הרב עמאר - מתים יחיה אל ברוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהלתו

אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. (טו, א)

כתב ר"י בעל הטורים ז"ל, "ישיר", יו"ד שיר, שעשר שירות הן, ים (כאן), באר (במדבר כא, יז), האזינו (דברים לב, א), יהושע (יהושע י, יב), דבורה (שופטים ה, א), חנה (ש"א ב, א), דוד (תהלים יח, א), שלמה (תהלים ל, א), חזקיה (ישעיה לח, י), ושירה לעתיד (שם מב, י וכ"ז מבואר באגדת בראשית ובמכילתא כאן). עכ"ל. [ובקהילותינו נהגו בשב"ק פר' בשלח ובשביעי של פסח לשיר הפיוט אשירה כשירת משה וגו' שמוזכרים בו רוב השירות הללו].

וכתב רש"י ז"ל "אז ישיר משה", אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה, וכו'. אבל מדרשו אמרו רז"ל (סנהדרין צא, ב ובמכילתא כאן), מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה. ואמרו "אז שר" לא נאמר אלא "אז ישיר", מכאן לתחיית המתים מן התורה, שאז יעמוד משה ובני ישראל וישירו השירה הזאת לה'.

נמצא שזאת השירה היא נצחית, כי בכל יום ויום שרים אותה בני ישראל בתפלה, וגם בתחיית המתים היא השירה שנשיר יחד עם משה רבינו בראשינו, כי היא כוללת את הכל הוה עבר ועתיד. והיא השירה של הגאולה הראשונה, והיא שירת הגאולה האחרונה בבא משיחנו במהרה בימינו, ומשה הוא שגאלנו והוא יגאלנו באחרונה.

וצריך להבין למה התעוררו כאן רבותינו להוכיח דוקא מכאן על תחיית המתים מן התורה. והנראה בזה בס"ד, דהאדם הרגיל חושב במחשבתו שתחיית המתים הוא כדבר בלתי אפשרי, כי יראה חכמים ימותו, יחד כסיל ובער יאבדו, והלכו ולא שבו, ואומר בלבו איך ישוב וחי, וכבר כלה בשרו ויבשו עצמותיו מאד מאד, התחיינה העצמות היבשות האלה, אם יש להם תקוה. אמנם בראותו את בני ישראל שיצאו ממצרים ילמד מהם על התחיה העתידה לבא בעזרתו יתברך, וידון בעצמו כשיראה איך בני ישראל עמדו באפס תקוה, כשהים לפניהם ומצרים מאחריהם, ואנא ילכו ולאן יברחו, וברגע כמימריה באה תשועתם מעומק הים, ושמחת עולם על ראשם. ואדוניהם המצריים הגבורים והמאומנים, מתו לא נשאר מהם עד אחד, מזה יראו ויתחזקו באמונתם בה' שאין מעצור בעדו להציל, ורב להושיע. וגם בעת שאפסה כל תקוה ואין שום דרך להצלה כלל ועיקר, הקב"ה בורא יש מאין ומצמיח ישועה, ואז ראו הכל שאין קושי לפניו להושיע בכל מצב, ואז ידעו והבינו שגם במיתת האדם אין זה מגביל את ישועתו, והוא ממית ומחיה ומצמיח ישועה. ואז הושלמה אמונתם לעילא לעילא בעת ההיא, וכששיבחו לאל עליון גואלם בשיר ושבחה, שרו והודו גם על תחיית המתים, כי עתה ראו בעיניהם, כי גדול אדוננו ורב כח, ואין קץ לגבורתו, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, וכל אשר יחפוץ יעשה. ושיבחו גם על כל הנפלאות שיהיו בכל הדורות, עד תחיית המתים עד ועד בכלל. מתים יחיה אל ברוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהלתו.