הרב עמאר - דקדוק הדין עם הקרובים אל הי"ת

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: (א, א)

וכתב רש"י ז"ל (ומקור דבריו בבראשית רבה יב, טו), וז"ל, ברא אלהים, ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (בראשית ב, ד), ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. עכ"ל.

ורבינו הקדוש מהר"ח ן' עטאר זלה"ה וזיע"א, כתב בספרו הקדוש אור החיים (בראשית א, א אות ג' ד"ה גם), בזה"ל, גם אנחנו נפרש שני מקראות הללו על זה הדרך, בראשית ברא אלהים את השמים, שם זה של "אלהים", פי' מדה זו של הדין בלא שיתוף שם של רחמים, זהו דוקא למה שנוגע ל"השמים", ואינו חוזר לאומרו ואת הארץ. כי הארץ בראה בשיתוף שם של רחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אמרו (בראשית ב, ד), ביום עשות ה' אלהים ארץ, כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שיתוף רחמים וכו'.

והמשיך וכתב, ולא יקשה לך מה משפט יערוך ה' לבני אלים יושבי שמים, הלא תמצא שאמרו (חגיגה טו, א), במעשה מט"ט, שדנוהו לפני אלישע ומחיוהו שתין פולסין דנורא, וגם אליהו וכו' (ב"מ פה, ב), וכמה משפטים לשרי מעלה (עי' יומא עז, א). והגם שאין להם יצר, עם כל זה ימצא בהם הטעות. כי לפעמים לא יכונו לאמת וישגו, וצא ולמד ממעשה המלאך מט"ט ואליהו כי שגגו, וכן יקר מקרה, ויענישם ה' אפילו על השוגג, מה שאין שופט במשפט זה ליושבי ארץ. ובזה יתאמת מה שפירשנו, ונכון. עכל"ה.

והוא חידוש גדול ונפלא, כי מחשבת ה' ברוך הוא לא תתחלף, כי לא אדם הוא להתנחם, ולא מחשבותיו מחשבותינו, דסוג אחר היא מחשבתו יתברך, לא מהסוג של המחשבה שלנו, דבבני אדם יש הבדלים במחשבותיהם, כי יש שמוחו חריף ביותר וברגע כמימריה מקיף ענינים שלמים ומסובכים וסוקרם לפרטי פרטיהם, ויש איש שמחשבתו איטית ועד שיחשוב אפילו בדברים של מה בכך, צריך לו עידן ועידנים ועוד חצי עידן. אך סוף סוף הכל הוא אותו סוג של מחשבה, רק מחשבה אחת מהירה והאחרת כבדה ואיטית וכו'. אך מחשבתו יתברך היא ענין בפני עצמו, ואין לנו השגה בה. וכשעלה במחשבתו לברוא את העולם בדין, זה נשאר למעלה בשמים, וכאשר ביאר הרב בעל אוה"ח זללה"ה.

ונראה לומר דע"ז אמרו (ראה מנחות כט, ב), "כך עלה במחשבה", כלומר, שמחשבת הי"ת היא מחשבה אחרת נעלית מכל השגה, ואינו נוהג במחשבה הזאת עם אנשים פשוטים, כי אינה שייכת להנהגת עולמנו. וזה שנאמר, "עלה במחשבה", וזהו שפירש רבינו האוה"ח זלה"ה שהשמים נעשו במה ש"עלה במחשבה" [כלומר, במדת הדין], וזהו הענין שמצינו בההיא דרבי עקיבא (מנחות שם), כשהראהו הקב"ה למשה את הדורות הבאים אחריו, ראה את רבי עקיבא ותורתו, ואמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, אמר לו, שתוק, כך "עלה במחשבה" לפני. אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו, חזור לאחוריך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו, רבש"ע, זו תורה וזו שכרה. אמר לו, שתוק, כך "עלה במחשבה" לפני. וזה מהנהגת השמים שהוא ענין "עלה במחשבה".

ובזה אמרתי לרמוז בעזר האל וישועתו, בפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט, פט), דעל העולם הזה הגשמי שאינו יכול להתקיים בדין, אמר לעולם ה' בשם הוי"ה, שהוא מדת רחמים. אבל "דברך" שהוא דבור והוא לשון קשה (כדמצינו במכות יא, א דכל דיבור לשון קשה הוא), והוא ממדת הדין, אותו הדבור "נצב בשמים", כלומר, נשאר נצב בשמים, כי את יושבי השמים דנים במדת הדין. וכנ"ל.

[א"ה - ולפי"ז נמי יש לפרש את הפסוק, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו, ז), היינו שצדק ה' ומשפטו הם כ"הררי אל" היינו גבוה על גבוה, ואין הי"ת נוהג בהם בעולמנו, וכן משפטיו "עד תהום רבה", היינו בעומק שבעומק, שגם שם אין שייכות לבני אדם, ושם שולטת מדת הדין במלא תוקפה. אבל בעולם השפל, אדם ובהמה תושיע ה', בשם הוי"ה שהוא שם של רחמים, כי הי"ת נוהג עם הכל במדת הרחמים. וכן על זה הדרך יש לפרש את הפסוק, כי גדול עד שמים חסדך (תהלים נז, יא). היינו עד השמים שולטים החסדים אבל בשמים הוא דין. וזהו שנא' (שם שם, יב) רומה על שמים אלהים, היינו כיון שהוא על שמים, א"כ זו מדת הדין, ולהכי קאמר "אלהים". ולפי ה'נחה ס'וברת זו יש לפרש הרבה מקראי קודש, ואין ע'ט האסף. יבח"ר].

ועפי"ז אמרתי לישב בס"ד, קושיא גדולה, שהכתוב אומר (תהלים נ, ג), וסביביו נשערה מאד. ואמרו חז"ל (יבמות קכא, ב ב"ק נ, א ובירושלמי ביצה ג, ח), מכאן שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

והדבר תמוה מאד, וכי מפני שהם חסידיו עושי רצונו במסירות וגבורה, צריך לדקדק עמם עד כחוט השערה, האם זה שכרם חלף עבודתם בדבקות ובחסידות.

אמנם לפי מה שנתבאר אתי שפיר, דאין זה עונש ח"ו, אלא זו מדרגה גבוהה, שההנהגה בגובה כזה היא קרובה לשמים יותר מאשר לארץ, ובשמים נדונים במדת הדין, וע"כ יש שם דקדוק בדין.

משל למה הדבר דומה, לבן כפר שחשקה נפשו לעבוד עם אנשים גדולים ורמי מעלה, והיה משתדל על זה הרבה, עד שבסופו של דבר נתקבל לעבודה בארמונו של המלך, וכשבא לשם אמרו לו שעליו לבא בבגדים נאים ומגוהצים דבר יום ביומו, וגם עליו להקפיד הקפדה יתירה על נקיונו ומראהו החיצוני, ועוד הוסיפו לו תנאים כיד המלך, והיו מזהירים אותו שישים מחסום לפיו, ולא יחל דברו בדברים פשוטים לעין כל, רק כל דבורו צריך להיות במדה ובמשקל, דברים נאים ומדודים, ולא יאמר דבריו בקולי קולות, ולא ישא על פיו ביטויים זולים, ועוד כהנה רבות. וגם מוטל עליו להקפיד במילוי תפקידו ולא ישנה כחוט השערה, שכן כל שינוי, עלול להמיט עליו אסון. והוא כעס מאד על כל זה, באומרו, האם זו היא המעלה והיקר לעבוד בארמון המלך ולהיות קרוב אליו כל כך, הלא בעיני עצמי דומני כמי שצריך לחיות בתוך צינוק של זהירות וביקורת. ויאמר, אם כן למה זה אנכי כאן, הלא בהיותי בן כפר פשוט, לא הטילו עלי אפילו אחד ממאה מן העול הזה, וכי מפני שחשקה נפשי לשרת את המלך, כי אהבתי את אדוני ויקרה בעיני מלכותו, אני צריך לשאת עלי את כל המשא הכבד הזה.

אמנם כל בר דעת יודע ומבין שאין זה משא של ענישה, אלא עול של דרך ארץ. כי אי אפשר לבא לבית המלך בלבוש שק, או כשאינו נקי ונאה וכו'. אלא שהכפרי הזה לפי הרגליו הפשוטים, נראה לו שמכבידים עליו, ודורשים ממנו דרישות גדולות ומופרזות שקשה לו לעמוד בהם.

וכן הוא הדבר אצל חסידיו של הקב"ה ישתבח שמו, שצריכים להתנהג בהנהגה גבוהה שדרישותיה מדוקדקות מאד, וזהו "וסביביו" שהמתנהג בחסידות וקרוב אל הי"ת ומצוי "סביביו", הרי הוא יונק מגבהי מרומים, והרי הוא בבחינת סולם מוצב ארצה אך ראשו מגיע השמימה, ועליו לנהוג במשנה זהירות, כראוי למהלכים לפני ה' ברוך הוא, כי שם ההנהגה היא במדת הדין, שכבוד המקום דורש זאת, ואי אפשר אחרת. והרי הוא קרוב בהנהגתו ליושבי שמים שוכני מרום, ששם דנים במדת הדין, ואינו עונש ח"ו, אלא זו היא הדרישה בגבהים אלו, ואי אפשר להיות ממשרתי עליון, ובו בזמן לנהוג בהנהגה כפרית זולה ופשוטה, ולכן עליו לנהוג במשנה זהירות, וגם לקבל עליו את חוק הנהגת העליונים ונימוסיהם, ושם נוהג הקב"ה במדת דינו, ועל כן גם הנהגתו עם חסידיו ששוכנים "סביביו" נשערה מאד, ומדקדק עמהם.

ובזה יובן מה שענתה האשה השונמית לאלישע בעת ששאל אותה מה לעשות לך, היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא. והיא ענתה ואמרה "בתוך עמי אני יושבת" (מ"ב ד, יג). והנה מצינו בזוהר הקדוש בכמה מקומות (בראשית סט, ב ושם קס, ב שמות לג, ב ועי' שם מד, ב ובזו"ח רות כט, א), שאלישע רצה לדבר על האשה השונמית טובות לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ישתבח שמו, להיטיב לה. ואמנם האשה השונמית יראה מזה יראה גדולה, וענתה לו "בתוך עמי אני יושבת", כי נתיראה שאם יעלו עניניה לגבהים כאלה, היא תדרש להנהגה גבוהה ומדוקדקת ויבקרו את מעשיה, וינהגו בה במדת הדין, ורצתה שימשיכו לנהוג עמה בהנהגה פשוטה השוה לכל נפש, שיש עמה מדת הרחמים, וזהו, "בתוך עמי אני יושבת". כלומר, יניח לי כבודו להשאר בפשיטותי.

ואולי זו היא כונת יעקב אבינו ע"ה, באומרו לבניו (בראשית מב, א), למה תתראו, היינו שלא יבליטו את עצמם מן הצבור, כי ע"י שמתבלטים יותר מאנשים אחרים גורמים בזה שידונו אותם בנפרד, ובמדה גבוהה. ונוח לו לאדם להסתיר מעשיו, ולנהוג בפשטות ובענוה. וכך אמרו בגמרא (ראה תמיד לב, א), מה יעביד איניש ויחיה, ימית עצמו ופירש"י ימית עצמו, ישפיל את עצמו (וראה מה שנתבאר להלן בפרשת וישב מאמר ב).

[א"ה - ראוי להביא בכאן מה שכתב הרב אבי עזר (ויקרא י, ב), על ענין מיתת בני אהרן, וז"ל, וימותו לפני ה'. הנה רבים יתמהו, אם כונתם לשמים למה נענשו. אבל תדע כי עונש אדם לפי מדרגתו כטעם וסביביו נשערה מאד (תהלים נ, ג), כי כאשר יגביר השכל על אדם כאשר ירבה השפע כן ירבה ענשו.

לכן ירא יעקב על נפשו באמרו קטונתי מכל החסדים (בראשית לב, יא), כי חשב היותו בקדושה עליונה ובמהרה ישגה בדבר קל מה שהוא חשב להיות רצוי לפני הבורא, ואין. וכן ראינו באנשים אשר סביב מלך בשר ודם, כמו שנענש שר האופים על דבר קל (ראה בראשית פרק מ).

לכן אל תתמה על החפץ אם מצינו פעם אחת במקרא עונש וחטא בעבור שאמר לא אשאל ולא אנסה את ה' (ישעיה ז, יב), ופעם אחרת מצינו עונש עבור שאמר תן לי אות ומופת, כי אדם אשר יחזיק מעוזו בשכל, צריך לבחון בשכל בטרם שיעשה הדבר אם יהא הדבר רצוי או לאו, ואם שגה בו עונו ישא. ופעמים רוצה הקב"ה ליתן אות, ופעמים רצונו להיפוך. ואם השכל וקדושה יחדיו ידבקו לא ישגו לעשות דבר היפך רצון הבורא ואם ישגו ונעלם מהם אז פסלו אותה במחשבת חוץ מבלי הזריח על האיש ההוא ידיעה שלימה וכו' וכו'.

לא כן השכל והשפעה לעולם לא ימושו כי ה' עשם ויכוננם בלתי אם האדם מעקל דרכו ולא ישמרם כראוי או אז יעלו חלודה ויבוש מקורם, כן הקרבים אל ה' נענשו אשר קלקלו שכלם הזך בדבר מה ועל כן לא הזריחו עליהם כדת. וזה היה עונש בני אהרן וכן תמצא עונשים רבים בתורה על אופן זה לא אוכל לפורטם.

וזה מדוקדק מאד בפסוק שאמר משה (ויקרא י, ג), הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, מפני שנענשו על דבר קטן ושגגה תוכיח שהמה גדולים מאד בעיני המקום, כטעם סביביו נשערה. גם הפסוק גלה צדקתם באמרו לפני ה', כדברי הרב שכונתם היה לשמים. אתה הקורא הבט לדברים האלה כי בהמה תשמן חלקך להבין כמה ענינים במקרא. עכ"ל הרב אבי עזר. יבח"ר].

(נכתב בעזהית"ש, בשלישי בשבת שמנה עשר יום למרחשון התשס"ה)