הרב עמאר - וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה: (כא, לז)

רש"י ז"ל כתב, אמר רבן יוחנן בן זכאי, חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנושאו על כתפו משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה (והמקור בב"ק עט, ב ובמכילתא). ועיין בדברי רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה, וברשב"ם ז"ל, מה שכתבו בזה. ובתרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה, כתב, חמשא תורא ישלם חולף תור חד, מן בגלל דבַטְלֵיה מן רַדְיֵיה. וארבע ענא חולף אִמַּר חד מן בגלל דאקטיה בִגְנֵיבוּתֵיה ולית בה עיבידתא.

נמצא דרבי מאיר אזיל בשיטת יונתן ב"ע חברו הגדול של ריב"ז, ולא שחולק על רבן יוחנן בן זכאי מעצמו. וגם מ"ש הראב"ע ז"ל בשם הגאון שהנזק של השור גדול יותר כי בו יחרוש, גם הוא כלול בדברי תרגום יונתן.

ובמשנה ריש פרק מרובה תנן, שאין נוהג תשלומי ארבעה וחמשה, אלא בשור ושה בלבד, ובגמרא שם (ס"ז ע"ב) למדו את זה מייתור לשון, והביאה באוה"ח כאן, ע"ש.

עו"כ רבינו אוה"ח הק', שור ושה דוקא, אבל טלה וגדי (צ"ל ועגל) שגדלו ברשותו (של הגנב) ונשתנו בידו אינו חייב, שקנאו בשינוי, ושלו מכר או טבח, וכן מוכח מדבריהם. עכ"ל.

והנה בגמ' (ב"ק ס"ה ע"ב) א"ר אילעא גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו, טבח או מכר, שלו הוא טובח שלו הוא מוכר, איתיביה ר' חנינא לר' אילעא, גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כעין שגנב, ואי ס"ד קנייה בשינוי, אמאי משלם, שלו הוא טובח שלו הוא מוכר, וכו'. ואין שם הכרעה. וצריך להבין דעת רבינו אוה"ח הק', שפסק בסכינא חריפא שאינו חייב בתשלומי ד' וה'. ואולם תורת אמת היתה בפיהו, שכן פסק להלכה הרמב"ם ז"ל (בהלכות גניבה פ"א הי"ג) שמשלם כפל כשעת גניבה, ואם טבחו או מכרו אחר שהגדיל נעשה שינוי בידו וקנהו, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואינו משלם תשלומי ד' וה'. עכ"ל. וכתב הרב המגיד ז"ל, מימרא דר' אילעא, ופסק כר' אילעא משום דהכי אסיקנא פרק הגוזל (ב"ק צ"ו ע"ב) דאמרי מתניתין לאתויי דר' אילעא, וכ"כ בהלכות. עכ"ל. כלומר היה קשה לה"ה ז"ל אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כר' אילעא, והא אותביה ר' חנינא מהברייתא. לזה גילה מקורו של הרמב"ם ז"ל מב"ק הנ"ל. שבמשנה ריש הגוזל (צג, ב) תנן זה הכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה, ואמרו שם בגמ' על זה לאתויי דר' אילעא. ועולה דסתם מתניתין כרבי אילעא וע"כ פסק כותיה. ודברי רבינו האוה"ח אמת ויציב זיע"א.

ובמה שכתב רש"י דר"י בן זכאי אמר חס הקב"ה על כבודן של הבריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם חמשה, שה שנושאו על כתפו משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו.

אעתיק בזה דבר יקר אשר שמעתי משם הגאון הגדול מוהרא"מ שך זצ"ל, שהקשה האם בזה נמדד כבודו של אדם שהתורה חסה על כבודו, שלא ישלם עוד דמי שה אחד, ותירץ דזהו כבודו של אדם זה שנטה שכמו לסבול ולהתבזות עבור שה אחד, שזה מלמד כמה הוא מחשיב את השה, ובזה עצמו חסה עליו התורה שלא חייבתו בעוד שה אחד. וש"י.

ועוד אפשר לומר בס"ד, דעונשי התורה אינם מיועדים לצער את האדם ולפגוע בו לא בגוף ולא בממון, אלא המטרה היא לתקנו ולנקותו מן העברות ומהמדות הרעות, והתורה קבעה גבי השור, שתשלום חמשה בקר שמשלם תחת השור האחד שגנב, יש בו כדי לתקנו ולהשיבו למוטב, ואילו גבי השה קבעה תורה שישלם רק ארבעה צאן תחת השה, והוא אומר דרשני, למה זה תיקונו בחמשה פעמים ממה שגנב, וזה רק בארבעה. לזה אמר ריב"ז דגם בשה בעינן חמשה, דהתורה קבעה תיקון זה בתשלום של חמש פעמים ממה שגנב, אלא שהבזיון שהתבזה בנשיאת השה על כתפו, התיקון שעושה הבזיון הזה שוה לפחות כשה אחד, והו"ל תשלומי חמשה ולא ארבעה, ואעפ"י שראינו שנשאו על כתפו וגם הלך בו, עכ"פ בודאי התבזה בו, רק שהיצר דחקו והיה עליו כמו כפיה. וע"כ גם הבזיון נחשב לתשלום של שה אחד לפחות, ומוסיף תשלום של ארבעה ויתוקן הכל.

ורעיון מוסרי למדנו מזה, שגם הגנב הגונב, יש לחוש על כבודו ועל בזיונו, ואע"ג שהוא עשה כן לעצמו, אין זה פוטר אותנו מהזהירות בכבודו.

ועוד למדנו דבר מפליא במדת חסדו יתברך, שגם הבזיון שסבל מגופה של העברה שהיא הגנבה, שהוא מרצונו החפשי בחר להתבזות בשביל הנאתו ותאותו, הקב"ה ברוב חסדו מכליל גם הבזיון הזה בכלל תיקון נפשו, וממעט ביסוריו הנדרשים לו לתיקון נפשו, את מה שנתיסר בגוף העברה. שהיא בחירה חפשית שלו. ואע"פ שיכול להקהות שיניו ולומר לו, שבזיון זה, היה בבחירתו, ועשאו נגד מצות ה' בתורתו. אעפ"י כן מנכה לו גם צער זה, וממעט בעונשו.

צא וראה מה בין מדת הקב"ה למדת בשר ודם, שאצל מלך או שופט בשר ודם, לא יעלה בדעת שידרוש שימעיטו בעונשו בגלל שהתבייש בגנבה אשר גנב, אלא ע"ז עוד ירבו בעונשו, להראות מזה גודל פשיעתו, שמתבזה על דברי הבל, ושום דבר לא עומד לו נגד תאותו הרעה, והקב"ה ארך אפים ורב חסד, צדקתו ומדת טובו עמוקה מני ים, לחשב גם זה מכלל היסורים הראויים לו, שכן יסורים ממרקים עון.

ומדברי רבי מאיר שכאמור הן הם דברי יונתן בן עוזיאל ע"ה, למדנו החשיבות של המלאכה, וכמו שאמר הוא ע"ה, בא וראה כמה גדול כוחה של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו וכו', ואפשר שלשיטה זו, התיקון הוא בארבעה, כלומר שישלם פי ארבע ממה שגנב, וס"ל דכיון שה' נתן בחירה חופשית לאדם, והוא בחר ברעה הזאת מרצונו, אין זה יכול ליכלל בכלל התיקון הנדרש לו. אלא שבשור התורה הוסיפה על עונשו עוד שור אחד, ואמרה שישלם חמשה בקר תחת השור, על מה שביטלו ממלאכתו, ונמצא שעל ידי זה הוא עשה שתי עברות, האחת היא "הגנבה", ועליה חייבתו תורה ארבעה בקר, ועוד הוסיפו לו אחד על העברה השניה, שביטלו ממלאכתו, ומינה למדו רבותינו כמה גדול כוחה של מלאכה.

ויש לנו ללמוד להתחשב במלאכת רעהו, וק"ו במלאכה של רבים, שזהו קיום העולם, שהקב"ה ברא עולמו, וקבע מטבע להנהגתו של העולם, ולא תוהו בראה, אלא חפצו ורצונו שיבנו ויעבדו ויתפרנסו, ויפה תורה עם דרך ארץ שהיא עבודת עבודה, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וגדולה מלאכה שמחיה את בעליה, ומכבדת את בעליה, וגדול הנהנה מיגיע כפו וכו'. ות"ח שממיתים עצמם בעמלה של תורה פטורים מן המלאכה, שע"י העמל והיגיעה בשקידת התורה, נעשים התיקונים הראויים להעשות ע"י ט"ל מלאכות, מכוח ט"ל אורות עליונים, דומיא דשבת קדש, ודי בזה.

ומזה אנו למדים על הדקדוק שהקב"ה מדקדק בדין, שגם העובר עברה חמורה של גנבה, אשר נכנס לרשות חבירו, בסתר במרד ובמעל, לקחת מה שאינו שלו, נגד ה' ונגד בני אדם, ולא בוש ולא נכלם, שהוא עוון גדול וחמור, עדיין מדקדקים עמו, על דבר הנראה פעוט וקל ערך ביחס לגנבה, ונראה כטפל לעברה החמורה ובטל לגביה, ועם כל זה התורה דקדקה לאמר שישלם חמשה בקר ולא ארבעה, על אשר ביטל את הנגנב ממלאכתו.

ומזה יש ללמוד להזהר, שלא יזלזל במלאכת רעהו לבטלו ממלאכתו שהוא דבר חמור, וק"ו כאשר מדובר על הכלל, על אחת כמה וכמה שצריך לשים לב לזה, שלא להקל ראש בביטול עבודה דרבים, ואפילו יום אחד, או שעה אחת. ועל אחת כמה וכמה אם מלאכתו מלאכת שמים כגון מקרי דרדקי, או מפקח על הכשרות וכל כיוצ"ב שצריך להיות זהיר לשמור שעות עבודתו באמת וגם להוסיף, ולהיות מסור כולו לעבודתו ולא לשום ענין אחר, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.