הרב עמאר - כי המשפט לאלהים הוא

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. (יח, כא)

פירש רש"י ז"ל, "ואתה תחזה" ברוח הקדש שעליך, "אנשי חיל", עשירים שאינן צריכין להחניף ולהכיר פנים. ע"כ. ובדרכינו למדנו שצריך סייעתא דשמיא מיוחדת כדי לזכות למנות דיינים הגונים וראויים על עם ה'. ולזה אמר יתרו למשה, "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים", וכתב רש"י, ברוח הקדש אשר עליך. דבדבר זה לא יספיקו חכמה ונסיון וכו', אלא צריך רוח הקודש, והטוב וההגון הוא, שגדולי הדור הם שיבחרו את הדיינים מתוך העם כולו, כי להם משפט הבחירה, באשר עליהם נחה רוח ה', וזוכים לסיוע ממרום בכל מעשיהם, והוא מכין צעדיהם, ומישר נתיבם לבל יכשלו ח"ו, כי כל עם ה' נסמך עליהם, ואליהם עיניהם נשואות.

והראב"ע ז"ל פירש "אנשי חיל", שיש להם כוח לסבול טורח, ולא יפחדו מהם וכו'. ואמר יראי אלהים, שאין להם יראה מאדם, רק מהשם לבדו, וכנגדם אמר משה, חכמים ונבונים, כי לא יתכן להיות ירא שמים כראוי, רק מי שהוא חכם. ואמר יתרו, אנשי אמת, שאינם כזבנים. שונאי בצע, ממון. והם נודעים ככה למראה עיני אדם. וכנגדם אמר משה וידועים. ועיין עוד בדברי הרמב"ן ז"ל.

וכל המתבונן בדברים אלה, ובמה שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין (פ"ב ה"א) וז"ל, אין מעמידין בסנהדרין בין גדולה ובין קטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאים בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעים קצת משאר החכמות, כגון רפואות, וחשבון ותקופות ומזלות, ואצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים, והבלי ע"ז וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעים לדון אותם. וכו' עכ"ל. ושם בהלכה ז' כתב, ב"ד של שלשה אע"פ שאין מדקדקין בהם בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן, חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. וכל הדברים האלו מפורשין הן בתורה וכו', ובמה יהיו אהובים לבריות, בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה וחברותן טובה, ומשאן ודבורן בנחת עם הבריות. וכו' ע"ש בלשונו הזהב. ומדברי השו"ע בחו"מ (סימן ז סעיף יא), יראה שהדרישה מדיין אמיתי הראוי לדון דין אמת לאמיתו, היא יראת ה' אמיתית, ויושר פנימי עמוק, איש גבור חיל, הירא מה' לבדו ולא מזולתו, ובנוסף לכל זה צריך אדם שונא בצע, שאין תאות ממון מעבירה אותו על דעתו.

והנה בימינו עורכים כללי התנהגות (כללי אתיקה), לכל בעלי המקצועות החשובים, וגם לאנשי משפט, והמעמיק לראות, יראה שרוב אותם כללים ככולם, הם כללים חיצוניים שמעמידים לאדם כללים מה לא יעשה ומה יעשה, אך האדם, גם אם כגובה ארזים גובהו, ואם יהיה חשוב ונערץ ככל שיהיה, אין בכוחו ובכוח מצוותיו ופקודותיו, כדי לחייב את מצפון הלב הפנימי של האדם, כי אלו דברים נסתרים, והנסתרות לה' אלהינו, לא כן כללי ההתנהגות של דייני ישראל שהם מבוססים ומיוסדים בצו אלהי, המצוה למצפון לבו של אדם, ומחייבו, ואם הוא ירא ה', גם אם יסתר במסתרים ואין רואה, יודע הוא שה' אלקיו רואהו ומביט לכל אשר יחשוב ויעשה, כי גם חשך לא יעצור בעדו, ולא יעבור על שום אחת ממצות התורה, הן חמורה והן קלה ח"ו, וירוץ לקיים רצון בוראו בכל כוחו וחילו, ובודאי לא יטה משפט ח"ו.

והוא שאמרו בגמרא (סנהדרין ז, א), לעולם יראה הדיין כאילו גהינם פתוחה תחתיו, וחרב מונחת לו בין יריכותיו, היינו, שגם אם יחשוב בדעתו מי רואני, ידע שהגהינם פתוחה כבר, והיא מתחתיו וברגע כמימריה, יכול ליפול לתוכה, ואם יסטה כחוט השערה לימין או לשמאל, ידקר באותה חרב המונחת לו בין יריכותיו.

וכלל הדברים הוא, שההוראות והאזהרות של הדיין הם נתונות לו ולמצפונו, והחשבון העיקרי הוא לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובאותה שעה שהוא יושב כסאות למשפט לדון את הבאים לפניו לשבט או לחסד, הוא עצמו עומד למשפט באותה שעה ממש, לפני מי שאמר והיה העולם, אשר לפניו נגלים כל תעלומות, ואין דבר נסתר מעיניו, והגהינם כבר פתוחה לו מתחתיו, ואין שהיות.

אבל אם אין יראת ה' באמת, לא יועילו אלף הוראות וכללים, כי אין לפניו רק פחד של בני אדם, והוא פחד שיש לו גבולות וסייגים, ובאין רואים יכול לעבור על הוראותיהם.

ורק ליראת ה' אין מעצור, כי לפניו יתברך הכל גלוי כחשיכה כאורה, ואין מפניו מסתור. ויראת ה' טהורה עומדת לעד.