצונו, כדי שיהיה מרוצה ושמח, וינהגו בו מנהג הכנסת אורחים בכל הדר ויקר, ובשמחה ושלמות הלב.

אך כשיבא איש עני ונכה רוח, דך ונכלם, ויעמוד מול הפתח ובושה תכסה פניו, ובקול חלוש ונדכא, מתחנן ומבקש דבר מה להשיב את נפשו, הנה גם אם נענה לו והואיל להכניסו אל ביתו, למרות שהדבר לא רצוי לו כל כך, אזי מכניסו ושם לפניו מאשר יעלה המזלג, בצורה פשוטה ביותר, באין אומר ואין דברים. ולפעמים מכניסו לביתו כמי שכפאו שד, ובמקרה הטוב כמי שרוצה לצאת ידי חובתו, וכמו שעושה דבר שאינו אוהב לעשותו, אך הוא מחוייב בדבר לעשותו, ועושהו כאנוס עפ"י מצפון לבו, המזכיר לו את חובתו כלפי שמיא. וכל דבר קל וקטן שנותן לו, נראה בעיניו כהר תבור, ובעה"ב דרוך בציפייתו שיסתיים הביקור מהר ככל האפשר.

ואם יתקן אותו הלך את מקום ישיבתו ויתרווח מעט על הכסא, כי אז יהיה הדבר לצנינים בעיניו, משום שחושש שהעני הזה מתכוין להאריך ביקורו אצלו, ומיד עולות במחשבתו טרדותיו ורוב עניניו, ופגישותיו הרבות, ויתר עבודתו החשובה, ואז הוא מגיע לכלל כעס, איך זה הבטלן חסר המעש יושב ומתרווח לו, וחושב בדעתו שאין לו לבעה"ב בעולמו, אלא הטיפול בו בלבד, ולבו יבער בקרבו, ככל אשר יאריך העני את מושבו אצלו, ואינו מעלה בדעתו כלל וכלל, שאולי העני הזה עייף ולאה עד שקשה לו לעמוד על רגליו, ואולי הרעב והצמא הכריעוהו והפילוהו מבלי שיוכל קום. ומה גם אפשר שהעני הזה מרגיש בגיצי האש הניתזים מבין ריסי עיניו של בעה"ב שהם נתקעים בין צלעותיו ולא נותנים מנוח לנפשו העייפה והשבורה, והיה משלם כל מחיר להפטר מזה, אלא שאיבריו כבדו עליו מרוב רעב ועינוי עד שאינם נשמעים לו, וממשיך לשבת עוד זמן מועט עד שיאסוף את שארית כחותיו, אחת אל אחת ידובקו, ואיבר את רעהו יעזור, ויהיו סייענים אחד לחברו עד שיסכינו לשאת את משא גופו אם רב ואם מעט הוא.

ואם הוא עני בן טובים ורגיל בכלים נקיים וגם נאים, ולא יוכל לאכול בכלים פשוטים ובלוים, ויבקש להביא לו גם סכין וגם מפית, מיד יצטייר בעיני מארחו כמפונק המפריז על מדותיו, ושיש בו גאות עם דלות, עד שיאמר עליו בעה"ב זהו דל גאה שאין הדעת סובלתו (ראה פסחים קיג, ב), ויברך עליו ברוך משנה הבריות, והיטב יחרה בו בעל הבית בחרי אף גדול, וגם אם יכבוש כגבור את יצרו, וישיב את כעסו ולא יעיר כל חמתו, הרי מ"מ לא ימלא מבוקשו במלואו, ולא יעבור על הדבר בשתיקה גמורה, שכן לא יעשה, ומיד יזכיר לעצמו מצות הוכח תוכיח. ויכוין לטובת אורחו היקר, שלא ימשיך בדרכו הנלוזה וימאיס עצמו על מארחיו, ויהיה עליהם למשא, ויפתח פיו בחכמה ובהתאפקות ובאמירה רכה ונעימה, ויוכיחו על פניו על חוצפתו ועזות רוחו, וינסה ללמדו פרק בהלכות דרך ארץ, כדי שיהיה נושא חן וחסד בעיני כל רואיו. והבעה"ב הזה אינו מבקר את עצמו כלל, שאולי לא זו השעה הנכונה להניח גחלים בוערות עלי לבו השבור והחרוך בלאו הכי. ויש אשר יתחיל לדבר אתו באותה עת ממש על שיקומו, וירבה עליו הפצרה שילמד לו מקצוע ויחפש פרנסה לעצמו, לטובתו ולטובת משפחתו. וכל זאת, במקום לפייסו ולנחמו על מר גורלו, ולפתוח תקוות טובות לפניו ולומר לו, עוד יבואו ימים טובים יותר, וישועת ה' כהרף עין. וכן ע"ז הדרך, ויכבדו בלב שלם ובנפש חפצה. וישים לנגד עיניו שאל שדי עומד על ימין העני הזה הדופק בפתחו, והקבלת פניו גדולה יותר מהקבלת פני שכינה, ויותר מהשכמת בית המדרש.

ואם יתבונן גם לגופו של ענין ישכיל להבין, שזה העני זקוק לאוכל טוב ומשקה טוב, הרבה יותר מאותו איש רם מעלה העשיר ונכבד, אשר כל ימיו חג ומועד, ומאכלו מאכל מלכים ויינו יין נסיכים, ומארחיו גדולים ורבים הם, ומה יתן ומה יוסיף לו לזה האיש עוד ארוחה גדולה ואירוח חשוב, ואע"פ שאין קץ לתאות הכבוד של אדם, מ"מ התועלת שתבא לעני מסעודה דשנה והלבנת שינים בשמחה ובטוב לבב גדולה לאין ערוך מאותה סעודה שיטרח ויכין לאדם הנכבד.

וכשמביטים בכובד ראש במעשה זה של אברהם אבינו ע"ה, שמלמד על דרכו בקדש בהכנסת אורחים מכל העולם, כאשר הקים אהל על אם הדרך, ועשה בו ארבעה פתחים לקלוט עוברים ושבים מכל הרוחות, בלא שום הבחנה מאין באו ומה מעשיהם, וקבלו ממנו את כל הכבוד, ואת כל תשומת לבו נתן לזה, ובכבוד רב היה עומד ומשמש לפניהם למלאת את כל מבוקשם, ומעולם לא הבדיל בין גדול לקטן, ובין עשיר לעני, ובין מכובד לפשוט וקל, כי כל הבא אל ביתו התקבל בכל הכבוד האפשרי.

והנה מצינו בפסוקים שלפנינו, כי גם כשהיה אברהם ביום השלישי למילתו, כשהוא בן תשעים ותשע שנים, והקב"ה חס עליו שלא יטריחוהו האורחים כדרכו בכל יום, והוציא חמה מנרתיקה עבורו, לא שמח בזה אברהם, ונצטער על שאין בידו מצות הכנסת אורחים, ושלח את אליעזר עבדו נאמן ביתו המושל בכל אשר לו להביא אורחים לשמח את נפשו, וכשלא מצא אליעזר שום אורח ובא להודיעו שאין אורחים ואין עובר ושב כלל, אברהם אבינו ע"ה מיאן להאמינו על זה. ואמנם לא בעבור שלא היה מאמינו, שהרי את כל אשר לו נתן בידו, אבל מפני שהמצוה הזאת היתה חשובה עבור אברהם אבינו כאויר לנשימה, לא רצה להאמין, ויצא הוא, וישם אל המדבר פניו, אולי ימצא אורחים, והקב"ה זימן לו שלשה מלאכים, הנראים לו כשלשה ערביים שהיו עובדי ע"ז, ומהם שעבדו לאבק עפר שברגליהם, ועל כן הניח אברהם לפניהם מים ויבקשם שירחצו את רגליהם, והכל בכבוד ויקר, ובזריזות ובמהירות, ולא המתין לרוב עבדיו ומשרתיו שיקבלו הם את האורחים, אלא הוא עצמו רץ ומתרוצץ, "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות", הוא ממהר, ומבקש גם מאשתו שתמהר, ומפרט לאמר לה מה תכין ואיך תכין לכבודם, ולא סמך על טוב לבה והרגלה וכו', ומיד אחר זה, "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב", ולקח שלשה פרים כדי להפריש מכל פר את לשונו ולבשלו בחרדל עבור האורחים שהוא מאכל יקר ונכבד עד מאד (ראה ב"מ פו, ב), ומיד נתן הוראות להכינו, ועד שיכינו ועד שיביאו לפניהם, מיד, "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו".

והנה כל הרואה את דברי הפסוקים אפילו בדרך העברה בעלמא, לבו יבין ועיניו יראו, באיזה כבוד והדר היה מקבל אברהם אבינו את אורחיו, ועשה הכל בעצמו ולא ע"י שליח, כדי שהדברים יעשו על הצד היותר טוב.

ועבור מי עשה כל זאת, עבור שלשה אנשים שנדמו לערביי המדבר שהיו עובדי עבודה זרה, מן הדרגא הפחותה ביותר, שמשתחוים לאבק שברגליהם, ואת אלו קיבל בכבוד ויקר.

ולכבודם של אלו ביקש מהקב"ה שימתין לו באומרו לו, "אדני אל נא תעבור מעל עבדך", אלא נא בקשה ימתין לי כי אני צריך להקביל פני האורחים. עד שלמדו רבותינו מזה, על מעלת הכנסת אורחים, שהיא גדולה מהקבלת פני שכינה, ואכן הכנסת אורחים כזו הנעשית לכבוד ה', כדי לקיים את מצותו ולעשות רצונו בשלמות, היא מטרת האדם בעולם, והיא גדולה מהקבלת פני שכינה, כי זה כל האדם.

ומי שמכבד רק אנשים עשירים ונכבדים ומקיים בהם מצות הכנסת אורחים בכל ההוד וההדר, אבל לעני לא יפתח דלתו, זה אינו לכבוד ה', אלא לכבוד עצמו, כדי שמחר יוכל לספר באזני חבריו ומכריו, מי האיש שביקר אצלו בצל קורתו, ויאריך להטעים על כל מלה ועל כל צעד, כי בזה מגדיל את כבודו ויקר תפארת גדולתו, שיאמרו הבריות, ראו כמה חשוב אדם זה, וראו מי הם באי ביתו, ויתנו לו יקר וגדולה. אבל בבא אליו עני ונכה רוח, למי יספר ומה יוסיף לו, ואין לו מזה שום מעלה בעיני הבריות, ועל כן מקבל את פניו כלאחר יד, וללא רצון.

אבל על זה נאמר (תהלים מא, ב), אשרי משכיל אל דל, שאם יתבונן וישכיל במצוה המעולה והחשובה הזאת שאין לו בה שום הנאה, ועושה אותה רק לכבודו יתברך לעשות נחת רוח לפניו במעשה החסד האמיתי, מצוה כזו, היא גדולה מהקבלת פני שכינה. ומעשה אבות סימן לבנים.