הרב עמאר - פיוס המיצר והדואג או העני

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי, וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב, וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (נ, יט-כא)

ראינו בפסוקים כי בתחילה אחי יוסף חששו ממנו, ויוסף השיבם אל תיראו, והמשיך ואמר אל תיראו אנכי אכלכל אתכם וגו', וא"כ קשה מה לו עוד להוסיף לנחמם ולדבר על לבם. וצריך לדחוק ולומר, דהכי קאמר קרא דבדברים הנאמרים קודם, בזה היה מנחם את אחיו ומדבר על לבם.

וראיתי בלקוטי אנשי שם, שפירש, דאחר שיוסף הבטיח לאחיו שיכלכלם היה צריך לדבר על לבם, כי אמרו רבותינו (ביצה לב, ב), כל המצפה על שלחן אחרים חשך עולם בעדו, ועל כן היה צריך לנחמם. וזה שאמר דוד המלך (תהלים קיב, ה), טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, והיינו, כי אחר שהאדם חונן דלים ומלוה לעניים, יכלכל את דבריו עמהם במשפט לנחמם ולפייסם, ולומר להם כי בזכותם מתקיימים הנותנים, והם הנותנים וכו', והכי נמי עשה יוסף, לכלכל את אחיו ולנחמם. וזה מה שאמרו רבותינו (בבא בתרא ט, ב), הנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו מתברך בי"א ברכות, וכוונתם לומר, כי הנותן ואינו מפייס מתברך רק בשש ברכות, אבל העושה מעשה מושלם שגם נותן לעני צדקה וגם מפייסו בדברים ומרחיב את דעתו זוכה ומתברך בי"א ברכות.

[א"ה – ושמעתי רמז נאה על זה במה שפותחים בסדר הגש"פ "הא לחמא עניא", כי הנה בליל פסח בעה"ב מכניס אורחים ועניים אל הבית, ובעת הזאת הזהירוהו חכמים מתקני נוסח ההגדה, שלא יתן לעניים את מאכלם ודי, אלא יאיר להם פנים ואז יזכה לי"א ברכות, וזהו "הא לחמא" כלומר שמי שנותן הלחם ולא עוד זוכה לשש ברכות הרמוזות במילת "הא" שעולה בגימ' ו'. אך העונה בדברים ומפייס את העני מתברך בי"א ברכות וזהו "עניא" ענ – י"א, כלומר, שהעונה בדברים ומפייס את העני מתברך בי"א ברכות. יבח"ר].

ושמעתי בזמנו מהגה"צ המפורסם כקש"ת רבי רפאל ברוך טולידאנו ע"ה אב"ד מקודש דעי"ת מכנאס, שהיה מפרש את הפסוק בתהלים (תהלים מא, ב), אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. דלכאורה הוה ליה למימר, אשרי תומך בדל, או אשרי עוזר לדל, אבל מה שייך לשון "השכלה" בזה.

ופירש הוא ז"ל, שהדל אין דעתו מיושבת עליו, כי העניות מעבירה את האדם על דעתו, וכשהאדם מפייסו ומדבר על לבו, הריהו מחזיר לו את דעתו וחכמתו למקומה, ולזה אמר, אשרי משכיל אל דל. ושכרו עמו, ביום רעה ימלטהו ה'. ומלבד זאת זוכה לאחד עשר ברכות המפורשות מפי רבותינו כמבואר (ב"ב ט, ב וראה לעיל פר' ויצא מאמר ח).

ואני עני מוסיף ומפרש, אשרי משכיל אל דל, אשרי אותו צדיק שכשבא אליו עני לבקש צדקה, אינו מוציא מכיסו מה שיש לו ונפטר ממנו כמקיים את חובתו, אלא טורח וחושב ומעמיק בדעתו למצוא באיזה הדרך ישכון אור לעני הזה, שיוכל לעמוד על רגליו בעמידה איתנה למען יצא מעניותו, וכלשון רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות יג), כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר (מיכה ו, ח), הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד וכו'. והן הנה דרכי האיש המאושר אשר משעבד את כל מוחו לתקן את חברו האומלל. ע"כ.

וזה מדוקדק היטב בדברי הכתוב אשרי משכיל "אל דל", שכתוב "אל דל" ולא "את דל", כי אין ההשכלה לדל, אלא למי שעושה חסד עם הדל, שהוא משתמש בכל חכמתו כדי לסייע לחברו הדל. וזהו "אשרי משכיל".

ומהו שכר המשכיל, ביום רעה ימלטהו ה'. מדה כנגד מדה, דבאותה מדה שחושב ומתאמץ לסייע ולתמוך בדלים, כמו כן הקב"ה דואג לכל מחסורו, ומציל אותו מן הרעה קודם שידע ממנה, ושולח לו ישועה קודמת, ושב ורפא לו.