הרב עמאר - נסיון "בעל צפון"

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. (יד, ט-י)

פירש רש"י ז"ל, "ופרעה הקריב", היה לו לכתוב "ופרעה קרב", מהו "הקריב", הקריב עצמו ונתאמץ לקדם לפניהם, כמו שהתנה עמהם, עכ"ל. והראב"ע ז"ל פי' "הקריב מחנהו". וכן נראה כונת רבינו עובדיה ספורנו ז"ל שכתב, הקריב את חיל ההמון של כל רכב מצרים. אבל ר"י בעל הטורים ז"ל כתב, הקריב את קרבנו, כיון שבא לפני בעל צפון הקריב קרבן לו. ע"כ, וכן כתבתי לעיל (מאמר ו), משם דעת זקנים מבעלי התוספות.

ובאמת כן תרגם בתרגום יונתן בן עוזיאל, שכתב בפסוק ט', "חונים על הים", שהיו ישראל כונסים מרגליות ואבנים טובות, שסחף פישון מגן עדן לתוך גיחון, וגיחון הוליכם לים סוף, וים סוף השליכם על שפתו. וע"ש בפירוש יונתן שכתב, שדייקו את זה מדכתיב (שה"ש א, יא), תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, ודרש בזה שגדולה ביזת הים מביזת מצרים, וקשה מהיכן היה למצרים כסף וזהב (שיבזזו ישראל), והא כתיב (שמות יב, לו), וינצלו את מצרים, ואמרו רבותינו (ברכות ט, ב פסחים קיט, א), שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. אלא ודאי כדתירגם יוב"ע כאן, שפישון לקחם מגן עדן וכו'. יעו"ש.

ובפסוק י' כתב, ופרעה חמא טעוַת צפון משתזיב, וקריב קדמוי קרבנין. ובפי' יונתן כתב שכן הוא במכילתא (בשלח פרשה ב), הקריב לזבוח ולקטר, והוי כמו שכתוב להבדיל (במדבר ז, יט), נתנאל בן צוער הקריב קרבנו וכו'. ע"ש.

והנה לפירוש זה צריך להבין את הקשר בין מה שפרעה הקריב קרבנות לבין יראתם הגדולה של ישראל. וצריך לומר שעדיין היתה ההשפעה הרעה של מצרים בלבם של בני ישראל, וכשראו שבעל צפון נשאר מכל אלהי מצרים, ועתה רואים שפרעה בעצמו הגיע עד שם והקריב לו קרבנות, חששו שמא זה יעמוד להם למצרים, ועל כן פחדו וצעקו ישראל אל ה', שהרי עדיין אינם מלומדים בהבנת דרכי ה', ואפשר שנכנס הספק בלבם לפי שראו שהקב"ה שברא גם הרע לעומת הטוב ונתן מקום לשוטים עובדי עבודה זרה שממשיכים להתקיים, ואפשר שקבע להם שיהיו להם איזה כחות שיקבלו מהם את כחותיהם והצריך להם, ועתה רואים הם שהקב"ה עשה שפטים בכל אלהי מצרים, ובעל צפון נותר לבדו מכל אלהיהם. ואפשר שחשבו שמאת ה' היתה זאת להם, להניח להם ע"ז זו שישענו עליה, ועוד הם רואים שפרעה שהוא איש גדול וחכם, הקריב קרבנות לבעל פעור, ומזה התחזקה אותה מחשבה, שזה יכול להושיע למצרים, ועל כן פחדו ישראל וצעקו אל הי"ת גואלם, שהוא שהניח למצרים את האלוה הזה, שהוא יעמוד להציל את עמו, ויצעקו אל ה' בצר להם, וזהו שתרגם יונתן ב"ע ע"ה, ודחילו לחדא וצלו בני ישראל קדם ה'. וכן פירש"י ז"ל, תפשו אומנות אבותם, באברהם הוא אומר (בראשית יט, כז), אל המקום אשר עמד שם. ביצחק (שם כד, סג), לשוח בשדה. ביעקב (שם כח, יא), ויפגע במקום.