הרב עמאר - אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא כי כל דרכיו משפט

וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: (כא, יג)

רש"י ז"ל כתב, והאלהים אנה לידו, ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א', כד, יד) כאשר יאמר משל הקדמוני, מרשעים יצא רשע. ומשל הקדמוני הוא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנם לפונדק אחד, זה שהרג מזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם, ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג. עכ"ל. והיא דרשת רבי שמעון בן לקיש במסכת מכות (י, ב). והרב שפתי חכמים (אות נ') הקשה והרי עדיין לא נפרע לו שוגג ראשון, ותירץ שעל זה השני גלוי לפני ה' שאינו חייב כלום, דגברא קטילא קטיל, והגלות היא על השוגג הראשון. וגם מרן האוה"ח הקדוש עמד ע"ז, ע"ש בדב"ק. עו"כ הרב שפתי חכמים (באות ס') דצ"ל שהיה סייף בידי העולה בסולם ונפל על המזיד והרגו בסייף כדינו, ולא בסקילה שנפל עליו. ע"ש. ועיין בדברי רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל ע"ז. שהוא כעין דברי רש"י ז"ל.

ואולי זו היא כונת הפסוק (דברים א, יז), והמשפט לאלהים הוא. שגם דברים שלא נמסרו בידי אדם לדון בהם, דבמקום שאין עדים והתראה, אין ב"ד עונשים, מ"מ לא ינקה הרוצח או הגונב או כל עושה עולה ממשפט. ובל יאמר המתחכם, אני אלך בשרירות לבי, למען ספות הרוה את הצמאה, רק אזהר מפני עדים וגם מהתראתם, ומי יאמר לי מה אעשה ומה אפעל, לזה אמר, המשפט לאלהים הוא, ואין לפניו עולה, ולא ינקה את הרשע, והוא עילת העילות וסיבת הסיבות, ויביאו על עונשו במושלם בצדק ובמשפט, ובדקדוק נורא, כי הוא שופט בצדק, ואין לפניו מעצור, וגם כי יאריך אפו מהשחית, סופו שגובה ממנו הכל עד פרוטה אחרונה, ואין עול, צדיק וישר הוא, ברוך הוא וברוך שמו.

ומזה נדע להבין כאשר יראה הרואה, משפטים הנעשים בעולם, ונראים לעיני בני אדם כמתמיהים, עד שנראה שהרשע הצליח ברשעו, וגם נבנו עושה עולה, והצדיק אבד בצדקו ח"ו, לא יטעה בראייתו הקצרה והמוגבלת, שאין בנו כוח לראות ולא חכמה להבין אלא במה שלפנינו, ולא נדע מה לפנים ומה לאחור, ולא נדע מה עשה האדם אפילו שעה או רגע קודם עומדו לידינו, ועל אחת כמה וכמה שאין אנו יודעים מה היו מעשיו בגלגול הקודם, ועל כן לא נוכל להבין פשר משפטו, על מה הוא סובל, או על מה הוא מצליח, ורק השם יתברך היודע תעלומות אשר לפניו גלויים כל הנסתרות, רק הוא יודע פשר הענין, והמשפט לאלהים הוא. ואין לנו לשפוט למראה עינינו ולהרהר אחר מעשה האלהים ומשפטיו, אלא נכיר ונאמין כי משפטי ה' אמת, ועמוקים הם מאד יותר מן התהומות, ופעמים רבות שהדברים שאנו רואים הם נוגעים בענינים אחרים רחוקים מאד, שהיו לפני עידן ועידנים, וכל הרואה את הנעשה עתה, לא ידע גם לא ראה את מה שהיה אז, וע"כ חסרים לו הפרטים הנכונים, להשלמת הבנת המשפט הזה, אך המשפט לאלהים הוא, ואין לפניו שכחה ולא העלם, והכל גלוי וצפוי ומונח לפניו בכל עת. והוא שופט בצדק ובאמת, ומשפטו תהום רבה, כי אין חקר לתבונתו, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא.

ופעמים שהדברים הם המשך ישיר של דברים קדמונים מאד, מלפני דורות, שהיו בגלגולים קודמים, אולי לזה דקדק הכתוב לומר (ש"א כד, יג), כאשר יאמר משל הקדמוני וגו', שהוא קדמונו של עולם, וצריכים להבין דברי חכמינו ע"ה, שבחרו להשתמש בנושא ההורג בשגגה דוקא מטבע לשון זה. והנראה שרמזו בזה לומר שהשי"ת שהוא קדמונו של עולם, ויודע הכל, ואין דבר נעלם מנגד עיניו, הוא צופה ומביט ורואה כל העבר והוה וגם העתיד, ורק הוא יכול לראות במושלם ואפס בלתו, ומה יתלונן גבר חי על חטאיו, ואינו יכול לדעת כל הנעשה.

ואכתוב כאן דבר נפלא שראיתי לפני שנים רבות, בספר הנפלא קרית ארבע, על פסוק ואלה המשפטים, ששם כתב מעשה שהיה בימי הבעל שם טוב זיע"א, שבאו אליו שנים מתלמידיו הצעירים, ובקשו ממנו, שיפרש להם דברי הזהר הקדוש, שכתב שם, ואלה המשפטים, דא רזא דגלגולא, והיו שואלים לאמר, מה הקשר בין הגלגולים וסודם ובין "ואלה המשפטים", והרב ע"ה שאל להם, אם באמת רוצים הם להבין דבר זה, ויאמרו הן! אז אמר להם הרב ז"ל, ערב שבת קדש היום, לכו הכינו שבתכם לשלום, ובמוצאי שבת קדש אחר ההבדלה וסעודת מלוה מלכה, שובו אלי והביאו עמכם טלית ותפילין וגם צדה לדרך תכינו לכם. מיד הבינו ששליחות חשובה מצפה להם, והיו נרגשים מאד, משתאים לדעת כיצד יהיה הדבר. ובמוצאי שבת הבדילו וקיימו סעודת מלוה מלכה בשמחה יתירה, ומיד באו לפני רבם באימה וביראה, מוכנים ומזומנים לכל אשר יצוה אותם, והרב אמר להם, כדי שתבינו טוב את דברי הזה"ק, צריך אני לשלוח אתכם למקום אחד ביער פלוני, ויאמרו אנו מוכנים ומזומנים לכל אשר יורה לנו, ואמר להם הרב תשכרו עגלה עם עגלון ותסעו בדרך פלונית כל הלילה, ולקראת הבקר, תגיעו לנאות דשא ומעיין מים חיים, ותרדו שם ותטלו ידיכם ותתפללו שחרית כראוי, ואח"כ תאכלו פת של שחרית מן הצדה אשר איתכם, ואחרי זה בהגיע השעה תשע בבקר תעלו על אחד העצים הגדולים שבמקום ותסתתרו בין הענפים, ותביטו למה שמתרחש למטה, ולא תרדו רק אחר עבור שעתיים, ואולם הזהרו לנפשכם, שלא תתערבו במה שנעשה למטה מטוב ועד רע, והיה מזהיר אותם על זה הרבה מאד, ובשעה אחת עשרה תרדו ושובו אלי.

ויהי כאשר דיבר להם הרב ע"ה, כן עשו, לא הפילו דבר אחד מכל אשר ציוה עליהם, ופקודתו שמרה נפשם, ומיד יצאו לדרך עם העגלון הראשון שפגשו בצאתם מבית הרב. וכל הלילה היו נוסעים במסלול שקבע להם רבם, ויהי בעלות השחר והאנשים הגיעו למקום המיועד, אותו תיאר להם הרב במדוייק, ויחנו שמה המה וחמוריהם, ומיד הרחיקו את העגלון והעגלה מהם והלאה, וריוח נתנו בינם ובינו כמטחוי קשת. והתעטפו בטליתותיהם וגם תפילין הניחו על זרועם ועל ראשם והתפללו לאל ברינה ובשמחה וברגש נפלא, וגם פת שחרית אכלו וברכו על המזון. ובשעה שקבע להם רבם, עלו על אחד העצים, והסתתרו בסבך הענפים ובדי האילנות, ועמדו מחרישים וחרדים לדעת מה עומד להתרחש במקום הזה. וכעבור חצי שעה, הגיע שם איש אחד עיף ויגע מאד מאד ומאובק באבק דרכים, ובגדיו אשר עליו היו בלויים וסחופים מרוב זיעה ועמל הטלטולים, וניכר שאיש זה הלך הליכה גדולה ומיגעת מאד במשך ימים רבים מאד, וכמו שבא על רגליו מסוף העולם, הלוך ילך ובכה, נושא רגליו בכבדות אשר נלאו מנשוא את רמ"ח אבריו העייפים, ואשר הכביד מקצתו על קְצָתו, (מלשון המשורר: ויום יכבד קצתי על קצתי) וינהגם בכבדות, והגיע עד המעיין, ומיד שַׁחָה וישת להרוות נפשו העיפה, וישכב וירדם מתוך תשישות ורוב חלישות, אך לא ארכה מנוחתו, כי דאגותיו גברו על ליאותו, ומיד עמד וניער בגדיו והלך לדרכו, והם ראו כל זה, והיו משגיחים על כל פרט בשבע עינים, ומיד הבחינו שתוך כדי ניעור בגדיו, נפל ממנו ארנק גדול ומסורבל, קשור בחבל מצרי רחב, ואחד מהם כמעט נזעק לקרא לו ולהודיעו, אשר קרהו, כדי לקיים מצות השבת אבדתו, אך חברו שראה מה שרוצה לעשות תפס בידו בחזקה, והזכיר לו את אזהרת הרב בעל שם טוב, שלא יתערבו בנעשה למטה בשום אופן שבעולם, ויאלם דום. וכעבור כרבע שעה מאז שהלך האיש הזה לדרכו, המה ראו איש אחר שהגיע, וגם הוא עיף ויגע, אך אין להשוות עייפותו של השני לזו של הראשון, ולא מראה השני כמראה הראשון, אך גם במצחו נחרשו ונקמטו אותות העמל ויגיעת הדרכים יחד עם התלאות אשר מצאוהו שמה, וילך גם הוא למעיין וישת מן המים הזכים, וחזר ובא לדשא לנוח, ומיד נפל מבטו על הארנק היתום, ויחמול עליו וישאהו בשני ידיו, והיה מגלגל החבל שכרוך עליו לפותחו, והם מלמעלה צופים עליו, רואים ואינם נראים, והספיקו לראות שהארנק מלא על גדותיו בכסף וזהב וכו'. ומיד סגר אותו בחזרה, וגם מצות כורך קיים בו, שכרכו בחבל שלו בכל כוחו ונתנו בגלימתו, וקם והלך לו, וילך בכוח המציאה ההיא, ולא התעכב לנוח כלל, כי שמחת המציאה נסכה בו כוחות מחודשים, ויהיו רגליו קלות כאילות.

עוד הם מסתכלים אחרי האיש עד שנעלם מן האופק לגמרי, והנה איש שלישי הגיע, וגם מראהו מלמד שהלך כברת דרך, והוא מלא מאבק דרכים, ושבע עמל ויגיעת בשר, ובא לשתות מן המעיין וגם רחץ בהם פניו ידיו ורגליו, ובא לו אצל הדשא וישכב וירדם ותערב לו שנתו. עודנו ישן על מי מנוחות, ביושר ובשלוה. והנה האיש הראשון שאיבד את "ארנקו", הרגיש בחסרונו, ונבהל על ממונו, ונרגש עד עמקי נפשו, וימשש בכל כליו אשר עליו ואשר הוא נושא, ולא מצא. ומיד שב על עקבותיו, ומשהגיע למקום אשר נח שם בתחילה, היה מחפש והולך, ועיניו משוטטות ימה וקדמה צפונה ונגבה, והוא הולך שחוח, ועיניו לנוכח יביטו, בציפיה ובכמיהה, ותוחלתו נכזבה, כי לא מצא דבר, והיה מסתובב סביב המעיין, ביודעו ששם כרע ושח ראשו, לשתות מן המים, ולא נמצא דבר, וחזר ובא למקום בו שכב, וירא והנה האיש (השלישי) שוכב שם, ומתוך יאושו, פנה לאיש הזה, ויאמר לו, מה לך נרדם קום ותן לי את ארנקי, וטלטל אותו בחזקה וצעק עליו שוב ושוב, וזה קפץ בבהלה גדולה, ושואל מה אתה רוצה ממני, וכששמע את מה שדורש ממנו, נשבע בשבועה חמורה שלא ראה שום ארנק. והאנשים למעלה רואים את האנשים הללו, ושומעים את הקולות, וגם יודעים היטב היטב שכל דבריו נאמנו מאד, וכי לא ראה ולא ידע מהארנק כלל, כי איש אחר הוא שלקח את הארנק, עוד בטרם הגיע זה השלישי הלוֹם. והראשון שאבד כל רכושו בארנק הזה, התחיל להתרתח וחמתו בערה בו עד להשחית, וצועק על זה לאמר, תוציא את הארנק שגנבת מיד, ואל תנסה להשתמט, כי לא אעזבך כי אם בשוב הארנק לידי. וזה עומד ומתחנן לו, שלא יודע על מה מדבר עמו, אז נשא קולו האיש שאבד ארנקו, וכה היו דבריו, שמעני אדוני, אני בעל אשה ובנים, ומצבי היה ברע, ובעלי החובות רדפוני, נתנו עול על צוארי והייתי מאוים יומם ולילה, ואז נסעתי למדינה פלונית בקצה העולם, ושם עבדתי עבודת פרך, במשך חמש עשרה שנה, בדוחק ובצער, וכל אותם שנים לא אכלתי אלא לחם ומים, כדי לחסוך כל פרוטה, ולהביא טרף לביתי, להציל בני ובנותי מחרפת רעב, ומנהמתם ושאגתם של בעלי החובות, ולהשיב את כבודי המחולל בעפר. ולא שקטתי ולא נחתי עד אשר אספתי את כל הסכום שקבעתי לעצמי, שאותו אביא עמי ותהיה הרוחה, וכל אשר אספתי נתתי בארנק הזה, ואתה מעלה בדעתך שאני אשתוק על זה, היה לא תהיה, אם תוציא את ארנקי מוטב, ואם לאו, אני נוטל את נפשך, וירא האיש כי כלתה אליו הרעה, ויעמוד ויתחנן על נפשו, ויאמר לו, בבקשה אדוני תבדוק אותי ואת כל אשר לי ותראה שדברי צודקים ולמה תשפוך דם נקי. והלה משיבו, בודאי הסתרת את הארנק תחת אחד השיחים, עד יעבור זעם, ולא הועיל דבר, ויעמוד האיש בעל הארנק ויכהו הכה ופצוע עד אשר כולו היה זב דם, ואלה למעלה רואים בעיניהם, את העַוֶל הגדול, והיו בצער נורא ואיום, בראותם שהאיש הזה שלא חטא ולא פשע, לא בשוגג ולא במזיד, והנה הוא מוכה ומעונה תחת ידו החזקה של מכהו בנפש, ואילו האיש שלקח את הארנק, הלך לו לשלום באין מפריע. וזה צדיק ורע לו רעה גדולה רח"ל. והיו רוצים לצעוק לו במר נפשם, ולגלות לו האמת אך מיד היו נזכרים באזהרותיו החמורות ביותר של רבם, והיו נאלמים דום.

ומשהגיעה השעה שנקבעה, ירדו האנשים חפויי ראש ופניהם קודרים ולבם מלא יגון, מכל אשר ראו עיניהם, והלכו שחוחי קומה עד העגלה ונסעו כל הדרך בדומיה, ולא החליפו מלה ביניהם, עד בואם לבית רבם, ונכנסו ועמדו לפניו ועיניהם בקרקע. והרב חייך לעומתם, ושאלם, האם כואב לכם על האיש שהוכה חנם על לא עול בכפיו, והם נדהמו, בראותם שרבם יודע את הנעשה, ואז אמר להם עוד, האם עתה הבנתם את דברי הזהר הקדוש, והם נבהלו באומרם, איך נבין, ואיך נקבל דברים אלו.

ואז אמר להם הרב, דעו בני חביבי, כי שני האנשים ההם זה שאיבד את הארנק וזה שמצא אותו, שניהם היו שותפים בגלגול הקודם, ולשניהם יחד היה בית עסק, אותו ניהלו חמש עשרה שנה, ואחד מהם היה חרוץ וזריז, והשני עצלן ובטלן, מאבד זמנו בשיחות שוא ובהבל וריק, והראשון מפני טוב לבו, לא היה מקפיד עליו, ולא הניאו לאמר למה תעשה כך, ולא תעסוק בהצלחת המסחר, והעסק היה משגשג ופורח, מבלי שהאיש הבטלן נטל חלק כל שהיא בהצלחה זו. ועם כל זאת היה חולק עמו בשוה ולא החסיר ממנו מאומה, ויהי היום, וזה האיש החרוץ והטוב הגיעתו בשורה על מות אחיו בארץ אחרת, ונסע לשם, ואחר חדש ימים שב לביתו ולשער עירו. ויהי ממחרת, וישכם בבקר ואחר התפלה, הלך לבית מסחרו כאשר היה באמנה עמו כל השנים. ויחפש את בית המסחר ולא מצאו, ושב ובדק שם הרחוב ההוא והסמוך לו, וכן מספר הבית, אך את העסק לא הכיר, כי עשו לו שינוי השם ושינוי מראה, ופנים חדשות היו לו, וסוף דבר שפגש את חברו שותפו, ושאלו מה זה ועל מה זה, ואיך לא נועץ בו, ולמה מכר את העסק, וזה עמד ושאג עליו בקולו, מה לי ולך, אימתי היה לי עסק עמך, וכפר בכל. והלה המשיך לדבר עמו בידידות בחושבו שרק לצון חמד לו שותפו, אך מעט מעט התחוור לו, שהוא כופר באמת וכי מכר כל העסק ושם כל הכסף באמתחתו, ולא הניח דבר וחצי דבר, והאיש הזה שלח לו אנשים נכבדים וחשובים לדבר על לבו, אך לבו היה קשה מאבן, והיה מקללו ומחרפו, ביתר עוז וביתר שאת, ועוד הולך ומתרעם עליו בכל פינה, שהוא רודפו ומעליל עליו עלילות שוא ומדוחים, ולא נשארה לפניו ברירה אלא לתבוע אותו לדין, אך רשע זה סירב להתדיין אצל דייני העיר עפ"י דת תורתנו הקדושה, והרים ידו בתורת משה רבינו ע"ה, ואמר איני מתדיין אלא בערכאות, וסוף דבר שהתירו לו לתובעו בערכאות, וכן עשה בלית ברירה. והרשע שהיה לו עתה ממון רב, הלך ושיחד את השופט, וביום המשפט היה השופט לאויב לצדיק זה, וכל מה שהיה אומר, היה נוזף בו וגוער בו, עד שנסתתמו כל טענותיו, ואיבד בטחונו, ולא ידע עוד לסדר דבריו כהוגן, ומאידך הראה פנים שוחקות למטיבו ששיחד אותו בסכום הגון, ועיוות את הדין, והצדיק את הרשע, והרשיע את הצדיק. והלה יצא שבור ורצוץ, הן מחמת שהפסיד כל רכושו ברגע כמימריה, והן מההרגשה הקשה והכאב הנורא של העול שעשה לו השופט, האמור להוציא משפט צדק, ויקו למשפט והנה משפח (ראה ישעיה ה, ז), ובמקום משפט היה שם רֶשע גדול ונורא. והיה בוכה ונאנח, וחי חיי צער ודוחק עד יום מותו.

והנה דינם התקיים בבית דין של מעלה, באמת וצדק, וידוע שעל הגזל אדם חוזר לגלגול, ושניהם שבו לזה העולם, והתגלגל הגזלן ההוא, והגיע לסוף העולם, ועבד חמש עשרה שנים עבודת פרך בעוני וביסורים, כנגד העבודה שעבד שותפו בעסק חמש עשרה שנה, ולא נהנה מכל עמלו אשר עמל ואפילו הנאה קלה, כי כל העבודה הזאת היתה מיועדת לשותפו אשר עשק במרד ובמעל, והכל שמר ונתן בארנק שאיבד, ובא חברו ושותפו הטוב, לקבל את מה שנגזל ממנו בגלגול הקודם, ומצא את הארנק ולקחו בנחת ובהשקט, כי שלו הוא, חלף עבודתו אשר עבד כל אותם שנים, והכל היה שמור לו עד כי בא העת. ושני התלמידים בשומעם את כל המעשה, שמחו ואמרו, בודאי שכן הדין, וב"ה שהוציא האמת לאור והשיב הגזלה לבעליה. אך שאלו בתמיה לומר, ומה חטא המסכן הזה (האיש השלישי) אשר הוכה מכת הרג ואבדן, ויען הרב ויאמר, אתם יודעים מי השלישי, זה השופט שעיוות את הדין, משום השוחד שקיבל מידו, הנה עתה קיבל עונשו במושלם מידו של האיש שנתן לו השוחד, אותה יד היתה בו, לשבור זרוע רשע ורע, רח"ל.

ועתה אמר הרב, אני אפרש לכם כונת הזהר הק', ואלה המשפטים, אם אתה רואה משפטים כאלה שנראים מעוותים שקורים בעולם, ואתה תמה על מה עשה ה' ככה, ומה בצע כי יסבול הצדיק, וירון הרשע, לזה אומר הזוה"ק שגם אם אינך מוצא הסבר נאות לזה, תדע שזה סוד הגלגול, כי יש דברים אשר היו לפנים, ואין לנו ידיעה בנסתרות כלל, ואין לנו להרהר אחר מדותיו יתברך, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוֶל, צדיק הוא וצדיק דינו, אל אמת וחותמו אמת, ואין קץ לאמת שלו, ישתבח שמו לעד.