הרב עמאר - חינוך הילדים לכתחילה אך ורק לתורה

וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו, וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: (מח, יג-יד)

דבר ברור שהיו כאן שני הסתכלויות שונות, שיוסף שקל במאזני חכמתו, והעדיף את מנשה מאפרים לפי שהוא הבכור, וגם הוא לומד תורה וירא שמים. וגם היה יד ימינו בעניני המדיניות, והנהגת העם והממלכה. ואיש כזה הקרוב לשלמות, ומשלב בקרבו את שתי התכונות, הוא המיומן והמזומן לברכה המיומנת והנבחרת, והוא האיש הראוי שהסבא קדישא ישית על ראשו את יד ימינו. והיה הדבר הזה ברור לפניו כל כך, עד שחשב שאביו טועה בין שניהם, וע"כ שם את יד ימינו על ראש אפרים והוא הצעיר. ולכן תמך יוסף ביד אביו כדי להסיר אותה מעל ראש אפרים, וליתנה על ראש מנשה, ואמר לו תוך כדי כך, לא זה הבכור אלא זה.

ואולם אביו רוח אחרת עמו, וגם ראיה אחרת לו בענין זה, והוא מחשיב את הת"ח המשקיע כל כחותיו בלמוד התורה, לעיקר, כי אעפ"י שזה ג"כ ת"ח ויר"ש ומדקדק בקלה כחמורה, ועוד מעלה יש בו שהוא מבין יפה ומנהל מצוין את עניני הממלכה והעם, אבל לא זו התכלית ולא זו המטרה של היהודי בעולם, שכן לא נברא העולם אלא בשביל התורה, ולא מתקיים אלא על ידי התורה, ואין קיום לתורה אלא על ידי ישראל, אשר להם נתן הי"ת את התורה, ועיקר קניני התורה הוא רק לממיתים עצמם, ומתנזרים מתאוות העולם, ונותנים את כל כחם עליה, ועל כן מיאן יעקב להסיר את יד ימינו מעל ראש אפרים, וגם דאג להבהיר לו ליוסף שהוא יודע היטב מי הבכור ומי הצעיר, כאומרו (להלן מח, יט), ידעתי בני ידעתי גם ידעתי, היינו, ידעתי את מציאות הענין, מיהו הבכור ומיהו משנהו, וגם ידעתי את הלך מחשבתך, שזו הדרך היותר מקובלת בעולם. אבל יודע אני עוד מה העיקר ומה החשוב יותר בחובתו של האדם בעולמו, ומה התכלית אליה הוא נברא.

ובתוך הדברים אמר יעקב ליוסף שאינו שולל לגמרי את הדרך של מנשה, כי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, כלומר, בודאי שלא כל העם יכולים לעמוד ברום המדרגות, ולהיות לנים בעומקה של הלכה יומם ולילה, ולתת את כל כחם ועמלם רק בתורת ה'. כי לרוב העם יש צורך לעסוק בעניני המחיה והכלכלה, והנהגת העם והממלכה. אך מכל מקום צריך לחזק אותם, שלא יעזבו את למוד התורה ויעסקו בה בכל עת פנאי, ויחזיקו ביראת ה' טהורה לעולם. ואולי לזה רמז יעקב באומרו על מנשה (להלן מח, יט), גם הוא יהיה "לעם", כלומר, יודעני שזו הדרך היותר מקובלת לרוב העם, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. כי זו המעלה הגדולה ביותר שאליה צריך לשאוף כל איש מישראל. ומשאת נפש כל הורה צריכה להיות שיזכה לבן גדול בתורה כאפרים, אשר כל כחותיו מנוצלים לתורה ודעתו עליה בכל עת בשבתו ובלכתו, ובכל צרכיו.

ולא הסתפק יעקב אבינו ע"ה בכל זה, אלא תיכף ומיד, כאב האומה ומנהיגה עשה מעשה רב, ומיד קבע מטבע קבוע לברכה זו, אשר בו ישתמשו כל בית ישראל עד עולם, כאמור (להלן מח, כ), ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה.

ופירש"י ז"ל (שם), בך יברך ישראל, הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ואמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. והראב"ע ז"ל כתב (שם), בך יברך ישראל, כל בני ישראל, והרשב"ם ז"ל (שם), כתב, בך יברך ישראל, איש איש את בנו. ועיין בדברי הרמב"ן ז"ל (שם). והברכה הזאת שגורה מאז בפי כל אב ואם מבני ישראל, בבואם לברך את בניהם, בלא שום שינוי כלל.

וצריכים אנו לשים ליבנו לנוסח ברכה זו, אשר יש בה פסיקה וקביעה לדורות, שהיא, וישם את אפרים לפני מנשה (להלן מח, כ). ושימת הלב צריכה לבא לידי ביטוי בדרך בה הננו מחנכים את ילדינו, ובקביעת אמות המדה ורמת המדרגות, אותה אנו מציבים לפני ילדינו, ולכונם אל הדרך המובחרת ביותר. כי מלכתחילה כולם צריכים לשאוף אל היותר טוב ולא להתפשר עליו. ורק אם מתברר בבירור גמור שהילד לא יוכל להגיע אל הדרגה הנכספת שהיא דרגת "אפרים", וזאת, מפאת מגבלות מסויימות ברמת הכשרון, או ביכולות הגופניות שלו, רק אז יש לסגת מעט ולחפש חלופות המתאימות אל נפש הנער.

ואת זה לימדנו יעקב אבינו איש האמת, מה היא מדת האמת בענין חינוך ילדינו, ואל מה צריכים לשאוף. ולזה אמר, בך יברך ישראל וגו', וישם את אפרים לפני מנשה. שהמעלה הראשונה היא מעלת אפרים אשר כל כולו עמלה של תורה וקדושה, ולא כפי המקובל לחשוב. ולכן, וישם את אפרים לפני מנשה.

ובזה תתיישב קושיא שמקשים, איך מברך אדם את בנו לאמר, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, והרי צריך להחליט ולברכו ברור שיהיה או כאפרים, או כמנשה, אבל לא כשניהם שזה דבר לא נכון ולא יתכן כלל, ברם לפי מה שביארתי יש כאן מסירת "אמת המדה" של לכתחילה, ומה שבא לאחריה, והואיל ולא כל אחד יכול לעמוד בדרגה גבוהה כל כך ולעמול בתורה הי"ת יומם ולילה, וא"א לנעול השערים בפני כל אדם, באמור לו כזה ראה וקדש, ואין שום דרך אחרת.

על כן אומרים לו שיש גם את דרכו של מנשה, שהוא ת"ח ויר"ש וגם עוסק בענין עוה"ז, אבל מדגישים לו ונוטעים בלבו את הידיעה הברורה והאמיתית, "וישם את אפרים לפני מנשה".

ובאמת שכבר נחלקו בזה רבותינו (ברכות לה, ב), דתנו רבנן, ואספת דגנך (דברים יא, יד), מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (יהושע א, ח), לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיה סא, ה), ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום וכו', אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן. ע"כ. והנה רבינו הגר"א הדגיש "רבים עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם", אבל מעטים עשו כרבי שמעון והצליחו.

[א"ה הנה מכל זה מתבאר החיוב לבחור בתחילת את הדבר היותר נעלה עבור הבנים, שיהיו עסוקים אך ורק בתורה כדרגת אפרים, ולא יעלה על הדעת לחפש בשביל הילדים דבר שהוא "בדיעבד" ולא "לכתחילה". ומה נפלאו דברי רבותינו (ויקרא רבה ב, א), במה שדרשו על הפסוק (ירמיה לא, יט), הבן יקיר לי אפרים, ביוקר ישראל עומדים לי, בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהם מאה, מאה נכנסין למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, עשרה נכנסין לתלמוד אחד יוצא [להוראה] יעו"ש. והנה בודאי שכל אדם צריך לחפוץ שבנו יהיה אותו האחד שבאלף בחורי ישראל הוא יוצא ומשתבח, יבח"ר].