הרב עמאר - זיווגו השלם של האדם בגוף ונשמה תלוי במעשיו

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (ב, יח)

ורבותינו אמרו (יבמות סג, א וב"ר יז, ג), מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו, זכה, עוזרתו! לא זכה, כנגדו!, ע"כ. נמצינו למדים דהכל תלוי במעשיו של האדם, אם הוא מתנהג כשורה ויש לו זכות, הרי אשתו תהא לעזר לו, ואם אין מעשיו מתוקנים חלילה, אשתו נגדו.

ברם מצינו בריש מסכת סוטה (ב, א), כשהיה ריש לקיש פותח בלימודו במסכת סוטה, היה אומר, אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, דהיינו, שאם הוא צדיק גם אשתו תהא צדקת, ולא רעה ורשעה ח"ו, והביא ראיה ממה שנאמר (תהלים קכה, ג), כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ועל זה הוקשה להם בגמרא שם, מדברי רב יהודה בשם רב שאמר, ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת, "בת פלוני לפלוני", והיינו, שאז עדיין לא ידוע מה יהיו מעשיו כי הרי הכל תלוי בבחירתו, ובכל זאת כבר בעת ההיא מחליטים בשמים על זיווגו, וזה דלא כריש לקיש. וע"ז משיב בגמרא, לא קשיא! הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני. והיינו שבזיווג ראשון אפשר שתפול רשעה בחלקו של צדיק או להיפך, אבל בזיווג שני הכל לפי מעשיו של אדם, ואם הוא צדיק לא תפול אשה רעה בחלקו ח"ו.

אמנם יש להקשות דתירוץ חז"ל נסתר מדברי הגמרא שהבאנו בתחילת דברינו, "זכה עזר לא זכה כנגדו", כיון שהפסוק אעשה לו עזר כנגדו נאמר באדם וחוה יצירי כפיו של הקב"ה, והיה זה זיווג ראשון, וא"כ יוצא כי גם בזיווג הראשון של האדם, הכל לפי מעשיו.

ויש ליישב את הדברים לפי מה שכתב הקדוש רבינו מהר"ם אלשיך זיע"א (בפירושו המופלא לתהלים פרק מה, ובפירושו למשלי לא, י), כי מה שאמרו בגמ' ריש סוטה "הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני", שניהם בזיווג ראשון ממש. אלא שהזיווג הראשון הוא זיווג הנשמות אשר הקב"ה מזווג שתי נשמות, אחת בחינת זכר ואחת בחינת נקבה, וזה הוא "ארבעים יום לפני יצירת הולד", כי אז אין שום גוף עדיין, והנשמות הללו נמצאות בעולם הבריאה, והקב"ה מזווגם זו לזו, ובזה לא שייך עדיין מעשה של זיווג הגשמי, כי הרי אין כאן גוף ואין כאן שום מעשה.

והזיווג שני הוא זיווגי הגופות, אחרי שנוצרו ובאו לכלל מעשים, ומגיעים לפרקם, אז הקב"ה מזווגם יחד, אך זיווג זה הוא לפי מעשיהם, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים.

ויש מקור לדבריו אלו מספר הזהר הקדוש בכמה מקומות (ראה זוהר ח"א רכט, א ושם פה, ב ושם צא, ב וראה גם בח"ג מג, ב ושם רפג, ב), יעו"ש.

ובזה ישב רבינו מהר"ם אלשיך את הקושיא המפורסמת, דפסוק אחד אומר (משלי יח, כב), מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ופסוק אחר אומר (קהלת ז, כו), ומוצא אני מר ממות את האשה. ורבות דובר בה בקושיא זו (כמבואר בברכות ח, א ויבמות סג, ב).

והוא ז"ל מישבה עפ"י האמור, דכאשר זוכה האדם ע"י מעשיו הטובים ונותנים לו את האשה שכבר היתה לו בזיווג הראשון שהוא זיווג הנשמות, אזי הוא בא אל השלמות, וכל ימיו יהיו על מי מנוחות. וזה שאמר הפסוק, "מצא אשה מצא טוב", כלומר, מצא את האשה אשר זיווגו לו כבר בשמים, שע"ז בא על נכון לשון "מצא", ואז מצא טוב. ויפק רצון מה'.

אבל מי שקלקל את מעשיו, ואיבד את זיווגו שזיוגו לו מן השמים. הרי שמעתה הוא צריך לטרוח ולחפש לעצמו בת זוג אחרת, ולזה כיוון הפסוק באומרו, "ומוצא אני", שכיון שהפסיד את הזיווג שניתן לו מבורא העולם ומנהיגו, מעתה צריך שהוא יחפש אחריה, והוא ימצא לעצמו מן הבא לידו, ומשום זה הוא מר ממות רח"ל. וע"כ אמר, "ומוצא אני", כלומר, כיון שאיבד את מה שנתנו לו מן השמים, מעתה הרי הוא צריך לחפש בעצמו ולמצוא, וזה שהוא צריך למצא לעצמו הוא רע ומר רח"ל. א"כ נמצא כי זיווג ראשון הוא כשנושא את אותה אשה שזיווגו לו בעולם הנשמות. וזיווג שני הוא כשאיבד את אותו זיווג וצריך למצא לו אחרת. ושפתים יושק.

[א"ה - ויש להביא ראיה מפורשת לדברי רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל מההיא דמועד קטן (יח, ב), דקאמר שמואל מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר, ומקשה בגמ' והא שמואל גופיה אמר, דכל יום יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני. ומשני, שמא יקדמנו אחר ברחמים. ע"ש. והנה לא מצינו שיאמר דבר זה רק על זיווג שני, דהא שמואל לא חילק מאומה, ובכל מקרה התיר לארס אשה, ושמע מינה דאדם יכול לאבד את זיווג נשמתו שנקצב לו מן השמים. ובזכרוני שראיתי להגאון מהרי"י קנייבסקי ז"ל במכתב, דג"כ כתב שאדם יכול לאבד את בחינת זיווגו הראשון. יבח"ר].

ועפי"ז נבא לפרש את הפסוק הנזכר בתחילת דברינו ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. היינו, שהקב"ה ישתבח שמו, מכריז ואומר, אני הוא שבראתי ויצרתי ועשיתי את האדם, ויודע מה הם תכונותיו ומזגיו, ואני קובע שלא טוב היות האדם לבדו. ועל כן בראתי לו "עזר", אני ולא אחר, כי מה' אשה לאיש (משלי יט, יד ומו"ק יח, ב), ואין מי שיכול לעשות זה זולתו יתברך (ראה ויק"ר ח, א ובמדב"ר ג, ו בעובדא דההיא מטרוניתא), ואכן הקב"ה מזווג הזיווגים בעולם הנשמות, ארבעים יום לפני יצירת הולד, וזה הזיווג האמיתי והנכון, אלא שאח"כ הריהו נותן את הדבר ביד האדם עצמו, שהרי הבחירה בידו, ואם מעשיו נכונים זוכה לזיווג ההוא העליון, ומתקיים בו, מצא טוב ויפק רצון מה', והוא אומרו "עזר" שעוזרתו. כי זוכה שנמשך לו העזר שהקב"ה העמיד לו מתחילה.

ואם קלקל האדם את מעשיו רח"ל עד שגרם לאבד את זיווגו אשר ניתן לו מאת ה', מעתה הרי הוא צריך לחפש לעצמו, בבחינת ומוצא אני, ואזי הוא "כנגדו", והוא מר ממות, וכדרכו של האלשיך הקדוש זיע"א.

נמצא דפסוק זה קאי אכולהו אינשי, וגם על אדם וחוה, שכן בכל זיווג וזיווג של כל אדם, יש בו שני זיווגים זיווג הנשמות, וזיווג הגופות, והשלמות והעזר האמיתי היא רק בהתחבר שני הזיווגים יחד, זיווג גוף ונשמה. ונמצא א"כ שכדי לזכות לזיווג המושלם של גוף ונשמה, הרי זה תלוי במעשים שלו. וזה שאמרו, "זכה עזר", היינו שמקבל את אותו זיווג שבו זכה קודם היצירה. "לא זכה כנגדו", היינו שאם קלקל מעשיו וגרם רעה לעצמו לאבד את זיווגו ולחפש לו זיווג אחר הרי זה "כנגדו" רח"ל. ודברי הגמ' אינם סותרים.

ואולי יש לפרש עוד את דברי רבותינו, דלעולם זיווגו של אדם הוא לפי מעשיו ואפילו זיווג ראשון, ומה שנאמר אעשה לו עזר כנגדו, זכה "עזר", לא זכה "כנגדו". הכי קאמר, זכה שה' רצה להטיב לו, אזי תהיה האשה "עזר" בעדו. ואם לא זכה, היינו שנגזר עליו לסבול יסורים אזי תהיה אשתו "כנגדו". ובזה א"ש הכל.

* * *

שינוי הטבעים שבין איש ואשתו הם הגורמים את החיבור והשלימות

ובדרך הפשט יש לפרש, "אעשה לו עזר כנגדו", דהיינו שיעשה לו אשה שתתאים לו בחכמה ותבונה והשכל, ובמזג נאה ויאה, ורצונות שאינם רחוקים וכו', עד שישלימו זה את זה, והיו לאחדים מאוחדים, ותיבת "כנגדו" פירושה "לעומתו", כלומר, שתהא האשה שקולה כנגדו ומתאימה לו, ובזה תהיה לו לעזר.

ובאמת שראיתי לרבינו עובדיה ספורנו ז"ל שפירש בדרך כזו, ודבריו בזה עמוקים ונפלאים, עיין עליו. והוסיף וכתב, אמנם לא ראוי שיהיה העזר שוה לו לגמרי, כי אז לא יהיה ראוי שיעבוד וישרת אחד מהם לחברו. עכ"ל. ואולי זה רמוז במאמר חז"ל (יבמות סג, א), חות דרגא וסיב איתתא, והיינו שתהא האשה שונה מן הבעל במעט. והיא חכמה נאצלה.

ושמעתי מזה שנים רבות מאד מהרה"ג רבי מסעוד ריוח זללה"ה (הרב דעי"ת שלומי), שהראב"ע ז"ל בפירושו הקצר (בראשית ב, יח), כתב, עזר כנגדו, שע"י שטבע האשה מנוגד לטבעו של האיש, בזה נעשית לו לעזר. כלומר שאם האופי והמזג שלהם שוים זל"ז, לא יוכלו להסתדר ולחיות יחד, דרך משל שניהם רתחנים, או שניהם אדישים וקרים, לא יהיו לעזר זל"ז, אבל כאשר מדותיהם שונות ומזגיהם שונים, כל אחד משלים את השני ונעשים לעזר זו לזה, וגם לענין התולדה הוא כן. כי ע"י שהיא כנגדו עי"ז נעשית לו לעזר.