הרב עמאר - לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (כ, ז)

הרב אוה"ח הק' כתב, עוד ירמוז שלא יהא נושא עליו שם ה' שהוא אלוהו, ואומר לכל שהוא איש יהודי ועובד ה'. והוא אומרו, שם ה' שהוא אלהיך ולבבו לא כן יחשוב, והוא אומרו לשוא. ואזהרה זו שלא ירמה בה', לומר שהוא מעבדיו, ולא כן הוא, ובכלל אזהרה זו, שלא יראה על עצמו שהוא צדיק יותר ממה שהוא, עכל"ה.

ובימינו בעוה"ר דבר זה מצוי מאד, שיש המתחזים לצדיקים ומתנהגים בחסידות מדומה, לגנוב דעת הבריות, שיחזיקו אותם לצדיקים גדולים ובעלי מופתים, ויכבדו אותם בכבוד הראוי לקדושים אשר בארץ. ובעומדם בפני ההמון, יאריכו תפלתם בשוא ובכזב ויתנועעו בתנועות משונות, בעצימת עינים בחוזק ובחרץ, ויניפו אותם תנופה שבע למעלה ואחת למטה, וילכו כה וכה, הלוך וטפוף, וכשיחשבו בדעתם שלא משכו תשומת לב הרואים דים, ישמיעו קולות של יגון ואנחה, ויעציבו פניהם בקדרות ובאיבוד עשתונות, כמי שטבעה ספינתו בים, ופעם אחרת יראו אותות שמחה וגילה, ובזה מקרבים את אחינו בנ"י אליהם, לכבדם ולהוקירם, והופכים דרך זו למקצוע המרבה הון וכבוד. ובעלי צרות מצויים בימינו לרוב, ודאגתם בלבם, ודמעתם על פניהם, בצר להם יפנו אל האובות והידעונים, ואלה ששים לקראתם לנצל מצוקותיהם ותלאותיהם, פעמים יפחידום ויביאום עד שערי מות, כדי שיפלו לידם בקלות ויקחו מהם גם מה שאין להם, ופעמים יבטיחו להם כיד המלך ישועות ורפואות, גם יגלו להם עתידות ויפענחו צפונות לכל הבא לשעריהם, בקלות ובתדירות שלא ראינו אפילו אצל הנביאים, וימינם ימין שקר, שונאי אמת המה, ואין יראת ה' על פניהם, ולבם לב אבן לא יחוסו על דלים ואביונים, ולא ירחמו על מסכנים, רק בהולים להרבות הונם ולחזק מעמדם, וכל הדרכים כשרות בפניהם, וככל ששמם הולך וגדל, כן יצר תאותם יגדל שבעתיים, וכמה פעמים הגיעו אותם מתחזים אלינו לבית הדין, מתוך תביעות חמורות רח"ל, שלאחר שנשקעו בתאות הכבוד והממון ולא ידעו שבעה, עוד נפלו בתאוה הרעה אשר שנא אלהי ישראל, ועוד הולכים מדחי אל דחי, ועברה גוררת עברה עד רִדְתָּם לבאר שחת, ושרש רעתם היא נשיאת שם ה' לשוא בהעמדת פני צדיק וחסיד, בשקר ומרמה וכמו שפירש רבינו הקדוש בעל אוה"ח זיע"א בפסוק זה.

ועוד יש בכלל זה, גם סוג אחר אשר לא הגיע לרעתם של אלו ולא קרוב אליהם, ואולם גם הם רחוקים מן האמת, ולעבודת ה' לא הגיעו, ומתלמדים במדות רעות להשחית, ולהעליב הבריות ולשפוך דם נקיים בהנאה גלויה, ומקשטים עצמם בחומרות יתירות, ולא מתוך יראת ה' ופחדו עליהם הם מחמירים, שכן יש גופי תורה שנרמסים בכפות ידיהם ורגליהם, בגאוה ובשחץ, אך מחמירים באיזה דברים שהם מרשימים את הבריות, להחשיבם למדקדקים גדולים, ואם כי לא גוזלים ולא גונבים ממון הבריות, ולא מבטיחים להם אותות ומופתים, ואין זו תכלית מטרתם, אך הנאתם היא בתדמית שלוקחים לעצמם, שיחשבום לבעלי מדרגה בעבודת ה', וגם זה בכלל לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. שאם זה לא אמת, הוי בכלל שוא ודבר כזב, וכמ"ש הרב אוה"ח הנזכר.

ולפני שנים רבות פירשתי בזה מ"ש בגמרא דחולין (דף קה, א) בדין אכילת חלב אחר בשר, דאמר מר עוקבא בהא מילתא, אנא חלא בר חמרא, דאבא כשאכל בשר היום לא אכל חלב עד למחרת, ואנא מסעודה לסעודה, וכן אמר שמואל שם דלגבי אביו הוא חשוב חלא בר חמרא, כיעו"ש. ושאלתי למה גדולי עולם אלו יקראו לעצמם, "חלא בר חמרא", ויצטערו בזה, כדמשמע מהענין, ולמה לא יחזיקו דרך אבותם בקדש, ויקראו חמרא בר חמרא. ובפרט בדבר קל שכזה, שלא יאכלו חלב ביום שאכלו בשר, עד למחרתו. ופירשתי בס"ד, דקדושי עליון אלו כל עבודתם היתה באמיתות מוחלטת, ודבר שקר לא יכון נגד עיניהם הטהורות, כי לפני ה' היו עובדים ביראה ופחד, ולא ישנו כחוט השערה בפני איש, ולא ישאו פני שוע ונכבד, כי יראתם קודמת, וחכמתם מתקיימת, בפתילים וחותמת, לא יסורו מן האמת, ולא ינהגו בשום חומרא, עד שיבדקו עצמם בשבע בדיקות ורוב חקירות, לראות אם הגיעו לאותה מדרגה, שלא תהיה עבודתם ביסוד שקר חס וחלילה, ודן דינא דגרמי להני רבנן קדישי, מר עוקבא ושמואל גדולי הדורות, שלא החזיקו דרך אבותם בחומרא ההיא, כי בדקו בעצמם ולא ראו עצמם ראויים לנהוג באותה חומרא גדולה, כי כדי לנהוג חומרות יתירות, חייב האדם לבדוק עצמו בשבע בדיקות שאכן השלים עצמו במה שהוא חייב ע"פ דין, באין פרץ ואין יוצאת מן הכלל. והרגישו עצמם כלפי אבותיהם, כערך החומץ אל היין, ומשום כך לא החמירו בחומרא ההיא, ולא משום שלא החמירו קראו לעצמם חלא בר חמרא, אלא משום שהרגישו עצמם חלא בר חמרא, ע"כ לא החמירו באותה חומרא.

וכשאמרתי את זה בדרשה לפני שנים רבות, שם נמצא שם היה באותה עת בנש"ק שייף עייל שייף נפיק וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, הגה"צ רבי נסים כהן זצ"ל בן בנו של הגאון הנודע סבא דמשפטים הגאון רבי כלפון הכהן זללה"ה. ואמר לי, שכן היה מעשה, באדם אחד שבא להתארח אצל קרוביו, וחג הסוכות היה, ובא לתוך סוכתם ומצאם שמחים שמחה יתירה, ואחר נתינת שלום כמדת דרך ארץ, שאל לקרוביו, לשמחה מה זו עושה, והם השיבוהו, שהיתה מחלוקת ביניהם בדבר הלכה, על אשר הכניסו קדרת הבישול אל תוך הסוכה, וכן לא יעשה, והבעל טען שהסוכה פסולה, והאשה אמרה שזה לא יתכן, אלא יוציא הקדרה, ותהיה הסוכה כשרה, ולא הגיעו אל עמק השוה, ועשו שאלת חכם, והחכם פסק שהסוכה כשרה, וע"ז הם שמחו שמחה גדולה, שלא יצטרכו לבנות סוכה חדשה. והאורח ששמע כל הענין, אמר א"כ לפי זה עולה שהיתה שאלת חכם על סוכה זו. אמרו לו, כן נכון הדבר היתה שאלת חכם על הסוכה, וב"ה הכשירוה. המשיך האורח ואמר, שהוא נוהג להחמיר שלא לאכול דבר שהיתה בו שאלת חכם, ועל כן אינו יכול לאכול בסוכה זו, ושאלוהו, איפה תאכל. והשיב, שהוא יאכל בבית. כלומר, אדם שהחומרות שלו אינם מתוך יראת ה' ופחדו הנורא, אלא חומרות של "נעשה לנו שם", שאינם אלא מן השפה ולחוץ, סופם שהם מביאים בעליהם לעבור על גופי תורה, ומרגלא בפומייהו של הזקנים לומר על כגון אלו, שהם מדקדקים באיכה ומזלזלים בקריאת שמע.

והנה דברי רבנו בעל אוה"ח הקדוש בזה, יסודם בהררי קדש, שכן אמרו בפסיקתא רבתי, שאדם שמקבל עליו תפקיד ברשות התורה ואינו מקיימו כראוי, עובר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

וזה מאמר רבותינו בפסיקתא רבתי (פרשה כב) לא תשא, אמר רבי זעירא אם בשבועת שוא הכתוב מדבר הרי כבר נאמר לא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא יט, יב), א"כ מה תלמוד לומר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה. רבי מנחמן (כך שמו) אמר רבי יעקב משם רבי מני מייתי לה מן הדא אל תצא לריב מהר (משלי כה, ח), "לרב" כתיב, לעולם אל תהי רץ אחר שררה, למה? פן מה תעשה באחריתך בהכלים אותך ריעך (שם). למה? למחר הם באים ושואלים לך שאילות מה אתה משיבם. רבי מנחמא בשם רבי תנחום בי רבי חייא רבי מני בשם רבי יוסי בר זבידא מייתי לה הכי, נואף אשה חסר לב (שם ו, לב). הא כל המקבל עליו שררה בשביל ליהנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה, משחית נפשו הוא יעשנה (שם), "משחית נפשו" כמשה שאמר ועתה אם תשא חטאתם (שמות לב, לא), וכיהושע שאמר בי ה' (יהושע ז, ח), בי ולא בהן. כדוד שאמר ה' אלהים תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה (דהי"א כא, יז), "הוא יעשנה" אמר רבי אבהו אני נקראתי קדוש ואתה נקראת קדוש הא אם אין בך כל המדות שיש בי לא תקבל עליך שררה.

דבר אחר, לא תשא את שמי לשוא א"ר ביבי אם בשבועת שוא הכתוב מדבר והלא כבר נאמר לא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא יט, יב) מה תלמוד לומר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שלא תהא תפילין נושא וטלית עוטף והולך ועובר עבירות. אמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי. מפני מה לא החזיקו בהם בני ישראל, מפני הרמאים. עובדא הוה בחדא גברא דהוה טעין ממוניה בערבות באפי רומשא, על לבי כנישתא אשכח גברא מצלי ותפילין על רישיא אמר ליה לית לי מפקיד הדין ממונא אלא גבי הדין דהוא עטיר במצוות דברייה, נשא ממוניה ואפקדיה לגביה, בא לאפוקי שבתא כפר ביה, אמר ליה לא לך הימנית אלא להדא שמא קדישא דהוא על רישך, נתעטף בטליתו ועמד ונתפלל באותו מקום אמר לפניו רבונו של עולם לא הימנית אלא לשמך קדישא דהוה על רישיה מקום צלי. נח ודמך, איתגלי ליה אליהו זכור לטוב על ההוא גברא אמר זיל אמור לאיתתא דההוא גברא סימן דהוה לך עמיה אכלין בלילי פסחא חמיר ובלילי צומא רבה מן ההוא מינא הבי לי מקמת פלן נסתה ויהבה ליה, כיון דאתא שרי חביט עלה, אמרה ליה מה את חביט עלי סמנא דהוה ביני לבינך יהב לי ויהבת ליה, אמר הואיל ונתפרסמנו נחזור לסורינו וכו', יעו"ש.

וזכורני במעשה שהיה לפני שנים רבות כשהקמנו את הישיבה הגדולה בתורה והוראה בעה"ק תל אביב יפו ת"ו, בראשותו ובהנהגתו של ראש הישיבה המנוח הצדיק הגר"א שרים זצ"ל, והיה אחד הרמי"ם שהוא ת"ח מופלג ויר"ש מרבים, אך היה מאחר להגיע לסדרים, וראש הישיבה היה מקפיד ע"ז הרבה, ואני הייתי מנסה לסנגר עליו, וגם מזרזו כמה שאפשר, ויום אחד היינו אצל הגאון הגדול כמוהרא"מ שך זצ"ל, להתיעץ עמו בעניני הישיבה, וכב' ראש הישיבה ע"ה קפץ ושאל כדת מה לעשות בר"מ שהוא ת"ח גדול וחשוב, אך מאחר להגיע, והגראמ"מ ע"ה התרגש מאד, והלך בכבודו ובעצמו לספריה למרות גילו המופלג, והוציא ספר והראה שבפסיקתא דרשו, על פסוק זה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, זה מי שמקבל תפקיד תורני, ולא מקפיד לעשותו כראוי בשלמות ובדקדוק, והוסיף שאם אדם מאחר להגיע אצל התלמידים, והתרו בו ולא תיקן, צריך לפטר אותו מעבודתו וכך הוה.