הרב עמאר - לעולם יצטער אדם בצערם של ישראל ולא יפרוש מן הצבור

וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (יז, יב)

בתרגום יונתן בן עוזיאל, כתב שהיו כבדים משום שלא הזדרז במלחמה זו עד למחר וכנ"ל (מאמר הקודם). ואח"כ הוסיף וכתב, ומן דהוה צבי לסגופי נפשיה, נסיבו אבנא ושויו תחיתוי ויתב עלוה, ואהרון וחור מסעדין לידוי מיכּא חד ומיכּא חד, וְהוָאַה ידוי פריסן בהימנותא בצלו, ובצומא עד מטמוע שמשא. נמצא שלא פסיק מתענית ומתפלה, וגם סיגף עצמו בישיבה על אבן.

וכעין זה אמרו במסכת תענית (יא, א), ויקחו אבן וכי לא היה לו למשה כר אחת לשבת עליה, אלא אמר, כיון שישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמם בצער, וכו'. ע"כ. והן הם דברי יונתן, רק שהוסיף שהיה גם בתענית, וכן דרשו במכילתא מדכתיב "עד בא השמש". ורש"י ז"ל כאן הזכיר דברי הגמ' דתענית הנזכרת. ועיין ברמב"ן ז"ל כאן, שכתב, וטעם "ויהי ידיו אמונה", שהיו עומדות וקיימות ברוממותן וכו', ועל דרך האמת, נשא עשר אצבעות לרום השמים, לרמוז על עשר ספירות לדבקה באמונה הנלחם לישראל, ובכאן נתבאר ענין נשיאות כפים בברכת כהנים וסודו. עכל"ה.

וידוע שגם בברכת יצחק אבינו ע"ה ליעקב אע"ה, ברכו בסוד עשר ספירות, הרמוזים בעשר תיבות שבפסוק, ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש (בראשית כז, כח). וכן מנהגינו בליל הסדר להרים הקערה של הסדר ולסובבה על ראש כל אחד ואחד מבני הבית, ולומר בקול גדול ובשמחה, "בבהילו יצאנו ממצרים לשנה הבאה בירושלים". והכונה להשפיע ברכה מעשר ספירות, הרמוזות בעשרה דברים שבקערה שהם, ג' מצות, זרוע וביצה, הרי חמשה. וחרוסת ומרור וחזרת וכרפס, סך הכל תשעה, והקערה היא המלכות והן עשרה, וכבר הוזכר מנהג זה בדברי הגאון רבינו חיים פלאג'י ע"ה בספר חיים לראש בסדר הקערה (וראה פע"ח שער חג המצות פ"ו).

ובעת שקראתי דברי תרגום יונתן בן עוזיאל, זכור אזכור ותהמה נפשי, על זמן מלחמת לבנון הראשונה, שאז היה בחיים עמנו מו"ר המקובל האלהי רבינו משה חדאד לבית בורתא זיע"א, והיה מרבה בתפילות ותעניות כל אותם הימים, והיינו עושים תיקון כרת בכל ליל ששי, במשך שבעה שבועות והיינו מתחילים מהשעה תשע בלילה, בקריאת תיקוני זהר בצוותא עד חצות הלילה, ויהי בחצות הלילה היינו עומדים על רגלינו ופותחים את ההיכל, וקוראים תיקון מיוחד עם שבע הקפות כמו ביום הושענא רבא, כשכל ספרי התורה עומדים על התיבה, ובכל הקפה מחלקים את כל ספר התהלים, ומוסיפים תפלות שונות, בזיע וברתת, ועם קריאת שלוש עשרה מדות של רחמים מלווים בחצוצרות וקול שופר, והוא ע"ה היה כבר זקן מופלג וחלוש מאד, והיה עומד על רגליו מחצות הלילה עד לתפלת שחרית, וכמה פעמים ביקשנוהו שישב וימשיך התיקון בישיבה, והיה משיב עם ישראל בצער ואני אשב, בחורי ישראל בסכנות ואני אשב. ולא שמע לנו. והיה מבקש שנביא בחורים מהישיבה שיצטרפו לבני החבורה, ועוד היו מצטרפים מהמתפללים שם, והוא ע"ה היה מתכנן את סדר הלימוד והתפלות בסדר מתוקן ומדוקדק היטב, והכל כתוב על הדף, ואחר התפלה היו סועדים במיני תרגימא ושתיה חמה, והיה אומר היום יהיו בשורות טובות וכו' ומדי פעם היה מפרט בדבריו איזה פרטים שיהיו באותו היום בפירוט גמור באר היטב, והכל היה אומר כלאחר יד ומסיח לפי תומו, ודבר אחד מדבריו לא נפל ארצה. וידוע שהיה שתקן גדול, ובדרך משל, יום אחד בזמן שהיינו שותים כוס תה אמר היום צריך שישחררו השבויים, והיה נדמה לכל שאמר את הדברים רק מתוך תקוה ותפלה, אך באותו היום ראינו שנעשתה עיסקת חילופי שבויים ושבו בנים לגבולם, ואז לאט לאט ראינו שאין שיחתו שיחה בעלמא, כי כל היוצא מפיו יעשה, ואנו היינו עדים ועינינו ראו ולא זר.

וידוע ומפורסם שבזמן השואה הנוראה רח"ל, כשתיכננו הנאצים ימח שמם ליכנס לטריפולי ותיכננו לשלוח ידם ביהודים כדרכם הרעה, הרב רבי משה ואחיו רבי שלום זיע"א ותלמידיהם, וחלק גדול מהקהל דשם, נאספו עמם בבית הכנסת שלהם שהיה נקרא "דאר בורתא", והיו בתענית ובתפלות בלי הפסקה, וגם עשו שלש תיקוני כרת בשלש לילות רצופות, בבכיות ותחינות ושופרות והקפות וכו', ובלילה השלישי בעלות השחר, אמר להם רבי משה ע"ה שהיום יהיו בשורות טובות, וכך היה שבאותו היום, היה אמור להגיע המפקד הגרמני של כל האזור ימ"ש, כדי להתחיל בהשמדת היהודים דשם כבר מאותו יום. ובא הוא וסגניו באוירון, ויד ה' היתה בם מטוס ויושביו רמה בים וטבעו שם, ואבד זכרם ונשכח סברם, ונתבטלה הגזרה מעל ק"ק טריפולי, ויהי לנס, ושמענו את זה מכמה אנשים שהיו שם, וכן מתלמידו הרה"ג ר' מרדכי ברנס זצ"ל שהיה לומד אצלו שם, ובעלותו ארצה גר בפרדס חנה, וכיהן בתפקיד מורה ומחנך, ומזכה הרבים בדרשותיו הנלהבות, וביראתו שקדמה לחכמתו, והיה עמם שם במעשה, והדבר מפורסם מאד. והגאון מוהר"צ בוארון נר"ו ואני הכותב שאלנו לרבי משה ע"ה על דבר זה, והיה מתחמק ומשתמט כמי שאינו זוכר הענין, אבל סוף דבר שאישר את המעשה, וזה כוחה של התפלה ושל התענית, ובפרט כשנעשים ברבים, רואים ישועת ה' על עמנו ועל נחלת אבותינו. ובפרט כשעושים את זה לשם ה' ברוך הוא, מתוך הרגשת הצער של הכלל ושל הפרט בו שרוי עמנו דרך כלל ופרט, ולה' הישועה.

וזהו הנאמר כאן בתרגום יוב"ע שהיו ידי משה פרושות השמימה באמונה ותפילה וצום עד שקיעת החמה, וכאמור ישב על אבן כאשר אמרו רבותינו במסכת תענית וכנ"ל, וכן נהגו אבותינו ואבות אבותינו מדורות עולם. ובכל עת צרה וצוקה צעק לבם אל ה', ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם, ישלח דברו וירפאם, וימלט משחיתותם, וקרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, כי חנון ורחום וניחם על הרעה ומרחם על עמו ונחלתו.