הרב עמאר - בדין שור שהמית אדם שבעליו חייב מיתה בידי שמים, ובדין שור של שנים שהמית, ובדין ממשכנין על הכופר

וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: (כא, כט)

יונתן תירגם, ואתסהד על אנפי מריה תלתי זימני, ולא נטריה, ומבתר כן קטל גברא וכו', ואוף מריה יתקטיל במיתותא דמשתלחא עלוי מן שמיא.

וכדברי תרגום יונתן ב"ע, הן דברי חז"ל שהובאו ברש"י בפסוק זה, וגם בעליו יומת בידי שמים, וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות נזקי ממון ה"ד, וכנ"ל. עוד למדו מתיבת "והמית" דגם אם המיתו בנשיכה דחיפה ובעיטה הדין כן. וכמ"ש רש"י ז"ל כאן.

ורבינו אברהם ן' עזרא ז"ל כתב, אין ספק כי אין כופר למומתי ב"ד, ע"כ אמרו מעתיקי הדת כי וגם בעליו יומת, מיתתו בידי שמים, הנה יהיה זה "יומת" לפי דעתי, כמו עין תחת עין, שהוא ראוי שיומת אם לא יתן כופר נפשו, וכל זה בעבור שהוא כתוב יומת ולא ימות. עכ"ל.

ורבינו הרמב"ם רמז לפירוש זה בלשונו הזהב שהזכרתי לעיל, (בפ"י מהל' נזקי ממון) שבהלכה ב' כתב שהמועד חייב בכופר, ובהלכה ד' כתב: זה שנאמר בתורה וגם בעליו יומת, מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים, ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו. והיה לו לומר וחייב כופר ותו לא. אלא רמז לדברי רבינו הראב"ע ז"ל, שהיה ראוי שיומת, אלא שמתכפר לו בנתינת כופר נפשו.

והרמב"ן ז"ל כתב שלא ידע טעם לתרגומו של אונקלוס שאמר, יתקטל, ואולי ירצה לומר כי ראוי הוא שיהרג, אלא שיש עליו כופר. והן הם הדברים של הראב"ע ז"ל.

עו"כ הרמב"ן ז"ל או רצה לפרש, שאמר הכתוב וגם בעליו יומת, יהרג כאשר נהרג האיש המנוגח, כי יומו יבא, או במלחמה ירד ונספה, כי לא ינקה ה' אותו, רצה ללמד שהוא חייב בידי שמים למות ביד הורג ולא מיתת עצמו, וכו'. עכ"ל.

והאוה"ח הקדוש, דקדק בכתוב והועד "בבעליו" לשון רבים, נתכוין לומר שאם היו לו ב' בעלים, חייבים שניהם מיתה, ולא יהיו כשנים שהרגו אדם כאחת שפטורים למ"ד (סנהדרין עח, א). כי התם פטורים ממיתה בידי אדם וחייבים מיתה בידי שמים, וכאן פטורים ממיתה בידי אדם וחייבים מיתה בידי שמים, ובכופר להיותו ממון חייבים אפילו בידי אדם. עכ"ל. פירוש לפירושו של אוה"ח הקדוש, דשנים שהרגו את הנפש לא נפטרים אלא ממיתה בידי אדם אבל בידי שמים חייבים, וכאן שכל החיוב מיתה אינו אלא בידי שמים, א"א לפוטרן. ומצד תיבת "בעליו" שכתב שהוא לשון רבים. היה מקום לפרש תיבת בעליו גם באחד, שכן אומרים בעליו ולא בעלו, וכ"נ מהתרגומים שתירגמו "במריה".

ועכ"פ הדין שכתב רבינו בעל אוה"ח שאם היו שני בעלים לשור זה שניהם חייבים מיתה בידי שמים, בזה דינו אמת ומשה אמת, וכן עולה להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות נזקי ממון ה"ה), וז"ל ושור של שני שותפים שהרג, כל אחד מהם משלם כופר שלם, שהרי כל אחד מהם צריך כפרה גמורה. עכ"ל. וכתב ה"ה ז"ל שם שהיא בעיא (בב"ק מ, א) ולא אפשיטא, ונראה דעת רבינו ז"ל בזה דכיון דפשיטא לן שחייבין בכופר, וכדקאמר (בגמ') כיצד משלמין את הכופר, וקיימא לן דכופרא כפרה חייבין הן להביא כפרתן, והולכין בה להחמיר, ואין זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע. עכ"ל.

ופשוט שגם האוה"ח מתכוין ששניהם חייבים כופר. וצ"ע לדעת הרמב"ן ז"ל כאן בפסוק הבא (פסוק ל') שכתב דאין ממשכנין על הכופר. דגם היא בעיא דלא אפשיטא בגמרא שם, והרמב"ם ז"ל פסק לחומרא שממשכנין על הכופר, ופירש הלחם משנה ז"ל (בהלכה ד') שכיון שכפרה הוא מחמירין, והרמב"ן שפסק לקולא, אפשר שגם בבעיא זו דשני שותפין הוא פוסק לקולא ששניהם ישלמו כופר אחד, וצ"ע.

וחתני הרה"ג ר' עובדיה כתב וז"ל, דאמת בגמ' מבואר דכיון דהוי כפרה לכך אין למשכנו. וא"כ א"א לומר מהאי טעמא להחמיר בספק זה. וכן מוכח מהמ"מ (פ"י מהלכות נזקי ממון ה"ד) שלא כתב כדברי הלח"מ. עכ"ל. ומה שהסתפקתי הוא לדעת הלחם משנה, שכתב במפורש בסוף דבריו שם בהלכה ד' דהרמב"ם ז"ל סובר שכיון שזה כפרה החמירו, כמו שהחמירו בבעיא של שני שותפים שכל אחד ישלם כופר שלם, ה"נ הכא אית ליה דכיון דהוי ענין כפרה, ואפשר שיפשע ולא יביא, משום דהוי לחבריה ולא לגבוה, פסקינן לחומרא שממשכנין אותו. עכ"ל. ועתה ראיתי דהרמב"ם ז"ל גופיה משמע דלא כהלח"מ, שכתב בהלכה ד' שם וז"ל, זה שנאמר בתורה וגם בעליו יומת, מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים, ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו, ואע"פ שהכופר כפרה ממשכנין את מי שנ תחייב בכופר בעל כרחו. עכ"ל. ואם כדברי הלח"מ היה צריך לכתוב ומפני שהכופר כפרה ממשכניו, ומדכתב ואע"פ שהכופר כפרה ממשכנין, משמע להדיא דלא כהלח"מ.