הרב עמאר - הכחות הראויים לזכות על ידם בכתר תורה

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. (יט, ב)

הרב אוה"ח הק' דקדק בזה כמה דקדוקים, וכתב, אכן כונת הכתוב הוא להקדים ג' ענינים, הם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה. האחד, הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות היא כמו עשב המפסיד השגתה. ולזה תמצא כי כל מקום שיזכרנה ה' לתורה, ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ, עד גדר שימית עצמו עליה. וכו'. ועיין בספרי חפץ ה', שחברתי על קצת מסכתות הש"ס בקטנותי, במאמר רז"ל (שבת פח, ב), למיימינים בה וכו', ותראה שלא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זה אמר ויסעו מרפידים וכו', נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים, כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל (בכורות ה, ב), בפרשת וילחם עם ישראל ברפידים (לעיל יז, ח), ברפיון ידים, ע"כ. והן עתה נסעו מבחינה זו, והכינו עצמם לעבודה עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו ויבואו מדבר סיני, וענין ב', הוא השפלות והענוה, שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר (עירובין נד, א), וכנגד זה אמר "ויחנו במדבר", לשון שפלות וענוה, כמדבר שהכל דורכים עליו. וענין ג', בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיה בד בבד, שעליהם נאמר, חרב אל הבדים (ירמיה נ, לו ודרשתם בתענית ז, א), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה את זה, ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר "ויחן שם ישראל", שנעשו כולם יחד כאיש אחד. והן עתה הם ראויים לקבלת תורה. עכל"ה.

והמעיין בדברי קדשו, יוכל להשיג ולהבין הכוחות הראויים לזכות בכתרה של תורה, באמת ובשלמות. הראשון בקדש הוא הרחקת הרפיון והעצלות, שהן הגורמים החזקים ביותר להפסיד התורה, והגדיר את זה בעל אוה"ח הקדוש, כעשב המפסיד השגת התורה, כלומר, כמו בגד לבן שנכתם בלכלוך, ושופכים על הכתם חומר מנקה (כלור), ועומדים ורואים איך שהכתם הולך ומתמעט, עד שנעלם לגמרי והיה כלא היה כלל, כן הרפיון והרשלנות, מאבדים כל הישג שהשיג אדם בתורה בעמל וביגיעה רבה.

וכבר אמר החכם "אין עצלות כעצלות השכל". שאנו רגילים לחשוב שהמושג של "עצלות", שייך רק בדברים מעשיים, כגון אם אומרים לאדם לקום בחצות ליל, ולצאת בקור וגשם וללכת למרחק, ולהביא חפץ מסויים, או לבצע איזה שליחות, וזה מתעצל מחמת ריבוי הדרך וחשך ואפֵלה, והגשם והברד וכיו"ב, לזה יקרא עצלות, ולכך גם אם הלה צווח ככרוכיא שאין זה נובע מחמת העצלות, אלא מחמת סיבות אחרות, אנו אומרים לו כי אין זה אמת, כי כך דרך העצלים שאינם מכירים בעצלנותם, או לכל הפחות אינם מודים בה, וע"כ מרבים ליעץ לאדם עצות שונות, כדי להרחיק הדבר מעליהם, על כל פנים דרכי העצלות ידועים ומפורסמים הם. אך אין מודעות לעצלות השכל ועצלות המחשבה וההתבוננות, וגם לא מעלים במחשבה ששייך בזה מדת העצלות, אך החכם אומר שזו העצלות הגדולה ביותר, ואין עצלות כעצלות השכל, שמתעצל האדם להתעמק בדרכי החכמה, ולרכז מחשבתו לעומק הענין, ומתוך עצלות זאת, מעדיף ללמוד דברים פשוטים שאינם דורשים ממנו להתאמץ ולהתעמק, אלא ללמוד דברים קלים ולרחף על פני המים.

ובפרט בימינו אנו דור המחשב, השולט בכל המערכות, ואשר לפי תחכומו וזריזותו ודייקנותו של המחשב, הכל משחרים פניו, ואליו פונים בכל הענינים, ומעדיפים ללחוץ על כמה כפתורים, מאשר לחשב כמה ספרות, וק"ו שמעדיפים לקרא סיפורים ועיתונים, מאשר להתעמק בסוגיא דגמרא או בבירור הלכה כל שהיא וגם כשמתעורר לבו ומצפונו על מצות לימוד התורה ומסיר עיניו מן העתון או ספר הספורים שלפניו, ומתיישב לעסוק במשנה וגמרא או דבר ה' זו הלכה, גם אז הוא מחפש את הדרך הקלה והנוחה שלא יצטרך לייגע את מוחו, והולך אחר דברי אגדה, או פסקי הלכות ברורות, ואם נאלץ ללמוד סוגיא דגמרא הריהו מסתפק בגירסא עם הבנה כל שהיא אחת למעלה ושבע למטה, והעיקר שלא יתאמץ. כי העצלות חזקה מאד, והיא משתלטת עליו, ותירוציה מרובים, וכך נפסדת השגת התורה, ועמא דארעא אזלא ומידלדלא.

וזאת חוקת התורה, שאינה נקנית אלא למי שממית עצמו עליה, שמוכן לוותר על כל תאוותיו ועל כל רצונותיו. ולפי גודל ויתורו, כך תגדל מתנתו מאת ה', ויקבל חלקו בתורת ה'. יגעת ומצאת, שתמצא כפי מדת היגיעה שיגעת. וזה הוא "ויסעו מרפידים", שהסיעו עצמם מכל רפיון ומכל רשלנות, ואז היו מוכנים ומסוגלים לקבל תורה, ויחנו בהר סיני.

והדבר השני שהזכיר האוה"ח הוא ענין, "ויחנו במדבר סיני", שהוא השפלות והענוה, שאדם ישפיל עצמו כמדבר שהכל דורכים עליו. שהתורה נמשלה למים, ודרך המים להלך למקום הנמוך ושם חנייתם ושם משכנם, כך התורה שורה על מי שמנמיך עצמו, וכמו שדרשו על המשנה בתחילת אבות, משה קיבל תורה מסיני, שלמד מסיני שמדת הענוה והשפלות היא סגולת קנין התורה.

וצריך להבין למה המשילו ענין הענוה למדבר, והיה להם להמשיל הענוה לעפר או לקרקע עולם, שהכל דורכים עליהם ואינם פוצים פה ומתלוננים, ומה ענין "מדבר" לענוה. ואולי י"ל שבמדבר יש גם העצה כדת מה לעשות שיוכל להגיע למדה זו, שנפשו תהיה כעפר לכל, ולאו כל מוחא סביל דא. ואולם באמת זו היא המעולה שבברכות, אם יזכה האדם לשים נפשו כעפר, אז אינו נפגע מאיש, ולא כועס על איש, וגם ממדת הקנאה יונח לו, ונפשו תשקוט בשלותה, והיא בריאות איתנה לגופו ולנפשו, ועל ידה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. אך קשה לרוב בני אדם לשאת מדה זו על שכמם, עם הכובד שלה, עד שנראה בעיניהם כקללה ח"ו, וצריך חכמה וגם התבוננות, בכדי שיבין את מעלתה ויתפייס לאמצה כחלק מסדר חייו הרגילים. והיא חכמה עמוקה.

ולזה דימו השפלות למדבר דוקא, שהרי האדם ההולך במדבר, יודע שאין זה מקום ישוב כלל, ורק הוכרח לעבור שם, וממתין לזמן שיבא אל הישוב הנכון לו, והואיל וכן הוא, אינו נותן לבו לדקדק כל כך על מיני קטניות, וגם אם יחסר אחד מהם, או לא תושלם אחת מן הדברים שהוא צריך ורגיל בהם, בכל זאת לא ירגיש את כאב החיסרון בחוזק כל כך, באומרו, הלא אני כאן רק זמני ועראי, ותיכף אבא אל הישוב ואוכל להשלים חסרוני. ולא עוד אלא כאן במדבר מי רואה אותי, ואני במקום שמם, ולואי ואנצל מדברים הגדולים ומסכנת חיות, ושאר דברים המצויים במקום כזה, ויקטנו בעיניו כל חסרונותיו, וסובל אותם בנחת, וכן יתבונן שכל חיינו בזה העולם חיי שעה הם, ומה יתן ומה יוסיף ריבוי הקניינים ברוב העניינים, ומה ממנו יהלוך אם ישב בחס'רים כאשר יחסר לו מה שהשיג חברו, הרי כל זה זמני וחולף, ומזה יבא להיות דעתו שפלה כ"מדבר", וזהו שרמזה תורתנו הקדושה, באומרה, "ויחנו במדבר סיני", היינו שתהיה דעתם שפלה, והוא תנאי לקבלת תורה וקניניה באמת, שהאדם המקפיד שלא יחסר לו דבר מכל אשר ראתה עינו וחמד לבו, לא יזכה בקנין התורה, כי לבו ועיניו נתונים לתאוות ורצונות זרים ועוברים, ולא מניח מקום לקנות התורה באמת, וזהו סוד "שממית עצמו עליה", שמוכן למחול על רצונו, ולדחות תאות לבו, גם אם מותרת היא היתר גמור, ובלבד שלא יותר על רצונו להוסיף בלמודו בעמל וביגיעה, בכל רגע ממש, ורק בזה היא נקנית לו, כי חוקה היא מלפניו יתברך, שהוא לבדו נותן התורה ואי אפשר לשום נברא לזכות בה אם לא תנתן לו מאת הי"ת, והוא חקק וגזר שלא יתנה כי אם לאיש אשר אלה לו, הנכון לותר על דברים הרבה מפני כבודה ורוב חפצו בה, ומבטל רצונו מפני רצון קונו, רק לאיש זה ה' נותנה לו, ובעין יפה הוא נותן, עד שנעשה כמעיין המתגבר.

ובהיותי בזה אכתוב כאן מה ששמעתי לפני קרוב לארבעים שנה, מפי הגאון רבי יעקב פינק זצ"ל שהיה אב"ד בעי"ת חיפה ת"ו, ששאל שאלה גדולה, על מה דאמרי אינשי אין לך דבר העומד בפני הרצון. דהנה עינינו הרואות אנשים רבים רוצים וחפצים להיות גדולי תורה, ומורי הוראה אמיתיים, ולא עלתה בידם, ויש הרוצים לעבוד את ה' בכל לבם, ולהמנות על צדיקי האמת, ולא עולה בידם, ואיך אומרים, אין דבר העומד נגד הרצון. והשיב תשובה נפלאה, דבאמת אין כוח בעולם שיכול לעמוד נגד הרצון, ואולם רצון נגד רצון, כן יכול לעמוד, דזה רצון וזה רצון, ומאי אולמיה דהאי רצון מהאי רצון, ואם אמנם ירצה אדם בדבר אחד ויעמוד ע"ז, הוא בודאי ישיגנו, שאין כוח שיעמוד נגד הרצון. אבל הבעיה היא, שיש רצון ללמוד ולהתעלות ויש רצון לעבוד את ה', אבל בד בבד רוצים גם ממון ועושר, ועוד רצונות שונים ומגוונים, ותאוות רבות ולא הרי זו כהרי זו, הצד השוה שבהן שכולן הן מענייני החומר, ורחוקים מאד מן הרוחניות. ולא מוכנים לותר על שום מותרות, ואם יחסר אחד מהם אי אפשר לו להתקיים אפילו שעה אחת, והרצונות מתרבים ומתחדשים מיום ליום ומשעה לשעה, ורצון זה עומד נגד זה, ובא אחר ועומד נגד קודמיו, וכן הלאה, עד שהכל מתבטל, וזה וזה לא מתקיימים בידו. אבל אם יעמיד רק רצון אחד, ויבטל שאר הרצונות מפני אותו הרצון, ודאי שיזכה לקיים את רצונו, שעליו הוא עומד בעוז ובעקביות.

וכדי להגיע למצב שבו יסכים לותר על רצונותיו, המשילו את זה למדבר וכנ"ל, שגם זה יחשוב שהעולם הזה הוא פרוזדור, וימיו כצל עובר, וטובותיו וגם רעותיו מהרה יעבורו, והיו כלא היו, וכל תאותיו אשר יתאוה אין להם אלא שעתם בלבד, אבל בקנותו קנין תורני, והשגה רוחנית הוא קונה קנין נצחי וחיי עולם, ועומדת לו למגן וצינה בעולם הזה ובעולם הבא, ובהעמיקו בהתבוננות בדברים אלו, וכן בעובדא שהוא נתון כאן בעל כרחו, והימים והלילות ערבים, ועובדים בחריצות לכלות שהותו כאן, ולהביאו אל אחריתו, אז יקל בעיניו לוותר על הרבה דברים, ולהתחזק בעמל התורה בזריזות וחריצות. ויזכה להפיק רצונו האמיתי להיות בעל תורה באמת, ודבוק בה' לעד.

והענין השלישי שהזכיר רבינו הרב אוה"ח זיע"א, הוא, ועד החכמים בלב שלם ותמים, שזה רמוז בפסוק, ויחן שם ישראל נגד ההר, בלב אחד כאיש אחד.

והתועדות החכמים בצוותא חדא, הגם שיהיו דעותיהם שונים וחלוקים זה מזה, זה אוסר וזה מתיר, זה מחייב וזה פוטר, על כל פנים, המשא ומתן ההדדי יוליד ברכה וירבה בחכמתם, וירחיב דעותיהם להעמיק יותר ויותר, וכל אחד מתאמץ להוכיח סברתו ולדחות סברת שכנגדו, ובזה מתרבה עמל התורה ויגיעתה, והעיון מתחדד, ומביניהם מתכבדת התורה ומתקלס עילאה, לא כן הבדידות, כי בזמן שכל אחד הולך לדרכו, מתרבים הדעות ללא בירור וללא ליבון והלבבות נפרדים ומתרחקים, ונמצאים חסרים בקנינה של תורה, וגם לא זוכים לסייעתא דשמיא, אבל ברבים ובלב אחד השכינה מתגלה עליהם, וזוכים לדברים הרבה. ולא זכינו לנתינת תורה מפי הגבורה, עד שהיינו כאיש אחד בלב אחד כמו שנאמר, ויחן שם ישראל נגד ההר.

ואולי יש לפרש בזה את הפסוק הנ"ל, דהכי קאמר, "ויחן שם ישראל", וע"י זה שהיו בלב אחד כאיש אחד, יכלו לעמוד "כנגד ההר", הוא היצר הרע שנדמה להם כהר, וכמאמר חז"ל במסכת סוכה (נב, א). וע"י שמתחברים יחד זוכים לסיעתא דשמיא, ויכולים להלחם נגד ההר הוא היצה"ר, ולהכניעו, ולעשות רצון ה' באהבה.