הרב עמאר - זה יתנו - המתנה הרצויה בעיני הי"ת

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': (ל, יג)

ורש"י ז"ל הביא מה שאמרו על זה במדרש (במדבר רבה יב, ג ותנחומא כי תשא פ"ט, וכ"ה בירו' שקלים פ"א ה"ד), שהראה הקב"ה למשה כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו. ע"ש. ובעל הטורים כתב, "זה יתנו כל העבר על" בגימטריא "זה היה כמין מטבע של אש". עכ"ל.

וצריך להבין למה הוצרך להראות למשה מטבע של אש, ועיין בדברי קדוש באור החיים ע"ז וז"ל, וקשה והלא יותר תהיה נִשְׂגְת הידיעה באמירה כשיאמר לו המשקל בפירוש, ממה שיכיר בתבנית של אש, וע"ש שהאריך בזה בטוטו"ד.

ואולי י"ל שהקב"ה בא ללמדנו שאין מעלת "הנתינה" לצדקה או לכל דבר שבקדושה, תלוי בריבוי הנתינה ובמיעוטה, שיש שנותן הרבה, ולמעט יחשב לו לפי מדת עושרו, ויש שנותן רק מעט, והוא יקר וחשוב בעיני ה', כי מעיסתו קימץ כדי לקיים רצון קונו. וע"כ ציוה כאן, העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט. דאין זו המדה, אלא רחמנא לבא בעי, ואם נותן מעומק לבו ובטהרת המחשבה, ובנקיות הדעת בלא שום פניה, היא התרומה הראויה לשם "תרומת ה'". וציוה על מחצית השקל, ולא שקל שלם, לרמוז על שבירת הלב, שיתן את תרומת ה' בהכנעה ובהתבטלות לפניו יתברך. ולא המטבע הוא העיקר וגם לא ערכו הסגולי בעולמנו. כי כל זה הבל, ולכן הראה לו כמין מטבע של אש, שבאמת אין לו ערך ממוני, ולא ניתן להוצאה, להראות וללמד, שלא הערך הממוני הוא שקובע את חשיבות הנתינה, כי כל הערכים של הממון אין להם אחיזה אלא כאן בעולם הדמיון. ודומה לאותו בעל מרכז קניות שמוכר בהקפה, כדי להקל על לקוחותיו, ומשלמים לו בסוף החדש כשהם מקבלים את משכורותיהם. וכדי להקל על דרך הקניה ורישום חובות, הדפיס ניירות עם השם של הקניון שלו, ועל כל אחד רשום סכום מסויים, ונותן ללקוח סכום הדרוש לו בתחילת החדש, לאחד נותן אלף ולשני אלפים, וכן על זה הדרך, ורושם בפנקסו שנתן לזה סכום מסוים ולשני כו"כ, והם קונים בקניון שלו בשטרות אלה, ככל העולה על רוחם, ובסוף החדש משלמים לבעה"ב מה שהלוה להם. וכמובן שמשלמים בכסף אמיתי בסוף כל חדש. ואז נותן להם בעל הקניון שוב הסכום הדרוש להם לחדש הבא, כפי שהחליטו ביניהם, מאותם ניירות שבהם הם קונים אצלו כל החדש. וזה חוסך זמן וטורח שלא יצטרכו לרשום כל קניה וקניה, רק רושם פעם אחת שנתן לו אלפיים או יותר והלה קונה באותם ניירות כמו שקונים בכסף ממש. ויהי היום והנה אחד מאלה שקיבלו אותם ניירות, הלך לקניון אחר בעיר אחרת, ואחר שערך קניותיו וחישבו את החשבון, נתן להם את הסכום מאותם שטרות שקיבל בקניון ההוא. והם משתאים ותמהים עליו, שמשלם להם בניירות חסרי כל ערך. שאין לזה שום ערך אלא בקניון ההוא דוקא, שהיו עמו בהסכמה על זה, אבל בכל מקום אחר אין לזה שום ערך, וזה מה שהראוהו כמין מטבע של אש, שהוא רק ציור בעלמא, לומר לו שבאמת אין ערך אמיתי לא למטבעות ולא לזהב ולא לכסף וכו', אלא בקניון הזה, והנמשל הוא, הקניון הוא העולם הזה, עולם הדמיון והתוהו, שפה הוסכם שיש ערך לזהב, ולאבנים טובות, ולכסף וכו'. וזה רק מכוח המוסכם כאן, אבל כל זה הוא דמיון ושוא נתעה, ואין בו ממשות כלל, ומחוץ לעולם הזה אין להם ערך כלל, ואין מלוין אותו בשעת מותו לא כסף ולא זהב וכו' (אבות ו, ט), כי אז מתבטל ערכם ואבד סברם, והם כאבני השדה ופחות מכך, ואז מתברר שזה היה רק ציור בעלמא. אך ציור מופלא עד שכל באי עולם טועים בו, וחושבים שאלו הם חיים ממש, והכל רודפים אחר ההבל המצויר הזה בלהט גדול, ומפסידים חיי עולם בשביל מעט דמיון ומעט הנאות רגעיות כהנאת חלום יפה. ואולי לזה צייר הקב"ה את המטבע הזה באש, ללמד שזה תלוי באש להבת שלהבת הבוערת בנפשו לקיים מצות בוראו, שאם נותן את זה באהבה רבה ובחשק גדול ובוער כאש, זה הוא הגדול שבערכין, וע"ז אמר לו הקב"ה למשה, "זה יתנו".

ועוד אמרו שהוציא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, והראהו למשה. לרמז וללמד שזה תלוי מהיכן הוא יוצא מאיזה עומק, ומאיזה פנימיות, ולא תלוי בריבוי ובמיעוט