הרב עמאר - עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר

לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. (יט, יג)

פירש רש"י ז"ל, "היובל", הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא (ראה ר"ה כו, א), ושופר של אילו של יצחק היה (כמבואר בפרקי דר"א). והרמב"ן ז"ל הקשה, שהרי אילו של יצחק הקריבו עולה, והקרנים והטלפים הכל נשרף כעולה, ותירץ בזה"ל, אולי גיבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה. אבל לפי דעת האגדה הזו יש לה סוד, ואמרו שזה הקול הוא פחד יצחק, ולכך אמר ויחרד כל העם אשר במחנה, ולא השיגו דיבור בגבורה הזאת זולתי קול. עכל"ה.

ובשפתי חכמים (אות ק) כתב בשם הרא"ם ז"ל דמיירי שהקרניים פירשו מחיים, דלאו בני הקטרה נינהו, אעפ"י שיש בהם מעילה, או שפירשו אחר זריקת דמן דלית בהו משום מעילה. עכ"ל. ובתחילת דבריו כתב משם מהרש"ל ז"ל, שלמדו שהוא מאילו של יצחק מדכתיב, היובל, משמע שופר המיוחד, דהיינו שופר של אילו של יצחק, דכתיב ביה (ישעיה כז, יג), ביום ההוא יתקע בשופר גדול.

ומפשטות המקרא נראה, שלא משה ולא שום אדם תקעו בשופר זה אלא מאליו ברצון ה' ברוך הוא. וכנראה גם לעתיד בשופרו של משיח, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, והואיל וכן, גם אם נאמר שהכל עולה כליל, וגם הקרנים עלו באש המזבח לריח ניחוח לפני ה', הלא ברור שהקב"ה שניסה את אברהם אבינו באמור לו (בראשית כב, ב), קח נא את בנך וגו'. ובסוף אמר לו (שם שם, יב-יג), אל תשלח ידך אל הנער וגו', וירא והנה איל נאחז בסבך בקרניו, והעלה עולה כמצות ה' עליו, והיה לריח ניחוח לה', ממעשיו ומסירות נפשו של אברהם עבד ה', וגם ממסירות נפשו של יצחק קדוש ה' ב"ה, ומכל אבר ומכל גיד בודאי נעשו תיקונים נפלאים, ומקרני האיל הזה בחר ה' לעשות שופר גדול, למתן תורה וליום ההוא שהוא יום גדול מכל ימים, יום קיוינוהו ציפינו ומחכים לו, גם אז יתקע בשופר גדול מאילו של יצחק, ומאחר וה' בחר לעשותו שופר, ולא אדם הוא שתוקע בו, אפשר שגם גיבול ועשיה מחדש אינו צריך.

והרמב"ן ז"ל אפשר דס"ל דבעינן שופר ממש, אחרת אין ראוי שהתורה תקרא לו שופר. ואולי כתב זה רק על תחילת דבריו. אבל לפי מה ששב וכתב אחרי זה, אבל לפי דעת האגדה הזו יש לה סוד וכו'. [ועיין להראב"ע שהאריך, ובתוך דבריו כתב, וז"ל, כי קול השופר הוא פלא גדול אין במעמד הר סיני גדול ממנו. יעו"ש]. אפשר דלפי"ז כבר אינו צריך לתירוץ הקודם שהי"ת גיבלו מחדש אלא כיון שהכל סוד נעלם, תו לא קשה מידי וכמו שכתבתי בעניי.

והנה הרמב"ן ז"ל הוסיף וכתב, שאמרו שהקול הזה, הוא פחד יצחק ושלכך אמר, "ויחרד כל העם אשר במחנה". ורצונו לומר דשורש השופר הזה הוא יצחק נאזר בגבורה, שכן הוא קרן האיל אשר עלה לעולה במקומו של יצחק אבינו ע"ה, והמורם מהם כיוצא בהם, שכיון ששורשו גבורה, ע"כ החריד לכל העם, שיראו מהתגברות הדינים, שמא יפגעו בהם ח"ו. והוא שנאמר להלן (יט, טו-טז) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, ואת קול השופר ואת ההר עשן וגו'. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. והמדקדק יראה שהעם ראו קולות ולפידים, ואת קול השופר וירא העם וינועו וגו', הרי שקול השופר הפחיד את ישראל יותר מכל, כי השיגו שזה "פחד יצחק", כלשון הרמב"ן ז"ל, ולכן אמרו ואל ידבר עמנו אלהים, מדת הדין. כי הבינו את שורש הקול הזה ומהיכן הוא יוצא, שזה מאילו של יצחק, ועל כן פחדו פחד. ולעתיד לבא נאמר, ביום ההוא יתקע בשופר גדול שהוא מהאיל של יצחק וכמ"ש לעיל משם מהרש"ל, ורבינו האר"י ז"ל בשער הכונות (דרושי ר"ה דרוש ז), כתב, ביום ההוא יתקע בשופר גדול, מכלל דאיכא קטן, ובמתן תורה תקעו בשל שמאל של האיל, ולעתיד לבא בימין שהוא גדול, ולהרמב"ן זה נפלא שכתב כאן שזה הקול הוא פחד יצחק, והוא מדת הגבורה שהיא הקו השמאלי, אבל לעתיד לבא ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל, והוא הגדול כי גדול הוא "ימין", כדכתיב (דהי"א כט, יא), לך ה' הגדולה הגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ. "הגדולה" היא מדת החסד שהיא ימין, "והגבורה" הוא קו שמאל, "והתפארת" הוא קו אמצעי וכו'. ולעתיד לבא יקויים בנו כי גדול יום ה' (יואל ב, יא), ואז יתקע בשופר גדול שהוא השופר הימיני של אילו של יצחק שהוא רחמים מתוך הדין, שהשורש הוא יצחק הנאזר בגבורה, אך כיון שעלה על המזבח במסירות נפשו, התמתקו כל הדינים. ודינים הממותקים הם הרחמים הגדולים ביותר, ואז יודע לה' יום אחד והיתה לה' המלוכה.