הרב עמאר - על חובת ההשתדלות

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: (ג, יט)

כתב הרב כלי יקר, יש סמך מכאן לדברי הרופאים שאומרים שקודם אכילה צריך האדם לעסוק באיזו מלאכה המחממת את בעליה (וראה בדברי הרמב"ם בריש פ"ד מהלכות דעות), כי זה עוזר לעיכול, וכמ"ש (תהלים קכח, ב), יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וזה שאמר בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, כי עצבון הוא לשון מלאכה וכו'.

ורש"י ז"ל כתב בזיעת אפיך, לאחר שתטריח בו הרבה. ע"כ. ובפשוטו הכונה היא, שהאדם צריך לעשות השתדלות בעבודה או במסחר כדי להשיג את פרנסתו.

ועידן ועידנים הייתי חוקר בהשתדלות זו שהיא הכרחית כדי לזכות בברכת ה', ומאידך צריך להאמין בה' שהוא הזן והוא המפרנס, ומשביע לכל חי רצון, ואליו עינינו נשואות שיטריפנו לחם חוקינו. וברוך הגבר אשר יבטח בה'. וא"כ היכן הוא הגבול שבין ההשתדלות והעשיה, ובין החובה לבטוח בה', דאם בוטחים בו שהוא ימציא לנו כל צרכינו, למה נשתדל ונטרח, ומה פשר הענין.

עד שמצאתי במסילת ישרים לרבינו הקדוש רמח"ל ע"ה. שכתב, (פכ"א בדרכי קניית החסידות), שצריך להשתדל ולעשות, אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות, יעו"ש.

וביארתי בטעם הדבר דההשתדלות הכרחית, דהוא משום שהאדם התקלל מאתו יתברך באמור לו (בראשית ג, יט), בזיעת אפיך תאכל לחם, אבל לא שהזיעה היא המאכילה אותו לחם, אלא הי"ת הוא שזן ברחמיו את הכל, ולא החריצות מרבה הון, כי אם, ברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב).

ואשר ע"כ אין להרבות ולדבוק בהשתדלות יתירה שאינה אלא קללה, וחושבים שהקללה היא עצם הטירחא שצריך לטרוח על הפרנסה להשיגה ואכן זה הוא הצד הקל שבקללה זו. והצד החמור שבה הוא שעל ידי שהוא משתדל ועמל על פרנסתו עד שמשיגה, הדבר מטעה אותו, והוא חושב שהשתדלותו וחריצותו היא המפרנסת אותו ומתרחק מהקב"ה, ובטחונו נחלש ואמונתו מתרופפת.

ועל האדם לדעת כי לא הריבוי בהשתדלות מרבה בפרנסה, כי ברכת ה' היא תעשיר. ואמר החכם מכל אדם בקהלת (ט, יא), לא לחכמים לחם, ולא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה.

ואכתוב בזה פירוש נורא של הקדוש רבינו משה אלשיך ע"ה. על הפסוק בישעיה (א, ג) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן. ופירש הרב ז"ל, דהשור מכיר את קונהו, והחמור גם זה אינו יודע, והוא מכיר רק את ה"אבוס" שאוכל בו, אבל לא נאמר "וחמור אבוסו", אלא "אבוס בעליו", כלומר, שאפילו החמור יודע היטב ש"האבוס" אינו נותן אוכל מעצמו, אלא בעליו הוא שנותן אוכל ב"אבוס". וכשהחמור לא מוצא אוכל באבוסו הריהו נושא את עיניו לבעליו, כאומר לו הבא אוכל בבקשה. ואנחנו גם את זה לא תמיד יודעים. שכן, כל עבודה או מסחר אינם אלא "אבוס" בלבד, ולא הם המפרנסים, אלא הקב"ה נותן לכל אחד פרנסתו תוך ה"אבוס" שלו. לאחד דרך מסחר, ולשני בעבודת רפואה, או בבנין ונגרות וכו'.

אך כל זה אינו אלא "אבוס" ותו לא. ואם האדם תולה פרנסתו בעבודתו ובחריצותו, אז הוא משפיל את מדריגתו למטה ממדריגת השור והחמור, ועליו אמר הנביא, "ישראל לא ידע", וכי תשאל למה לא ידע, לזה משיב כי "עמי לא התבונן". והדברים נוראים למתבונן. ולה' הישועה ואליו עינינו נשואות תלויות, עד שיחננו (וראה עוד מה שנתבאר באורך להלן פרשת מקץ מאמר יג).