הרב עמאר - אשר קדשנו במצוותיו

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת, לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. (יט, יב-יג)

פירש רש"י ז"ל, "והגבלת", קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה. וכעין זה הוא בפירוש הרשב"ם ז"ל. והראב"ע ז"ל כתב, "והגבלת", שים גבול בהר, ע"כ, כמוהו הגבל את ההר וקדשתו, לשום גבול בהר. והארכתי כל כך בעבור שאמר המשוגע שהפך בספרו דברי אלהים חיים, אמר כי רצה משה לומר "הגבל את העם", ויצא מפיו "ההר" במקום "העם". עכ"ל. עוד פירש הראב"ע ז"ל (פסוק י"ג) "לא תגע בו יד", דהיינו שלא יגעו בזה שנגע בהר ונתחייב מיתה, שלא יכנסו שם לתופסו, אלא רק יסקלוהו הרואים ממקום מעמדם מיד. ואם רחוק יורוהו בחצים. וכעין זה פירש הרשב"ם ז"ל.

וצריך לומר, שכשירדה שכינה ושרתה על סיני, נעשה ההר קדש קדשים, וניתנו עליו אזהרות ומגבלות, וחייבים עליו מיתת ב"ד, ולא רק מיתה בידי שמים. ומכאן אדם למד שכאשר עוסק במצוה, וכן בשאר דברים של קדושה, חלה עליו קדושה ומתלבשת על גופו ממש, ואולי זהו ענין טלית ותפילין שמתעטרין ומעטפים בהם, כדי שתשרה עלינו קדושת האל יתברך, וכן נמי שנהגו כל בית ישראל להתכבד בהגבהת ס"ת ובהובלתו, שהוא להשרות עליו קדושת ס"ת והשמות הכתובים בו, וכן להיפך אם עובר עברה ח"ו, שורה עליו רוח טומאה מאותה עברה רח"ל, וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב ג, ב) על הפסוק (ויקרא טו, כד), ותהי נדתה עליו, שיש רוח רעה ושמה נדה, והיא נמצאת בזמן הנדות באשה, והנכשל באותו עוון רח"ל, אותה רוח מתלבשת עליו, ועוטפת אותו מכף רגל ועד ראש, וזה שאמר הכתוב, ותהי נדתה עליו. ומינה נלמד לכל עוון ולכל חטאת שאדם עושה, ולכל טומאה שיעסוק בה, שהיא משרה טומאה על כל גופו של המתעסק בה, והוא עצמו נטמא טומאה חמורה. אבל כשמתעסק בקדשים ובמצות ה', שורה עליו קדושה עליונה מעצם ההתעסקות בדבר של קדושה. וכאן ראינו שאפילו הר שהוא אבנים ועפר, כששרתה עליו השכינה ההר עצמו מתקדש ומתעלה לדרגת קדושה גבוהה כל כך, עדי כדי כך שהנוגע בקצהו מות יומת. ובזמנו פירשתי בזה דברי רש"י (קדושין מא, א ד"ה מצוה) דתנן התם, האיש מקדש בו ובשלוחו, ובגמרא שאלו, אם בשלוחו מקדש, בו מיבעיא, ותירצו, מצוה בו, יותר מבשלוחו, ועל כן כתבה המשנה, בו ובשלוחו. ופירש"י ז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו, שגופו יעסוק במצוה. כלומר דמצד חלות הקידושין ותוקפם, אין הבדל אם מקדש בעצמו, או מקדש ע"י שלוחו. אלא מצוה בו יותר, כדי שיעשה המצוה בעצמו, וגופו יעסוק בה. וצריך לומר, שהגם שמצד קיום המצוה שלוחו של אדם כמותו, שאין זו מצוה שבגופו כמו הנחת תפילין וכיוצא בהם שאי אפשר לאדם לקיימם ע"י שליח, אלא מצות קדושין היא מהמצוות שניתן לקיימן ע"י שליח, ומה שעשה השליח הרי הוא כמו שעשה המשלח בעצמו, והם אותם קדושין ממש, דאין נ"מ גם בערך של המצוה וגם בתוקפם של הקידושין, אך בעשית המצוה על ידי שליח, אין קדושתה חלה על גופו של המשלח, אעפ"י שקיים המצוה בשלמותה, מ"מ זה ענין אחר שתחול הקדושה על גופו ותקדש אותו, שזה שייך רק למי שמתעסק במצוה בלבד, ולא שייך לומר בזה "שלוחו של אדם כמותו", וע"כ אמר רש"י ז"ל מצוה בו, שגופו יעסוק במצוה. ומינה נלמד שאם השליח הוא שקידש, אפי' שאין זה נוגע לו, וכל מעשה הקידושין מתייחס רק למשלחו, עם כל זאת לא חלה על המשלח מקדושת המצוה עד שיתעסק בה בעצמו, צא וראה שאפילו הר סיני כיון ששרתה עליו שכינה, התקדש ונהיה קדש קדשים, וכן יש ללמוד מכלי המקדש והמזבחות. וכן הוא בס"ת שלוקחים קלף, שהוא עור בהמה טהורה, אשר להבדיל עושים ממנו כלי מלבוש ונעלים וכו', והחלק שזכה מעבדים אותו לשם קדושת ס"ת, וכותבים עליו התורה, וכל הקלף מתעלה ומתקדש בתכלית הקדושה האפשרית בימינו, ומכל זה ילמד אדם ק"ו בעצמו שאם בדברים פשוטים כאלה יכולים לעלות לקדושה כזאת, האדם יציר כפיו של הקב"ה, אשר נפח בו נשמת חיים, חלק אלוה ממעל, אם יכין לבו ורוחו, לקבל קדושה מאתו יתברך, ודאי שיתקדש ויעלה במעלות הקדושה, וידבק בה' ממש. ובפרט ובמיוחד בשעה שעוסק בקיום מצוות ה' ברוך הוא, שמעצם העסק בזה חלה עליו קדושה עליונה, מהשפעת אותה המצוה שבה הוא מתעסק.

וזהו שאומרים בנוסח הברכה, "אשר קדשנו במצוֹתיו". שהקדושה באה ע"י קיום המצות והטירחה בהם, ובעת שאנו מקיימים אותם, הם משפיעים בנו מקדושת הי"ת, ומתקיים בנו הפסוק (ויקרא כ, ז), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ומדת ההכנה היא שקובעת את מדת הקדושה שתחול על האדם.