הרב עמאר - שמות

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח, ג)

רבנו הראב"ע ז"ל כתב, "ויעשו החרטומים", במים מועטים, על כן ראה פרעה כי הפרש בין מעשה אהרן ובין מעשיהם, על כן קרא למשה, כי ראה שהחרטומים הוסיפו על המכה, ולא יכלו להסירה. עכ"ל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח, א-ב)

הנה מצינו כאן כמה שינויים בלשון הכתובים, שבמכת הדם כתיב, אמֹר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וגו' (לעיל ז, יט) ואח"כ כתוב, וירם במטה ויך את המים אשר ביאור, וכבר פירשתי לעיל (מאמר יא עפ"י רבינו משה אלשיך ע"ה) שאמר לו לנטות ידו והעיקר תלוי בהטיית היד. וכאן נאמר נטה את ידך במטך, משמע שהמטה צריך להיות בידו בעת שמטה את ידו. ומאידך נאמר, ויט אהרן את ידו על מימי מצרים, והמטה לא נזכר.

וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר. (ז, כג-כד)

כאן רואים כמה קשה בטבעו של האדם להכיר בטעותו, ולקבל אחריות על חטאתו אשר חטא. והוא דוחה ומרחיק מעל עצמו כל עוון וכל אשמה, ומפנה לבו לדברים אחרים, ולא רוצה להתבונן במעשיו אם הם טובים ונכונים, או שמא הוא טועה ואשם, ולבסוף מביא על עצמו עונשים וצרות.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים, וַיַּעֲשׂוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם, וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז, יט-כא)

וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר. (ז, יח)

משמעות המקרא הזה מלמדת, שמיתת הדגים היא שהבאישה את היאור. וצריכים להבין, הרי גם ללא מיתת הדגה לא יכלו המצרים לשתות ממימי היאור מאחר שהפכו לדם. שהרי מיתת הדגים היא פועל יוצא מהפיכת המים לדם, ואינם יכולים להתקיים עוד בדם, ומעת שנהפכו המים לדם אי אפשר לשתותם עוד, וא"כ למה תלה הכתוב את הימנעות השתיה מפני מיתת הדגים ולא מפי הדם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם, לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ. (ז, יד-טו)

ופירש"י ז"ל, "יוצא המימה", לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכים. עכ"ל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין, וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין, וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. (ז, ח-יב)

צריך להבין מה פתאום ישאל פרעה אות ומופת, והרי הוא מלך היושב על כסא מלכותו, תוך ארצו ומדינתו עם שריו ועבדיו. והלא אם יבואו שני אנשים הגם שהם חשובים מאד, ויאמרו לו שישחרר את עבדיו הנאמנים לו, הלא ברור הדבר שינזוף בהם בחומרה, כי מה להם ולעניני מדינתו, ומי שם אותם מאן דאמר לבא אל המלך. ואם מפני שאמרו משה ואהרן שה' שלחם, הלא כבר השיב פרעה הרשע לזה בכפירה מוחלטת ואמר (שמות ה, ב), מי ה' אשר אשמע בקולו, ואם כן היה פרעה צריך להמשיך מיד ולהזהירם שלא יתערבו עוד בעניני ממלכתו, ולתת פקודה לכל האחראים שלא ירשו להם להתקרב אליו עוד בדבר הזה. וא"כ איך יעלה בדעת שפרעה ידרוש "אות ומופת?

וּמשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה. (ז, ז)

צ"ל למה הזכיר שנותיהם של משה ואהרן כאן, והוא ללא צורך לכאורה. וראיתי לרבינו עובדיה ספורנו ז"ל שהרגיש בזה וכתב, וז"ל, ועם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם, כי אמנם מי שהגיע לשמונים, גם בימים ההם כבר עבר ימי השיבה והגיע לגבורות, כמו שהעיד בתפלתו (רצונו לומר תפלה למשה שהוא בתהלים מזמור צ' פסוק י') ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. עכ"ל.

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם. (ז, ג-ה)

כתב רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה, וז"ל, יש לשאול אם השם הקשה את לבו, מה פשעו ומה חטאו, והתשובה כי השם נתן חכמה לאדם, ונטע בלבו שכל לקבל כוח עליון להוסיף על טובתו, או לחסר מרעתו, וזה אפרש בפרשת כי תשא, בפסוק מי יתן והיה לבבם זה (דברים ה, כו), והנה טעם "אקשה את לבו", למען רבות מופתי. ורבי ישועה אמר כי טעם "אקשה את לבו" לסבול המכות, ולא דיבר נכונה. עכ"ל.

הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם, הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן. (ו, כו-כז)

כתב רש"י ז"ל הוא אהרן ומשה וכו', יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך, ששקולין כאחד, עכ"ל.