הרב עמאר - עבודת ה' – ללא תירוצים

בפרשה הראשונה שבתורה אנו קוראים ולומדים על בריאת העולם, ועל בריאת האדם נזר הבריאה כולה, וכל גדולתו והדרתו אשר גידלו והדרו הבורא ב"ה מעל כל הברואים. וכן רואים בפרשה הזאת גם את חולשתו הרבה של האדם.

גדולתו של האדם היא במה שהקב"ה הניח אותו בגן עדן, ודיבר עמו כדבר איש אל רעהו, והשליט אותו על כל מה שברא בעולם, כאמור (בראשית א, כח), "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". והוא היה קובע את שמותם ומהלכם של כל הנבראים, כמו שנאמר (שם ב, יט), "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". ועוד כהנה מעלות רבות כאשר מבואר בפרשתינו.

ובצד זה מיד מגלה התורה גם את חסרונותיו וחולשתו של האדם. בעוברו על הצו האלהי אשר צוהו ה' כאמור בפרשה (שם ב, יז), "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", והוא צו יחיד שנאמר אליו, והוא עבר ואכל מעץ הדעת. מתוך תאוה שפלה.

וטעם גדול יש בהזכרת ענינים אלו, שידע האדם ויִוָדַע ממעלותיו והשגותיו העצומות, שכמעט אינו מוגבל בתפישתו וביכולת השגתו, וכמו"כ ידע ויתן אל לבו את חולשותיו וחסרונותיו, כדי שידע לנָוֶט את עצמו, בתוך המאבק הגדול והתמידי בו הוא נתון, כל ימיו עלי אדמות.

כי יסוד החטא והכשלון הוא, בחולשת האדם נגד יצרו ותאוותיו, ובעצלותו ורשלנותו, ושאר המדות הרעות המוטבעות והמושרשות במהותו, ומקורן בעצם היסודות שמהם מורכב האדם, אש, רוח, מים, עפר, כידוע. אבל טבע לו לאדם שאינו מודה בחולשתו, ועל כן גם אם חטא ונשקע בעוונו עד צואר, הרי הוא מנסה בכל כחו להצדיק את עצמו ולתלות את האשם באחרים או בסיבות הזמן וקורותיו, וכן ע"ז הדרך.

ואם האדם הזה כל כך נכנע ליצרו עד שנהיה לו לעבד נרצע, והפקיר את עצמו ביד יצרו כחומר ביד היוצר, באופן שלא יספיקו לו עוד התירוצים הרגילים, אז הוא מתחכם ביותר, ומנסה להלביש את כל מעשיו תוך צורה של אידאולוגיה מתוחכמת, שכביכול האידיאה הזאת היא שמנחה אותו והיא שהביאתו עד הלום. ואז הוא ממשיך במרד ובמעל. ואף שלבו מלא חרטות, בכל זאת קשה לו מאד לשנות את מה שנהג והתרגל בו, ועוד יותר קשה לו להודות באשמו ובכשלונו.

היו תקופות בהן השתמשו במטבע לשון ריקה מכל תוכן, האומרת, העיקר שיש לי לב טוב, ואני מטיב לבריות וכו', וכבר עמד ע"ז הרב "כתב סופר" ז"ל בפירושו לתורה בפרשת נצבים, על הפסוקים (דברים כט, יז-יח), פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כלומר, שהאיש הזה טוען שיעשה כל מה שיחפוץ, וילך בשרירות לבו למען ספות הרוה את הצמאה, ועם כל זאת שלום יהיה לו ולא יאונה לו כל רע, ואימתי אמר זאת, אחר ששמע את כל דברי האלה הכתובה שם בפרשת בחוקותי, (צ"ח קללות), וא"כ על מה סומך השוטה הזה בשאננותו, אין זאת אלא שהוא סומך על לבו הטוב, והתברך "בלבבו" לאמר שלום יהיה לי. ע"ש.

סיסמא אחרת ריקה ושדופה מקודמתה אומרת "אני לא מאמין". ובמטבע פסול זה שכבר עבר עליו הכלח, מנסים לכסות על כל דבר פשע ועבירה, ועל רדיפת התאוות השפלות והפחותות ביותר.

אבל המתבונן המחפש אחר האמת יודע את השקר והסילוף שבכל זה. כי אין יהודי בעולם שאינו מאמין, ואפילו הרחוק ביותר עדיין נשמת אלוה בקרבו, וכאשר יש בו הניצוץ הזה שהוא חלק אלוה ממעל איך לא יאמין. ועת צרה תוכיח, שבעתות כאל, מיד ישא היהודי תפילה לבוראו, ותקותו באמונתו נטועה עמוק עמוק, ומי יזיזנה ואפילו כמלא נימא. אלא שהכלל הוא כמאמר חז"ל ברוח קדשם (סנהדרין סג, ב), בענין בעל פעור, יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. והרי כל יסוד ושורש הענין מונח כאן.

הנה הם הלכו ועבדו ע"ז, שזה השיא של הכפירה וחוסר אמונה, ואעפי"כ חז"ל ברוח קדשם גילו לנו שאין זה נכון שהם לא מאמינים בהי"ת. אלא ודאי שהם מאמינים בה' וכופרים בע"ז, ויודעים שכל ענין העבודה זרה הוא הבל ורעות רוח, ואע"פ שאנו רואים שהם היו רצים לעבוד ע"ז, ועבדו לה, והקריבו לה קרבנות (וגם את בניהם רח"ל). בכל זאת מגלים לנו חז"ל שכל זה הוא רק לבוש, שניסו להלביש לענין צורה פילוסופית, ולומר שאינם מאמינים בהי"ת, ויכולים לטעון טענות ארוכות וגדולות, ולהרצות ע"ז באורך וברוחב, וגם לכתוב ספרים וכו', אבל כל זה הוא פשוט שקר ולא אמת. והאמת היא "חולשה", חולשה שלהם נגד יצרם ותאותם, כי רצו להתיר לעצמם את העריות.

חלשים היו מלהתגבר על יצר זה, ורצו להחזיק בהפקרות (עבדא בהפקרא ניחא ליה - גטין יג, א), אבל לא נעים ולא יפה לאיש המכבד עצמו, להאשים את עצמו בחולשה גדולה ושפלה כזאת, וחרפה היא לו, ועל כן מחפש הוא בוקי סריקי להתלות בהם ולכסות על בושתו וחרפתו. ומצהיר הצהרת שוא, לאמר, שאינו מאמין.

וכאן בפרשתנו התורה מגלה בצורה פשוטה וישרה את החטא ומניעיו. כי הרי מדובר באדם הראשון וחוה אשתו, יצירי כפיו של הקב"ה, ומקום מושבם היה בגן עדן ורוח ה' דיבר בם ומלאכים מהלכים ביניהם וכו', ובודאי שלא היה להם שום ספק באמונה ח"ו, ולא תיתכן אפשרות שתהיה דומה למצב זה כלל ועיקר. והנה מצוה קלה ציוה להם הבורא ב"ה (כמבואר במסכת שבת נה, ב), "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". והיא מצוה קלה בשמירתה, אבל חמורה מאין כמוה, אחר שנצטוו עליה מפי הגבורה, ובמיתה תלה להם את הדבר, ועברו עליה אחר פיתוי קל של הנחש, והסיבה מפורטת ומבוארת באר היטב בתורה.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (בראשית ג, ו)

טוב העץ, ותאוה לעינים, ונחמד וכו', זה הטעם וזו החולשה של האדם, לא חוסר אמונה ולא חוסר בטחון, ולא חוסר יכולת, ולא פילוסופיה ולא שום אידאולוגיה, כי אם תאוה שפלה, וחוסר רצון עז לכבוש את היצר, הוא שהביאם לחטא.

* * *

עוד יש לשים לב לטבע האדם, לתרץ את עצמו בכל מצב. וכבר בחטא הראשון התחילו התירוצים, במקום לעמוד על האמת ולהכיר בחטא, מיד החל למצא תירוצים (ושערי תשוב'ה לא ננעלו).

כי הנה מצינו אחר החטא נאמר:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה, וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא, וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ, וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל, וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: (בראשית ג, ח - יג)

הנה האדם ואשתו נחבאו מפני ה'. ואז קרא הי"ת אל האדם ואמר לו אַיֶּכָּה, ואדם השיבו אני מתבייש מפני קול ה' המהלך בגן כי אני ערום. מיד באה השאלה השניה, מה נשתנה הזמן הזה מהזמנים הקודמים, הרי קודם לא התביישת ומדוע עכשיו הנך מתבייש, שמא אכלת מעץ הדעת. ואז התחיל האדם בתירוציו, ואמר, רבש"ע לא אני הוא זה שחטאתי אלא "האשה אשר נתת עמדי נתנה לי מן העץ ואוכל" (וכפר בטובתו של מקום, באמרו אתה נתת לי את האשה שהכשילתני, כמבואר במסכת עבודה זרה ה, ב), ואני אינני אשם. אז פנה ה' אל האשה ואמר לה, מה זאת עשית? ותאמר האשה "הנחש השיאני ואוכל". גם אני אינני אשמה, אלא הנחש אשם בכל. וכמובן ששלשתם באו על עונשם כמבואר בתורה ותירוציהם לא הועילו להם.

ואמרתי משל למה הדבר דומה, למעשה באיש שהיה הולך ליד שדה בצלים, וישא עיניו וירא והנה לפניו שדה רחבת ידים, וגודלים בה בצלים רבים מאד, והם ירוקים ויפים, והעלים שלהם מתנועעים ברוח ומרהיבים כל עין. ועלה בדעתו ליכנס ולקחת מעט מהם. אך מיד דחה את הרעיון, וגער בעצמו איך חשב לגנוב. ואחר זמן התחיל לפלפל בענין, ואמר בלבו, יש לו לבעה"ב הזה כל כך הרבה בצלים, כמה יכול לאכול, וכמה יכול למכור, והרי סוף סוף הרבה מהם יזרקו. ואמר לעצמו אני אקח רק מהפחותים שבהם, ומיד הורה היתר לעצמו ונכנס לשדה והתחיל לקטוף בצלים. וכיון שנכנס שכח את תנאו, והתחיל לבחור את הטובים והמעולים שבבצלים, והיה קוטף את הבצלים ומנערם מן העפר ושם בכיס התלוי לו מאחרי צוארו שהוא חלק מהג'אלאביה שלו. ואחר איזה זמן עבר שם בעל הבית, והוא רואה דבר נורא, איך אדם נכנס לשדהו וקוטף בנחת ובשלוה ושם בכליו, ומיד בראותו כן דהר על סוסו לקראת הגנב, וזה לא הרגיש עד שהגיע ממש קרוב אליו באופן שלא היה יכול לברוח, ומיד נשתטח מלא קומתו על הבצלים והתחיל להתגלגל. ובעה"ב ניצב עליו וצועק בקול מר, חצוף וגנב! מיד עמד זה למולו וצעק נגדו, ואמר, אינך מתבייש לקרוא לי גנב. ואפילו לא שאלת מה היה לי. וזה השיבו, הרי עצם כניסתך לשדה שאינו שלך היא עברה חמורה. אמר לו, אדוני אני לא נכנסתי, אלא הייתי הולך בצד השדה ופתאום באה רוח סערה ודחפתני והפילתני, והלא בעיניך ראית איך הייתי מתגלגל. אמר לו בעה"ב, תירצת את כניסתך, ומה תאמר על קטיפת הבצלים, אמר לו אני לא קטפתי את הבצלים, רק הייתי אוחז בהם שלא להתגלגל, אלא שהרוח היתה חזקה יותר והמשיכה לגלגלני ואז נעקרו. ואז שאלו בעל הבית, א"כ איך נכנסו הבצלים לתוך הכיס הזה, השיבו הגנב, על זה בדיוק אני חושב כעת, ועדיין לא מצאתי תירוץ.

זהו הדפוס של העבירות ושורשם.

* * *

וראה דבר נפלא מאד בפרשת יתרו אחר מתן תורה, שבה הראה הקב"ה ישתבח שמו לעם ישראל, (את אשר ישנו ואת אשר איננו), כי אין בלתו ואפס זולתו, ואחרי שראו ישראל את המעמד הנשגב בקולות וברקים ולפידים ואת קול השופר השמימי ואת ההר עשן, נבהלו מאד ואמרו למשה:

דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: (שמות כ, טו)

ומהי תשובתו של משה אליהם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: (שם שם, טז)

ותשובתו של משה אל העם מפליאה, באמרו להם שכל המעמד הנפלא שהם ראו, וכל האותות והמופתים היו כדי ל"נסותם". והדבר מפליא ומתמיה, איזה נסיון הוא זה? והלא עתה אחר שראו את כל המעמד הנורא של הר סיני, כלום יש מקום עוד לשאלות, והלא כמעט נתבטל מהם כח הבחירה החופשית, בראותם מופתים חותכים וברורים על אמיתותו יתברך, הלזה יקרא נסיון.

ובאמת שרש"י ז"ל (שם), הוציא את המקרא מדי פשוטו, וכתב, לבעבור נסות אתכם, לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם, נסות, לשון הרמה וגדולה כמו הרימו נס וכו'. ע"ש.

אבל הרמב"ן ז"ל (שם), דחה את פירש"י בזה, והאריך בדבר, וכתב בשם רבנו הרמב"ם ז"ל בספר מורה נבוכים (ח"ג פרק כד), שזה נסיון ממש, אלא שהנסיון הוא לעתיד, אם יבא נביא שקר שירצה לסתור מה ששמעתם לא תמעד אשורכם לעולם מדרך האמת, כי כבר ראיתם את האמת בעיניכם, ואם כן יאמר בעבור שיוכל לנסות אתכם לעתיד בא האלהים עתה, כדי שתהיו עומדים לו בכל נסיון. והרמב"ן ז"ל כתב, ועל דעתי הוא "נסיון ממש", יאמר, הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצוותיו, כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו ובמצוותיו וכו'. ע"ש.

ועל פי דברינו נאמר אף אנו, שזה גופא הנסיון, שיש האומרים שמפני חולשת האמונה ורוב הספקות נחלשים בעבודת ה'. וכאן הוציא מלבם כל ספק, ואמר להם, עתה אחר שראיתם את כל הנפלאות נראה איך תעבדו את ה'. כי הנה במלחמת היצר העיקר תלוי בהתחזקות והתגברות, אשר באה לאדם ע"י התבוננות בדרכיו, וכל שאר הדברים הם תירוצים ריקים אין בם מועיל.

וכבר אמרו חכמי המוסר, שאין האדם מתחיל בעבודת ה', עד שיפסיק לתרץ תירוצים.

(מהשיחות שאמרתי בס"ד בפני תלמידי הישיבה הגדולה בתורה והוראה. ת"א. התש"ם)