הרב עמאר - חיזק לב פרעה לרדוף אחרי בנ"י - לשלם למצרים כמדתם, ובזה לעורר לב בנ"י לאביהם שבשמים

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם, הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. (יד, ט-יד)

הן בודאי שהכל מכוון מאת ה' יתברך להסב את העם ולהחנותם על פי החירות מול בית פעור, להטעות את פרעה ולחזק את לבו, בטענת מה זאת עשינו כי שילחנו את העם מעָבדנו, ולרדוף אחר בני ישראל, ואז ישלם להם הי"ת כמעלליהם הרעים, אשר אמרו (שמות א, כב), כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ושאר גזרות אשר גזרו עליהם ואשר הכו ורדפו וציערו אותם ומיררו את חייהם, בלא מדה ובלא הצדקה כלל ועיקר, ורצה הקב"ה לשלם להם כמדתם ולהטביעם בים. כי פרעה אמר כבר גזר הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, ולא ידע שהקב"ה לא מביא מבול על כל העולם, אבל על מקום אחד מביא, ועוד שיכול להביאם הם לים ולהטביעם שם, וכדברי חז"ל (סוטה יא, א) והובא בפירוש רש"י (שמות א, י).

והנה בימינו אלו ראינו שהי"ת הביא מבול על מקום אחד, כאשר היה בשנת התשס"ד בצונמי שהציף הים חלקים ממדינת תאיילנד והטביעם, וכן חלקים ממדינות אחרות, והיו רבבות רבבות בני אדם שמתו באסון ההוא, וכן היו עוד סערות ים במקומות אחרים רח"ל.

וכן עשה הי"ת שהבעיר בלב מצרים אש הקנאה והשנאה, והיו מלאים חרטות על ששלחו את בני ישראל, והיו רוצים להשיבם אליהם, אבל מאידך גיסא עדיין היה פחד ה' עליהם, והיו מתלבטים בדבר, מצד אחד מפחדים מהקב"ה אחר שכבר ראו את זרועו הנטויה וידו החזקה. ומאידך אש הנקם בוערת בלבם, והיו אומרים נרדפם ונשיגם וכו'. וכמו שמצאנו ברש"י ז"ל (שמות יד, ח) ויחזק ה' את לב פרעה, שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וחזק את לבו לרדוף. ופרעה הקריב עצמו לפני עמו, והקריב קרבנות לבעל פעור, וכך היו מתחזקים ורודפים, עד שסוס ורוכבו רמה בים וצללו כעופרת וגו'. ובמדה שבה מדדו לבני ישראל בה מדד להם הקב"ה, והשיב להם כל רעתם.

ועוד מטרה נשגבה היתה בזה מאשר יעד ה', לעשות למען עם ישראל, אשר עד עתה השריש בהם אמונה מכח הנסים והנפלאות, כי הראה להם שמלכותו בכל משלה, והוא משגיח בהשגחה פרטית בקרב הארץ. ועתה מטיל עליהם יראה ופחד כדי שיבקשו קרבת ה', ויזעקו אליו מקירות לבם, ויושיעם. וסגר עליהם כל הדרכים של ההצלה, שידעו ויכירו שאין להם על מי להשען אלא על ה' לבדו, ומבלעדיו אין לנו מלך גואל ומושיע, ואפס זולתו. וגם יראו עין בעין שכשבוטחים בו ומאמינים בו בכל לבנו, ממהר לגאלנו, ואין מעצור לפניו מהושיע, גם כשאין רואים שום אפשרות של הצלה כלל, הוא רב להושיע וממציא יש מאין. וישועת ה' כהרף עין. ונתן בים דרך, ובמים עזים פתח להם נתיבים, והלכו בהם כמו בין כרמים וגפנים, ברוגע ושלוה, בלי חפזון ומנוסה. רק קדמו שָרים אחר נוגנים בתופים ובמחולות, בנחת ושובה, ובהתרוממות רוחנית נשגבה, עד שהיו מורים באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו. והוא לימוד גדול להם ולדורותיהם עד עולם, לדעת שאין על מי לסמוך ואין על מה להסמך, וכל מחשבות האדם להבטיח עצמו, ולשמור משפחתו וממונו, מתברר אח"כ שהוא משענת קנה רצוץ שאין בהם ממש, לא יצילו ולא יועילו, אם יבטח בממונו, התעיף עינך בו ואיננו, ואם על חכמתו ישען, אל יתהלל חכם בחכמתו, כי הוא משיב חכמים אחור וחכמתם יסכל רח"ל, ואם אל גבורתו יסמוך, לא לגבורים מלחמה ולא לקלים המירוץ, ולא לחכמים לחם, וברגע כמימריה נָשְׁתָה גבורתם והיתה כלא היתה. ואם יחשוב לסמוך על ידידיו וחבריו, ועל שועי העם והרחמנים, הרי ערבך ערבא צריך, והם עצמם זקוקים לסמיכתו ומשענתו של הקב"ה. ורק כשיסיר האדם את מבטחו מכל דבר ודבר, ויחזק לבו ונפשו לדעת בבירור גמור, שאין לו על מי לבטוח, רק בו לבדו ישתבח שמו, וגדול אדוננו ורב כוח, ואין לו גבולות ומגבלות, ונושא אליו את עיניו ואת לבו, מיד קרבה ישועתו ואין זולתו לגאול, והוא פודה וסומך ועוזר, בכל עת ערב בקר וצהרים, כי לא כלו רחמיו ולא תמו חסדיו, לגאול ידידיו, הקוראים אליו בכל לבם.