הרב עמאר - דין קטן וגדול

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. (יח, כב)

רבותינו במסכת סנהדרין (יח, ב) למדו מכאן, שדבריו של כהן גדול מביאין לסנהדרין של שבעים ואחד, והני מילי בדבר שיש בו מיתת ב"ד, דכתיב הדבר הגדול, דבריו של גדול, ולא כל דבריו של גדול, דלא כתיב דברי גדול, אלא הדבר הגדול. ע"ש.

וזכורני שמהר"ם אלשיך ע"ה בפירושו לתורה דקדק בזה, דיתרו אמר "הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם". ולהלן (פסוק כח) משה אמר "הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטן ישפטו הם", לא תלה בגדול וקטן, אלא בקשה וקטן. שיתרו חשב על גודל הסכום, שסכום קטן ופעוט ישפטו הם, ודין של סך גדול יביאון אל משה, אבל משה תלה בקושי של הדין ולא בגודל הסכום, דבדין תורה, דין פרוטה כדי מאה, ולא ברוב הממון ומיעוטו תלוי הדבר, אלא יש דין של ממון רב, והוא פשוט וקל, ויש דין של פרוטה אחת, והוא קשה ומסובך להוציא צדקתו לאור. מעומק הטענות החזקות וריבוי הדעות שבדבר.

וכן גם בעבודת ה', יש מצוה קלה, שנעשית בצער ורוב עמל ויגיעה, וערכה עצום ורב, ויש דבר גדול שבא בהזדמן ובקלות, שערכו נמדד לא לפי גולדו, אלא כפי העמל, ולפום צערא אגרא. הערך התורני הוא לפי היגיעה והעמל, וכן בדין של ב"ד, לא גודל הסכום הוא שעושה את הדבר לחשוב יותר, ולהצריכו ב"ד גדול יותר, אלא חשיבות הדבר נקבעת, עפ"י הקושי הנדרש לבירור הדין ההוא, וגם אם מדובר במעט ממון, צריך בית דין גדול וחשוב.

ומה שמצינו (ריש סנהדרין) אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחת, והוא בדיני נפשות כהנ"ל (ועיין ברמב"ם הל' סנהדרין פ"ה ה"א). וז"ל, אין מעמידין מלך אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד. וכו', ואין דנין לא את השבט שהודח כולו, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול בדיני נפשות, אלא בבית דין הגדול. אבל דיני ממונות דנין בשלשה. עכ"ל. אפשר שהטעם הוא, שכל דבר של צבור, או ראשי הצבור חששה תורה שתהיה אימה על הדיינים, או נגיעות כל שהן לאותם הדיינים, וע"כ אמרה תורה לדון דינם בשבעים ואחת, כדי שיתברר האמת בלא פחד ובלא מורא.