הרב עמאר - מדוע אחר חטא האדם לא הזכירה התורה שקיבל את עונש המיתה

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: (ג, יז-יט)

וקשה לי טובא דכשהזהיר הקב"ה את האדם שלא יאכל מעץ הדעת אמר לו שאם יאכל יענש במיתה, כדכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז), ולא הזכיר שום עונש אחר, וגם האשה אמרה כן לנחש, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון (שם ג, ג). ואחר שאכלו אדם ואשתו מפרי העץ, ובא הקב"ה להענישם, אנו רואים שהענישם בדברים אחרים, כמו שנאמר "קוץ ודרדר תצמיח לך" ושיצטרך האדם לעמול בזיעת אפים להביא את לחמו, ואילו עונש המיתה שהוא העונש העיקרי לא נזכר אלא ברמז, באמרו "עד שובך אל האדמה".

ואחר החיפוש מצאתי להרמב"ן ז"ל לעיל (ב, יז), על הפסוק ביום אכלך ממנו מות תמות שכתב, וז"ל, ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחילת היצירה, מפני היותו מורכב (מד' יסודות), אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות, כגון זר האוכל תרומה (ויקרא כט, ט), ושתוי יין (שם י, ט), ומחוסר בגדים ששמשו (שמות כח, מג), וזולתם, שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם. ולכך אמר בעונש, "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב", בטבעך. וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ, אם כן היתה בו התכה וסבת הויה והפסד. ועל דעת רבותינו (ראה שבת נה, ב) אלמלי שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונה נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד וכו', ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה כי הבריאה היא בחיוב, אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור.

אם כן ביום אכלך ממנו מות תמות, שאז תהיה בן מות, כי האכילה היתה לו מתחילה לעונג, ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן, ומקיימים את אוכליהם, וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה, ובזעת אפיו יאכל לחם האדמה, היה זה סיבה להפסד, כי עפר הוא, ועפר יאכל, ואל עפר ישוב. עכ"ל.

אלא דעדיין קשה, למה לא נזכר במפורש העונש העיקרי שנגזר על האדם, והיה לו לומר, ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ מות תמות. ואח"כ יאמר, ארורה האדמה בעבורך וגו'.

ואולי ניישב את זה ע"פ דברי קדוש ה' הוא רבינו משה חיים לוצאטו ע"ה בספר המאמרים (ראה מאמר העיקרים ומאמר הגאולה), שעמד במה שחקרו הראשונים ז"ל בעונש המיתה שנתלה להם באכילת עץ הדעת ואם לא היו אוכלים ממנו לא היו מתים, (וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הנז'), ואם כן מה היא תכלית האדם, והרי אמרו חז"ל (ראה עירובין כב, א וע"ז ג, א ושם ד, ב), על הפסוק (דברים ז, יא), אשר אנכי מצוך היום, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, ואם יחיה האדם כאן לעולם מתי יקבל את שכרו האמיתי והנצחי, ומה תהיה מטרתו אם יחיה כאן בפרוזדור הזה לעולם, ולא יבא לטרקלין.

והוא ז"ל כתב דבאמת לפי טבע העולם, לאחר חיי האדם גופו צריך להתפרק מהרכבו ולשוב לעפרו. אלא שקודם החטא היה באדם כח אלהי שיכול לתת לו קיום לעד, וזאת בתנאי שיהיה עובד את הקב"ה ודבק בו בכל כחו וחי לעולם. אבל אם ילך אחר הבלי עוה"ז והנאותיו כטבע היסודות שמהם נוצר, אזי חלים עליו חוקות העוה"ז שנקבעו על ידי יוצר העולם, כי כל דבר מורכב סופו להתפרק, וכל דבר סופו שישוב ליסודו הראשון, ורק ע"י עבודת ה', האדם מקדש את עצמו עד שהופך את הגשמיות לרוחניות, ומגיע למצב מיוחד כמו אחר תחיית המתים. אבל אחר חטא עץ הדעת הפסיד האדם סגולה נפלאה זו, ושוב אינו יכול להפטר ממיתה ואפילו אם יקדש עצמו ביותר.

עוד כתב רבינו הרמח"ל בספרו דרך ה' (ח"א פ"ג), לבאר את ענין את תחית המתים, שהגוף עובר הזדככות ע"י שמת ומתפרק מהרכבו ומתברר הדק היטב, ובינתים הנשמה נמצאת בעולם הנשמות ומקבלת את ההארות הראויות לה כפי עבודתה בעוה"ז, ובעת התחיה היא שבה עם אורות גדולות ועצומים, ונכנסת לגוף שהזדכך ונטהר כ"כ, ומאירה בו ומשפיעה בו שפע קדושה וטהרה, עד שגם הגשמיות שלו מתקדשת, (ואפשר שהוא כמו תוספת שבת ויו"ט שמקדשים את החול), ומתעלה לדרגא של רוחניות וקם וחי לעולם ועד, ואילולי החטא של עץ הדעת, היה האדם יכול להגיע לזה בלא להזדקק למיתה. אלא חי על האדמה היה מתקדש וזוכה לחיות חיי נצח.

ובזה י"ל בעה"ו, דהקב"ה הזהיר את האדם שלא יאכל מעץ הדעת, ואמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כלומר, שיפסיד בזה את הסגולה הנפלאה שניתנה בו, וממילא יהיה מוכרח למות ואין זה עונש, אלא מציאות. כי סגולה זו אינה יכולה להתקיים באדם אלא בהיותו פרוש מהבלי עוה"ז ודבוק בה' ועבודתו בטהרה, אבל באוכלו מעץ הדעת טוב ורע, שמוליד באדם הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהיפוכו, לטוב או לרע (בראשית ב, ט), כי מעתה שהוא מסוגל לטוב ולרע. על כרחינו צריך לומר שע"י האכילה מעץ הדעת, האדם נטע בעצמו מן הרע למינהו, ושוב אין אותה סגולת חיים יכולה להמשיך לשכון בקרבו, אלא עוזבתו מיד, והרי הוא בריה ככל הנבראים מבחינת גופו, וא"א לו להשלים את תיקונו בלא שישוב לעפר.

ועל כן כשאדם ואשתו אכלו מעץ הדעת לא אמר לו הי"ת שימות עקב אותה אכילה, כי אין זה עונש, אלא נתן לו צער שאירר את האדמה בעבורו, ובזיעת אפו יאכל לחם וכו', וזאת על דבר עוזבו את מצות ה' שציוהו לבלתי אכול ממנו. עוד אמר לו "ואכלת את עשב השדה". כלומר, שמעתה האדם יהיה ככל הבריות המתקיימות מעשב השדה, והוא כל מהותו, ועל כן בעל כרחו ישיגוהו כל מגבלות הגוף, והוא אומרו "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת", כלומר, זהו יסודך וממנה נוצרת, ואין לך עוד דרך להנצל מן המות, כי במו ידיו הרחיק האדם מעצמו את סגולת החיים הנפלאה שניתנה לו ולא ידע לשמור עליה, וחזר להיות בן אדמה כשאר היצורים, ובעל כרחו ישוב לאדמתו.

ובזה יובן מה שהקשו הקדמונים למה לא הועילה התשובה לאדם הראשון לבטל ממנו את עונש המיתה, והא אין לך דבר העומד בפני בעלי תשובה (ירושלמי פאה א, א זוהר ח"ב קו, א ושם ח"ג עו, א). והתשובה היא, כי ע"י אותה אכילה נשתנה מהותו של האדם ונתערב בו הרע, ושוב אינו מסוגל ומוכשר שתשכון בו אותה סגולת חיים נפלאה, המרחיקה ממנו את חוקי הטבע וההפסד, וע"כ אינו יכול לבא עד שלמות נפשו הראויה לו אלא אחר תהליך המיתה וההזדככות וכנ"ל, ורק בתחיית המתים בב"א, בשוב אליו נשמתו עם כל הארותיה הגדולים והגבוהים, אז יושלם ענינו ככל הראוי לו וחי לעולם.

וידועים דברי רבותינו (שבת נה, ב), אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון, אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. אמרו לו, והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו. אמר להם, מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וגו'.

וראיתי בספר כתם פז בשם הגה"ק רבי יעקב אביחצירא זלל"ה שהקשה ע"ז, איך קורא לזה מצוה קלה, אחרי שנצטוו ע"ז מפי הגבורה. ועוד הקשה למה שאלו על משה ואהרן דוקא. ויותר מכל קשה, מה מקום לשאלה העיקרית "מפני מה קנסת מיתה על אדם", זיל קרי בי רב הוא, כי הרי מפורש בתורה כל ענינו. וע"ש מה שתירץ בזה בטוט"ד.

ולענ"ד יש ליישב גם את זה ע"פ האמור, דהגם דיודעים מלאכי השרת סיבת הדבר שהוא אכילת עץ הדעת טוב ורע, מ"מ היו יודעים גם כן שאדה"ר עשה תשובה, ואין דבר העומד בפני התשובה, ולכך שאלו את הקב"ה כיון שאדם הראשון שב בתשובה שלימה א"כ למה קנסת עליו מיתה. אמר להם הקב"ה מצוה קלה ציויתיו, כלומר, נתתי לו סגולה נפלאה של חיים בקלות והיה לו לשמור עליה, והיא תשמרנו מכל הפסד ויחיה לעולם, אבל הוא לא שמר עליה, וע"כ לא הועילה לו התשובה. שכבר נשתנתה מהותו בעצם אותה אכילה ופנים חדשות באו לכאן, ואין לו מנוס עוד מן העפר. אמרו לו, משה ואהרן מפני מה קנסת עליהם מיתה. כלומר, הרי משה ואהרן שהורידו את התורה לעולם, ובודאי ביטלו מעצמם את כל הנאות העוה"ז, וכילו את כל רצונותיהם החומריים ופינו לבם מהבלי עולם, ויחדו את כל מהותם אליו יתברך דוקא, דבלא"ה לא היו מסוגלים להביא תורה, דאין התורה נקנית אלא למי שממית עצמו עליה, (וראה מ"ש בזה בפתיחה לשו"ת שמע שלמה ח"ב בעזהי"ת), והרי הם ראויים לאותה סגולת חיים נפלאה. וע"ז השיבם הקב"ה שא"א לחלק, אלא כל בני אדם שוים בזה משעה שנקבעה מהותו של אדם הראשון שעליו לשוב לעפר, כבר נקבע כן לכל יוצאי חלציו להשוותם בדבר זה. ודוק.

(בעזהית"ש. מוצש"ק ואלה הדברים - ז' אב הרחמן התשס"ז)