הרב עמאר - נתינה מעומק הלב מכפרת על עבירות הבאות מעומק הלב

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת, וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה', וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ, וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה', וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ, כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ, וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ, וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים, וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן וגו', כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד משֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה', וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת, וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת, וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂת אֹתָהּ וגו' וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חשֵׁב עָשָׂה אֹתָם: (לה, ד-לה ופרק לו, א-ח)

המעיין בפסוקים הללו יראה בעיניו שנזכר בהם ה"לב" פעמים רבות מאד, חכמת לב, ונדיבות לב, ונשיאות לב, (אשר נשא לבן אותנה), וחוזר פעמים רבות. ובשבת ויקהל (השתא התשע"א) עלה בדעתי לבאר ענין זה על פי מה שאמרו חז"ל שהמשכן הוא עדות לישראל, שהקב"ה ויתר להם על מעשה העגל. וכמ"ש רש"י ז"ל ריש פרשת פקודי, משכן העדות, שע"י שהשרה שכינתו ביניהם ידעו כל באי עולם שמחל להם על עון העגל, והשרה שכינתו ביניהם.

וע"ש בשפתי חכמים (אות ג') שכתב בשם הגאון מהר"א מזרחי ז"ל, שהלוחות שנתן להם ה', (בפעם השניה, אחר שאמר למשה סלחתי כדברך), אין מזה ראיה שמחל להם, דיש לומר שנתן להם כדי שלא לדחותן בידים, כיון שנתגיירו וקיבלו עליהם עול התורה והמצות. ואע"פ שחטאו הוו להו ישראל, שישראל מומר לא פקע מיניה שם ישראל, כדכתיב (יהושע ז, יא) חטא ישראל וגו', אע"פ שחטא ישראל הוא, כדאמרינן בסנהדרין (מד, א). עכ"ל.

אבל המשכן הוא משכן העדות, שמחל להם הקב"ה לישראל על מעשה העגל, ובשביל שהמחילה תהיה מחילה גמורה, ציוה להם השם יתברך על הלב, כי רחמנא לבא בעי. ובפרט שבעת עשיית העגל התפרקו נזמיהם ותכשיטיהם ברצון ובחפץ לב, רחמנא ליצלן, שכן דרכו של יצר הרע, שמכניס באדם אש של טומאה, של העברה שבה רוצה להחטיאו, והאש הזאת מפעפעת בלבו פנימה בלהבת שלהבת, ונעשה כמשוגע לדבר בחשק גדול ובמרץ עצום ועושה העברה בכל אבריו וגידיו בזריזות ובשמחה, וכמובן שזה מגדיל ומעצים את רוע העברה, והתיקון צריך להיות במשקל נכון זה לעומת זה, שכאשר שב לה' יתחרט על מעשיו חרטה עמוקה ואמיתית בלב שלם, ופלגי מים ירדו עיניו, על אשר בגד בה' אלהיו, ועבר על הוראתו ומצותו, ועל אחת כמה וכמה בעון ע"ז שהוא קשה מכולם, ובפרט לעם אשר עיניהם ראו יד ה' בגלוי, שעשה להם אותות ומופתים גלויים, שלא היו בכל הארץ ובכל הגויים, לעיניהם ולעין כל העולם, שכולם שמעו ויראו ונפלה עליהם אימת ה' וחיתתו, נבהלו נחפזו רעדה אחזתם, ולא נשאר רוח בהם, לכל אשר עשה להם ה' במצרים, ואשר עשה לפרעה ולמצרים בכל עשר המכות, והעבירם בים בחרבה, ואחר כל זה המירו את אלהיהם אל עליון בורא שמים וארץ וכל אשר בהם, בתבנית שור אין תבונה בו, וכדאי בזיון וקצף ואין חילול השם קשה מזה, ואין שפלות מתחת לזה, ואחר שמשה הקים בתי הדין, ודנו את העם במשפט הראוי להם, עד שלא נותר אחד מכל עובדי העגל. כי אלה שעבדו בעדים והתראה נהרגו ע"פ בית דין, ואלה שעבדו בעדים בלא התראה השקה אותם מים המרים, אחר שטחן את העגל עד דק וזרה אתו על פני המים השקה להם מן המים כהשקאת סוטה, ומתו בו אלה שעבדוהו. ואלה שעבדו בלי עדים ובלי התראה, מתו במגפה לפני ה'. עד שלא נשאר אפילו אחד מעובדי העגל כמבואר כל זה במקרא ובדברי רבותינו ז"ל, ועתה פנה אל העם, והוכיחם על פניהם, ועשו תשובה.

ואז ציוה להם ה' לעשות לו משכן, ושיקחו לו תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, והכונה פשוטה לפניה, שיעשו תשובת המשקל. ובמקום שנדבו בשמחה ובחשק, את זהבם ותכשיטיהם לעגל ולתהו, עתה יבואו ויתנו תרומתם למשכן השכינה. אך מצוה אותם עשרות פעמים על הלב, שלא די שיעשו בחכמת השכל, ולא די שיתרמו ע"פ החלטת השכל, ויביאו תרומתם מתוך הבנה והשגה ברוממות אל, אלא הם צריכים וחייבים להתבונן בעומק הענין, ולהשיב הדברים אל לִבָם, עד שהכל יהפך לרצון פנימי שהם רוצים וחפצים בו, ויבער כאש להבת שלהבת במצפון לבם, לעשות הכל מתוך חשק נמרץ וחזק, שיריץ אותם להתנדב, ולא יחושו אל ממונם וקנינם, ורק ככל שיתנו, כן תגדל שמחתם ויתמלא סיפוק רוחני עמוק שישרה שמחה ועונג בכל אבריהם וגידיהם, וכל שירבו לתת יקל בעיניהם כמו שעדיין לא נתנו דבר, עד שלבם יחכם בחכמה ובדעת ובתבונה להיות כמעיין נובע מקור חכמה, לחדש חידושים ולהמציא המצאות, הן בנתינה והן בעשייה ובאומנות, ועוד שלבם גאה ופרץ ברוב אהבה על שנשא לבם אותנה, היינו שהלב נשא כל הגוף והעלהו במעלות האהבה לה' ברוך הוא, עד שהיו עובדים ונותנים מתוך אהבה עזה אל השם ואל שכינתו, והאש הקדושה הזאת אכלה ומחקה את אש הטומאה שבערה בלבם בעת עשיית העגל, וכל אשר יבא באש, תעבירו באש וטהר.

והאש של הקדושה שבה נטהרו, גם משכה עליהם קדושה עליונה, עד שהיו ראויים ומסוגלים שתשרה עליהם שכינה, ושכנתי בתוכם.

וזה אומרו בפסוק הראשון (לה, ד), ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה וגו'. שמשה אומר להם לישראל זה הדבר אשר צוה ה'. ופירש בכלי יקר שם, שלפי שה' הראה למשה בהר את המשכן, כדכתיב (לעיל כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'. על כן אמר להם: זה הדבר אשר צוה ה', כמראה באצבע על דבר אשר ראה בעיניו. ע"ש. וע"ז אומר להם בשביל לעשות דבר זה, קחו מאתכם תרומה לה', שהוא יתברך חפץ לשכון בתוככם ובעמקי לבכם, וע"כ תבנו משכן מן התרומה שלכם, והתרומה צריכה להיות במעלה כזאת, כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וגו'. שתהיה נדבת הלב, ומתוך חפץ הלב יתעורר הרצון לתת, ולא מכוח הציווי, וגם לא מחכמת השכל ותבונתו, אלא נדבת הלב בלבד.

וחזר והדגיש ענין זה פעמים רבות מאד בפסוקים הבאים וכמו שביארתי, ובזה נתכפר אותו עון ונסלח לכל עדת בני ישראל