הרב עמאר - עבודת ה' – מכל הלב ובכל הכח

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה', וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה, וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה', וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו, וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ, הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ: (ד, א-ז)

עלה בדעתי לבאר את פרשת האחים הראשונים שהיו בעולם, "קין והבל", והנה כולם מכירים את המעשה הזה מקטנות, אך לא נותנים לב לזה ומשאירים את זה בצד כדבר שאינו נוגע לנו, שכן, קין "עובד אדמה", והבל "רועה צאן", ואנו כמו רוב העולם לא "חקלאים" ולא "רועי צאן", ואין לנו קרבן ולא מזבח, גם לא כהן שיכפר בעדינו, ואין אנו מקריבים קרבנות לא מן הצאן והבקר, ולא מפירות העץ והארץ.

אך בודאי שהתורה לא כתבה סתם סיפורים בעלמא, אלא הכל מכוון ללמדנו דעת ה', כדת מה לעשות בחיי היום יום שלנו. והנה העסק שבו התעסקו אינו מעלה ואינו מוריד, מבחינת מה שהקריבו לפני הי"ת.

שהרי גם קין היה יכול לבחור את מיטב הפירות מאדמתו ולהביאם לפני ה' בכל לבו. ומאידך, גם הבל יכול היה לבחור את הכחושות והחלשות שבצאנו, לצאת ידי חובת ההודאה והעבודה לה'. והכל תלוי בבחירתו של העובד.

ותחילה למדנו שבכל מה שעוסקים, צריכים מיד לחשוב איך מוציאים מזה עבודת ה', לעשות רצונו יתברך על הצד היותר טוב, ולקרבה אליו בכל האפשרי, ואחר שבאים אל המסקנא הזו, עדיין יש לפנינו להתכונן ולהתבונן במעשינו, שיהיו קרובים אל השלמות כמה שאפשר, ע"י שנעשה את הדברים בתכלית הרצון הלבבי האפשרי, ולא כלאחר יד, ובדרך הזדמן, כדי לפרוק את עול החיובים שעלינו לעשות.

וההנהגות האלו אינם רק בעניני עבודת ה' כמו תפלה ולימוד תורה, או כשבא לקיים את מצוות הי"ת. אלא בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), גם באכילתו גם בעבודתו, וגם בצאתו לסדר עניניו בעיר ובשדה, וגם בלכתו בדרכו ובשבתו בביתו, ובכל אשר יעשה, יכין לבו לעשותם על הצד הטוב ביותר שאפשר. כדי להשיג נעימות לה' ע"י קיום רצונו ושמירת מִצְוָתוֹ. וכל מה שיעשה, תהיה העשיה היותר טובה ורצויה לפניו יתברך, ובזה זוכה לרצון מאתו יתברך שיתקבלו מעשיו ותפלתו לפני ה' ברצון, וישעה לתפלתו.

וחז"ל תקנו תפלה מיוחדת לזה, והיא:

רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל, וּתְפִלָּתָם, מְהֵרָה בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.

כלומר, שאנו מבקשים מהי"ת שיפיק רצון מעבודתינו, וישעה לתפלותינו ויקבל ברחמים וברצון את קיום מצוותיו, שנזכה לקיימן כדין וכהלכה.

כי אם אדם מתפלל ולבו בל עמו, או טרוד מחמת עניניו הפרטיים, ולכן אינו מכוין כהוגן, א"כ אינו כמקריב מ"חלבי צאנו" אלא הוא כמקריב בהמה חלשה ובעלת מום ח"ו.

וכן אם אדם לומד תורה בלא חשק ובלא להתייגע בה בכל כחו, הרי זה כמקריב מן הפחות שבפירותיו ומן הכחוש שבעדרי צאנו, ולא זו היא העבודה הרצויה לפני הי"ת.

וידון האדם קל וחומר בעצמו, שהרי אפילו כשהוא בא לפני בשר ודם, וחפץ לומר לו דבר מה, הריהו משתדל לומר את הדברים בצורה הכי ברורה והכי מובנת, כדי שחברו יבין את דבריו. ובפרט אם הוא צריך לחבירו, הרי הוא אומד ומודד את דבריו, ומשתדל להביא את דבריו ולאומרם בדרך המקובלת על אותו אדם, לפי השקפתו והבנתו. וק"ו אם מדובר בשר ונגיד, שהוא מכין את דבריו מראש, ולומד את הענין היטב היטב, ומשנן את בקשתו כמה וכמה פעמים על הצד היותר טוב כדי לדעת באיזה אופן יבא לפניו, ואיך יפיק מהשר רצון וישיג את מבוקשו, אבל אם יביא את בקשתו בלי הכנה מוקדמת, ולא ישתדל כראוי, הרי מראש הוא מכשיל את מבוקשו.

אמור מעתה קל וחומר בן בנו של ק"ו לפני המקום ברוך הוא, כמה אנו חייבים להתאמץ ולהשתדל בכל מאמצי נפשנו להשיג רצון מלפניו. וככל שירבה עמל ושימת לב להיטיב ולשפר תורתו ותפלתו, הרי זה מ"חלביהן ומהפירות המובחרים" אשר יעלו לרצון לפני ה'. ותתקבל תפלתו ותענה עתירתו, וגם תורתו וקיום מצותיו, יהיו לנועם לפני הי"ת, ועי"ז יושפע עליו שפע רב מהאורות השייכים לאותה מצוה, או לאותו מעשה. ונמצא שפרשה זו היא כמורה דרך איך וכיצד לעבוד ה' בכל דרכינו. חיים עד העולם. אמן.

(נאמר בס"ד בפני בני הישיבה בלוס אנג'לס - ג' מרחשון התשס"ז)