וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: (מח, ז)
כתב רש"י ז"ל (וראה נמי בב"ר פב, י), ואני בבאי מפדן וגו' - ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך שהרי מתה סמוך לבית לחם וכו'. ואקברה שם - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך, שע"פ הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר (ירמיה לא, יד), קול ברמה נשמע וגו', והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם (שם טו, טז). ע"כ. וכן הוא בפירוש רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל (שם), שכתב כעין זה. וכ"נ גם מפירוש הרשב"ם ז"ל (שם). אמנם הרמב"ן ז"ל (שם), כתב שצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם זה שאמר באגדה זו. ועי' בדבריו שדקדק קצת בפסוק. יעו"ש.
ובתשובה שכתבתי בענין פינוי מת כדי לקוברו ע"י קבר אשתו, (נדפסה בשו"ת שמע שלמה ח"ה חיו"ד סימן י"ט), הבאתי את דברי הירושלמי (סוף פ"ב דמועד קטן), דאין מפנין את המת מקבר לקבר, מלבד לקבר אבותיו. כי ערב לו לאדם שיהא נח אצל אבותיו. ויש דיון אם ההיתר הוא בקבר אבותיו דוקא, או שהוא הדין נמי לפנותו ממקומו ולקוברו ליד קבר אשתו. והבאתי שם מדברי הפוסקים שרובם מקילים בזה.
והזכרתי שם מה שאמרו רבותינו במסכת עירובין (נג, א), בטעם קריאת שם מערת המכפלה ואמרו שם, מערת המכפלה, רב ושמואל, חד אמר שני בתים זה לפנים מזה, וחד אמר בית ועליה על גביו, בשלמא למאן דאמר זה על גב זה היינו מכפלה, אלא למאן דאמר שני בתים זה לפנים מזה מאי מכפלה, שכפולה בזוגות. ממרא קרית ארבע, אמר רבי יצחק קרית הארבע זוגות, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ע"כ. וכתבתי שמזה נראה שערב לו אדם לשכב עם אבותיו והוא הדין נמי עם אשתו שהיא ג"כ מכללם.
וזו היא הסיבה שיעקב היה מדבר עם יוסף על ענין קבורת רחל אמנו בבית לחם, כדי שלא יהא בלבו עליו, שלא נקברה במערת המכפלה, ורואים מכאן כמה החשיבו את הענין הזה של קבורת האשה ליד בעלה, והשוו את הדבר לקברי אבות, וכן עיקר להלכה. ע"ש. ולכן אמר יעקב ליוסף כי טעם קבורת רחל בבית לחם היה על פי הגבורה, כדי שתעמוד רחל בתפלה על בניה בעת שיצטרכו לה.
וידוע המעשה בהגאון הצדיק מוהר"ח שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר, כשהלך בפעם הראשונה להתפלל אל ה' על קברה של רחל אמנו, וכשסיים את תפלתו אמר, אמא רחל, הקב"ה אמר לך מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה. ואני בנך הקטן אומר לך, תבכי ותבכי ולא תמנעי את קולך מבכי, עד שהקב"ה יביא גאולה לבניך, זיע"א.