הרב עמאר - עגונה שנחטף בעלה ע"י מחבלים

בעהית"ש, בששי בשבת שלשה ועשרים יום לאדר א' התשס"ה, רומא - איטליה

פנה אלינו מר מ. ג. נ"י, על פרשה עגומה ומצערת, בדבר בירור מעמדה של אמו תחי', כי אביו מר ס. ג. שהיה מנהל את הקהילה היהודית בביירות שבלבנון, וסייע בידי רבים לעלות ארצה לשלום, נחטף ע"י אירגוני מחבלים הקשורים עם הסורים, בשנת 1984, ומאז נעלם ועקבותיו לא נודעו.

המקרה מטופל ע"י הגורמים הבטחונים המתאימים במשרד ראש הממשלה. והם הודיעו לבני המשפחה שניתן להכריז על האב כהרוג מלכות, דבר שיביא לשיפור ניכר במצב הכלכלי של המשפחה.

אשת הנעדר כבר הוכרה ע"י הרה"ר לישראל כאשה עגונה, ואמנם היא מתקשה לחתום על הצהרה שאינו בין החיים מפני שאין בידה פסק הלכה, ומבקשים להורות להם דרך בבעיא ההלכתית והמוסרית הזאת.

כמו"כ הוגש לנו מכתב מלשכת ראש המוסד, מיום כ"ט מרחשון תש"ס שתוכנו הוא: חטיפתו של ס. ג. ידועה להם מזה שנים רבות, הוא היה מסייע בעליית יהודים לא"י, אך לא היה בקשר עמם. לפי ידיעתם הוא גוייס ליחידת איסוף צהלי"ת בשנות ה-50, ובשלב מסויים הופסקה עבודתו מפני שהוא יהודי. בשנת 82 ביקר בא"י וביקש לעבוד עמם, אך סורב.

ומזה כמה שנים המוסד בקשר עם הרעיה והבן משה יבלחט"א. ובהמלצתם היא הוכרה כאסירת ציון (בזכות עצמה, כי גם היא פעלה רבות וגם נאסרה שם על פעילותה למען א"י), וסירבה להצעת המוסד להכריז עליו כהרוג מלכות. דבר שיכול לזכותה בתנאים סוציאלים משופרים.

עוד כתבו שלקחו מבני המשפחה בדיקות דם (שׂA), כדי לשמרם במאגר לעת מצא, וכן המליצו להעלות את עניינו בכל מסגרת שיחות עם לבנון, סוריה וחיזבאללה. ע"כ.

ביום א' ניסן התשס"ד קיבלו מכתב מיועץ ראה"מ, שעניינם מטופל בכל הדרכים האפשריים, אך לע"ע אין בידם מידע נוסף.

אחר הדברים הנ"ל הקמתי בית דין מיוחד בו ישבו יחד עמי, חבר ביה"ד הגדול הגר"ש דיכובסקי שליט"א, והרה"ר לצה"ל תא"ל הרה"ג רי"מ וייס שליט"א, כדי לחקור בענין.

הישיבה הראשונה התקיימה ביום שני ב' כסלו התשס"ה, בפתיחת הישיבה נמסרה סקירה מקפת של כל המידע שיש עד היום ע"י הרה"ר לצה"ל שליט"א, אשר טרח ואסף חומר בענין זה. ממקורות שונים ומפי גורמים רבים ורחוקים.

בנוסף למה שכבר כתבתי, הוסיף הרב וייס שליט"א שלפי נתונים שלוקטו ע"י אנשי המוסד, הרי שבשנות התש"ן (1980), היו בלבנון גלי חטיפות, בס"ה היו אחד עשרה חטופים. וידוע שארבעה מהם הובאו לקבורה, כמו"כ פורסם ששבעה הוצאו להורג, אך מקום קבורתם לא נודע, לששה מהם אין שארים בארץ, וע"כ אין להם דורש והשביעי הוא מר ג', שבני משפחתו דורשים את עניינו. ולפי השערות והערכות המוסד, ועפ"י היכרותם את התנהלות הסורים בלבנון, נראה שהאיש נרצח זמן קצר לאחר חטיפתו, עוד צויין שבכל המו"מ להחלפת שבויים בעשרים השנים האחרונות, הלבנונים לא העלו נושא זה, וזה מעיד שאין הם יודעים דבר על מקום קבורת החללים.

מסקנתם המקצועית של אנשי המוסד היא זו שהביאתם להציע לאשת הנעדר לקבל על עצמה את ההכרה שבעלה "הרוג מלכות". באותו יום הופיע הבן מ. והודיע שאמו נאותה לקבל את הצעת המוסד להכיר בה כאשתו של הרוג מלכות. והדגיש שאין לה כל כונה להנשא ולא דורשת מאתנו היתר נישואין, כי אם ההכרה הנ"ל שיש בה כדי לקבל זכויות מן המדינה.

הבן הנ"ל היה קטן בעת חטיפת אביו, אך מן הסיפורים הידועים בבית בעיקר מן האם. עולה שהאב נחטף שבע פעמים, ואח"כ חזר לביתו שלם, אך בפעם האחרונה נחטף ולא שב עוד, וסיפר שגויים שכנים ראו בעיניהם את החטיפה ואומרים שיש ארגון סורי שעובד בלבנון ושמם "חומזי קומי סורי", והם שחטפוהו.

עוד סיפר הבן מ. שאמו סיפרה שיום אחד קודם החטיפה, באו אנשים הביתה וביקשו לדבר אתו, והיא אמרה להם שהוא לא מרגיש טוב וישובו למחר. ולמחרת כשיצא מהבית עשה תנועת שלום שלא כהרגלו, והלך למשרדו, ומשם נחטף.

אחר ששמענו את דברי הבן וראינו שכל דבריו הם מפי האם, החלטנו לקיים ישיבה נוספת, ובה נשמע את דברי האם.

וביום שני כ"ט טבת התשס"ה, התקיימה הישיבה השניה של ביה"ד הנ"ל. (אלא שהגר"ש דיכובסקי שליט"א לא יכל להגיע לישיבה, וצירפנו את הרה"ר ליהדות אתיופיה הר"י הדאנה שליט"א לאותה ישיבה).

הופיעה האם ובנה משה וגם הבן הצעיר שלום, ועמם הופיע חבר הכנסת לשעבר מר י. כ. שהיה יו"ר הועדה לשירותים חשאיים, שגם יש לו קירבה משפחתית לאשת הנעדר (היא אחות גיסו), ובדבריו חזר ואישר את כל האמור לעיל בהרחבה.

לפי השאלות השיבה האשה, שס. היה בעלה הראשון והיחיד והתחתנו בשנת 1997 בבירות ע"י חכם שאול שרים ז"ל, (שכיהן לאחר מכן כרב בסאן פאולו ברזיל). ויש להם שלשה ילדים, היא ילידת דמשק וברחה לבירות, בעלה עסק בעניני בגדים, והרבה שנים לפני נישואיהם הוא עבד עם ישראל, לה לא היה הדבר ידוע, אך ראתה שנכנסים ומדברים עמו בהסתר, וכן במלחמת של"ג היו נכנסים קצינים לבית ודיברו עמו. והוא לא רצה לעזוב את ביירות משום דאגתו לקהלה שם, ולארבעים ושנים ס"ת שהיו שם.

עוד סיפרה שבעלה היה בארץ בשנת 84-82 והיא נשארה בביירות. הבן הקטן – ש. היה בן שש שנים בהעלמו של אביו.

לשאלה סיפרה, שהחוטפים נכנסו למשרדי הקהלה שע"י ביהכ"נ בביירות ואיימו עליו באקדח והכניסוהו למכונית וולקסווגן, כך סיפרו לה שכנים נאמנים, בתוך הדברים הגיע שם הבן הגדול מ. ואמר לו אביו שישחק בחוץ וכשנכנס אח"כ מצא את המשרד הפוך ומבולגן, והאשה המתינה, והלכה למשטרה ופתחו תיק, בינתיים קרעה ואיבדה את כל המסמכים המחשידים, ואומרת שאחרי זה ביקשו ממנה את כל הדרכונים שלו. וכן ביקשו כופר בסך 100 אלף דולר או 50,000. כאמור כל זה בחטיפה האחרונה שממנה לא שב עוד, אבל לפני חתונתו נחטף פעמים רבות. עוד סיפרה שלימים דרשו ממנה אנשי חיזבאללה את הבן הגדול כעיסקת חליפין תמורת בעלה, ודחתה את הצעתם על הסף.

הבנים ציינו שאמם בהיותה בלבנון היתה חזקה ואמיצה, וכאן עבר עליה מהפך נפשי וכמעט לא מדברת בזה. האשה מוכרת כאסירת ציון (בזכות עצמה), ומבקשת שיכירו בה כאשתו של הרוג מלכות.

באותו יום הופיע גם ידיד המשפחה ה"ר שלמה זיתוני נ"י ואמר שתפקידו של ס. היה, מזכיר הקהילה, וזה שקדם לו בתפקיד נחטף ונהרג, והוכר ע"י המדינה כהרוג מלכות.

עוד סיפרה אשת הנעדר, שהיו ארבעה שנחטפו ונהרגו, וזרקו את גופותיהם על פתח ביתה, ובמו ידיה קברה אותם, ובזה מילאה את מקום בעלה הנעלם.

שאלתי אותה להרגשת הלב שלה, והיתה מתקשה להשיב, ואמרה אני פוחדת להוציא מן הפה מה שהלב חושש. והוסיפה ראיתי בעיני מה עלה בגורל החטופים, ואני חוששת שזה גורל בעלי. והבן מ. אמר, המשפחה רוצה בכיוון של הכרזה כהרוג מלכות, אך אנו פוחדים שהכרזה כזו תגרום שהמוסדות המוסמכים יפסיקו את החיפושים אחריו.

הר' שלמה זיתוני הוסיף, שבזמן מלחמת של"ג, שירת כקצין קישור בין הקהלה הלבנונית ובין צה"ל, וס. היה מזכיר הקהילה בעת ההיא, ובפסח שאחר מלחמת של"ג הגיע ארצה והיה בביהכ"נ שלהם בחולון, ובשנת 84 הגיעה השמועה ע"י אחיותיו (בבת ים), שהוא נחטף, ובביכ"נ שלו אמרו שעבד עם המוסד, וגם החטיפות הקודמות היו על רקע זה שסייע ליהודים להבריחם ארצה. ומדגיש שמאז שנחטף לא נשמע ממנו כל זכר או סימן חיות כלל ועיקר.

עוד אמר שבירר ביחידה הסודית שהיא יחידית ביצירת קשר כל שהוא, ואמרו שמעולם לא היה שום קשר אתו, וכבר עברו למעלה מעשרים שנה ואין קול ואין עונה.

ע"כ דברי הצדדים, והעדים, והחומר שנתקבל ממשרדי הממשלה.

והנה ברור לכו"ע שהאיש נחטף ע"י כת של מחבלים מלבנון, שכל המגיע לידם אחת דתו להמית רח"ל, וזה דרכם כסל למו, להרוג ולשפוך דם נקיים בלא הבחנה, ומתפארים הם באכזריותם, וככל שמרבים לשפוך דם, הרי זה שבחם ותפארתם, והדברים ידועים ומפורסמים בכל העולם, והם עצמם מכריזים ע"ז בכל עוז, וראינו באחרונה בשלשת הארונות שהשיבו לא"י אשר במשך שנים רבות, לא גילו כלל שכבר הרגו אותם, והשאירו את משפחותיהם תלויים ועומדים במצב נורא בחוסר ידע מוחלט, ואינם יודעים אם להתאבל או להתפלל, ועד הרגע האחרון ממש עדיין היו מלאים בספקות וספיקי ספיקות ביגון ובמרר. וקל וחומר בזה שכבר הוזהר על ידם כמה פעמים שהושב מהחטיפות הקודמות, וכנראה שלא רצו למצות אתו את דינם מיד משום שהיה מזכיר הקהלה היהודית שם, ולא רצו לעמוד בביקורת בינלאומית קשה. אך בחטיפה זו נראה שגמרו אומר לחסלו, ובפרט שכבר עברו למעלה מעשרים שנה, ולא נזכר ולא נרמז כלל בשום אפשרות שבעולם, נראה ברור דאינו עוד בין החיים.

א.

מי שודאי סופו למות אי מעידין עליו ובאיזה אופנים.

והנה בשו"ע אהע"ז (סימן י"ז סעיף כ"ט), כתוב, אין מעידין עליו אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק, כיצד ראוהו שנפל לגוב של אריות ונמרים וכיוצ"ב אין מעידין עליו, שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו, אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין עליו, מפני שע"י שדוחקן כשעומד עליהן, מזיקין אותו. עכ"ל. והוא מברייתא ביבמות (קכ"א ע"א).

ובאוה"פ שם (ס"ק רמ"ה אות ב'), דנו בדברי הפוסקים, אי בעינן שהחפירה תהיה מלאה נחשים, או אפילו שאינה מלאה. וכן דנו שם (אות ג'), אי בעינן שתהיה עמוקה, ומדבריהם עולה, שכל שהענין ברור שימות מאותה נפילה מעידין עליו, אבל כשאין הענין ברור כגון גוב אריות אין מעידין עליו.

עוד אמרו שם בשו"ע (סעיף ל'), נפל לתוך כבשן האש, או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או מים וכו', מעידים עליו שמת שודאי סופו למות, וכן כל כיוצא בזה מדברים שא"א שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב, הרי אלו מעידין עליו.

והח"מ וב"ש שם (ס"ק צ"א), כתבו דזה דלא כהירושלמי (פט"ז דיבמות ה"ג), שהובא בתוס' (יבמות קכ"א ע"ב, ד"ה אין), שאמרו אפילו נפל לכבשן האש אין מעידין עליו שמא נעשו לו נסים כחנניה מישאל ועזריה, וגם בהגהמ"י כתב ע"ד הרמב"ם ז"ל, דהיינו שלא כהירושלמי, ונמצא דלתלמוד דידן אין חוששין למעשה נסים, ועיי"ש בבאה"ט (ס"ק צ"ד), שהבנימין זאב פסק כהירושלמי אך באוה"פ שם (סעי' ל' ס"ק רמ"ח אות א'), כתבו דלא נמצא כן בבנימין זאב, ואדרבה נמצא שם (סימן כ"א וכ"ו), דאנן סמכינן אתלמודא דידן דלא חיישינן למעשה נסים, ושגם בעצי ארזים (ס"ק קכ"ה), תמה ע"ז. וע"ש עוד מ"ש בזה, הבאתים בשו"ת שמע שלמה ח"ה (חאהע"ז סימן ט"ז אות ד'), דכה"פ פוסקים בזה כהבבלי דלא חיישינן למעשה נסים. (וע"ע בשמע שלמה שם או' ו'). ובסוף אות ז' הבאתי דברי החזו"א (סימן נ"ב אות ז'), דאין למסור כלל בזה אלא הכל לפי ראות עיני הדיין. וע"ש עוד מ"ש בזה.

וכאן שהוברר בבירור גמור שהוא נחטף, וכמו שסיפרו לה השכנים בדרך מסל"ת את כל פרטי הענין, איך נכנסו ואיך לקחו אותו, וכן עולה מאותם נסיונות שנעשו ע"י אותם כתות שביקשו מאשתו, את בנה הגדול וכן ממון רב. וכנ"ל.

ב.

מי שנחטף ביד חבלנים שכל מטרתם לשפוך דם נקי מישראל רח"ל.

והנה החטיפה הזאת בוצעה ע"י המחבלים בלבנון, הידועים לשמצה באכזריותם ובמעשיהם הנוראים, והם שופכי דמים מפורסמים, וכל באיהם לא ישובון רח"ל, וקל בעיניהם לשפוך דם נקיים אנשים ונשים וטף, והיא גאותם ותפארתם, וכל המרבה לשפוך דם משובח בעיניהם ונערץ. ואפילו דמי אחיהם קל בעיניהם, וגם על עצמם אינם חסים, שמאבדים עצמם כדי לשפוך דמים של יהודים, ואין דבר יקר להם כמו לשפוך דם יהודים. ולכאורה זה כמו מי שנפל ביורה רותחת וכדומה, שאין מזה שום הצלה, ומעידים עליו להתיר אשתו.

והלום ראיתי בשו"ת היכל יצחק חאהע"ז ח"א (סימן כ"ד), בדין עגונות של השואה, ודן בזה שהגויים התנפלו עליהם להורגם ושמו אותם בב' קבוצות, האחת לעבודת פרך, והשניה להריגה, וגם מקבוצת העבודה רובם מתו, אך בקבוצה השניה רובא דרובא למיתה שכבר פסקו דינם הרשעים למיתה, ומיהרו להוליכם למקום המיתה, ורק במקרים נדירים מאד ניצל מי שהוא ע"י קפיצה מהקרון וכדומה.

ג.

כשהתנפלו רוצחים על יהודים, וניצל אחד אם יכול להעיד על חבריו שנהרגו.

והזכיר מ"ש בשו"ת נר אהרן (להגאון ר"א הכהן מטווריג ז"ל), בעובדא דיליה, שהתנפלו רוצחים על קבוצה של יהודים להורגם, ואחד נצול באופן פלא והוא העיד ע"ז. אלא שלא ראה את ההריגה, ודן בזה והעלה כלל חדש, דהיכא שהתנפלו רוצחים בכונה רק על עסקי נפשות על יהודים בלתי מזויינים ואין מידם מציל, אעפ"י שאין עדות על עצם ההריגה של כולם, חזקה שביצעו את זממם, וכאילו ראה את עצם ההריגה של כולם. ועדותו של זה שניצל בדרך נס, מספיקה להתיר את כולם. ע"כ.

וכתב הרב ז"ל דדבריו של הגאון הנז' צ"ע, דביבמות (קט"ו ע"א), אבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו, (אי חיישינן שסומכת על המצב ואומרת בדדמי), ורצו לפשוט מברייתא, נפלו עלינו נכרים, נפלו עלינו לסטים, הוא מת, ואני ניצלתי נאמנת, והרי זו מלחמה ונאמנת, ודחו, התם כדרב אידי דאמר אשה כלי זיינה עליה, וכתב בהיכל יצחק, דהיינו שיסוד הענין שחוששין במלחמה שהיא מפחדת מחצים וכדו', ובורחת ולא עומדת לראות אותו שמת. אבל במלחמה קטנה שנפלו עליהם לסטים דאין בזה חצים דלא באו אלא להרוג יחידים, אינה מפחדת מפני שכלי זיינה עליה.

יוצא דבכה"ג אין חוששין שתאמר בדדמי משום שכלי זיינה עליה, ואלמלי כן היינו חוששין שתאמר בדדמי גם במלחמה קטנה, ומזה מקשה על הגאון נר אהרן ז"ל, (שכתב עליו, והנה רב גובריה דהאי גאון אמיתי, ובתשובה אחרת תיארו כגדול הדור), דאם כדבריו אין מקום לכל הדיון הזה. די"ל דנאמנת משום שנפלו עליהם לסטים, ואפילו שלא ראתה המיתה, מ"מ נפלו עליהם לסטים שבאו על עסקי נפשות להרוג ולאבד ודי בזה להתירה. שהרי מיעוטא דמיעוטא ניצלים בנסיבות כאלה, ולזה אין חוששין. ובפרט שהיא אומרת בפי' שהוא נהרג. ועוד דיש מהפוסקים דס"ל דהחשש דאמרה בדדמי הוא רק חשש דרבנן, וע"כ בדיעבד שנישאת לא תצא. וא"כ איך רצתה הגמרא לפשוט מזה לענין מלחמה ממש דהחזיקתה היא שתהיה נאמנת, והרי החשש שתאמר בדדמי דרבנן, ועם זה שנפלו לסטים ודאי יש להתירה גם לכתחילה להנשא. (ועיקר קושיתו היא דאפילו בלי שאמרה שנהרג בעלה, יש להתירה בזה שאמרה שלסטים באו עליהם להורגם והיא ניצלה בנס, וכפי שפסק הנר אהרן בעובדא דיליה).

וע"ש שכתב שאעפי"כ לא אומר שבטלה דעתו משום קושיא זו, דעדיין י"ל שההוכחה היא מעצם הלשון שלא אמרו בברייתא תינשא, אלא נאמנת, דמשמע שמחזיקים דבריה לאומרת אמת, ואי ס"ד דחיישינן שאומרת בדדמי, אעפ"י שמותרת לינשא משום סברת נר אהרן, הו"ל למימר תינשא, אבל הברייתא כתבה, נאמנת. ודקדקו מזה דכשהיא החזיקה מלחמה בעולם נאמנת לומר מת בעלה, ולא חיישינן דאמרה בדדמי, אבל לדינא בכה"ג מותרת להנשא מהטעם שאין שייך להנצל וכמ"ש הנר אהרן.

ושוב כתב לדחות דאפשר לפרש מ"ש בברייתא נאמנת, היינו על הנסיבות שקרו, וע"כ מותרת דהואיל ונאמנת שנפלו עליהם לסטים, ע"כ לא איכפת לן אם אמרה בדדמי לענין מיתת בעלה. ואיך פשטו מכאן דבהחזיקה מלחמה לא חיישינן שתאמר בדדמי ולא היו צריכים לדחיה דאשה כלי זיינה עליה. עוד כתב דאעפי"כ אפשר לקיים דברי חכם גדול זה, דאפ"ל דאה"נ יכל לדחות כן, אבל היה צריך להאריך ולחלק בין רוב לרוב, וע"כ קיצר ודחה, דאשה כלי זיינה עליה. עכ"ד.

ובמחילת כת"ר מעיקרא לא קשה מידי, דהתם נפלו עליהם לסטים או נכרים, ואפשר דבאו על עסקי ממון דהא רובם שודדים וגזלנים, ולא מדובר בכתות של רוצחים, אלא שהיא אמרה שהרגו את בעלה דגנבים כשנתקלים בהתנגדות, הורגים, וכמ"ש חז"ל על ענין גנב הבא במחתרת. וכל הדיון שם אם היא מדייקת, או אומרת בדדמי, דבאמת מצד הלסטים אין מקום להתיר, דבגנבים ושודדים איירי, וכל ההיתר בנוי רק על מה שאמרה שראתה אותו מת.

ואין מזה שום קושיא על הגאון נר אהרן, דאיירי ברוצחים שהתנפלו על עסקי נפשות דוקא, וכמבואר בלשונו להדיא, בזה הוא דאמר דיש להתיר דחזקה שהרגו את כולם, עד כדי שכתב שם, חזקה שביצעו את זממם, וכאילו ראו את ההריגה עצמה של כולם. אבל בסוגיא דגמרא דנפלו עליהם נכרים או ליסטים, בדרך כלל באים על עסקי ממון, ולק"מ.

עוד ראיתי לו שם (אות ז'), שנדחק לחלק בין ליסטים גויים, לבין ליסטים ישראל, וי"ל דבגמרא מיירי בליסטים ישראל, וע"ש שהאריך בזה. ולפי האמור אין צורך לידחק. וע"ש עוד.

ד.

יש לחלק בין היוצא ליהרג בב"ד למי שטבע במים שאל"ס.

וע"ע שם אות ג', שהקשה מנא ליה להגאון מטווריג ז"ל, שהתנפלות של גויים שונאי ישראל, שזה עדיף ממים שאין להם סוף, וכתב שהגאון הנז', הקשה על הא דתנן במסכת גיטין (כ"ח ע"ב), היוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, וא"ר יוסף לא שאנו אלא בב"ד של ישראל, א"ד א"ר יוסף ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם, אבל בב"ד של ישראל כיון דנפק ליה דינא לקטלא קטלי ליה, דלאחר גמר דין לא חזו ליה זכותא. ופירשו התוס' שם, שאעפ"י שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו, ואם מצאו לו זכות היה מניף בסודרין, מ"מ לא שכיח. נמצא דהטעם שזה מיעוט, ומקשה הרב ז"ל הרי גם במים שאל"ס הניצולים המה מעטים, ולמה לא מתירים את אשתו. ואפשר לומר דבנגמר דינו למיתה, הניצולים הם מיעוטא דמיעוטא. [ויש מקום לדון בזה וע"ש בתחילת דברי היכל יצחק] וכתב שהגאון מטווריג ז"ל מחלק בין מים שאל"ס שהרוב למיתה אבל זה רוב התלוי במקרה, ובזה לא מתירים א"א ברוב זה. אבל אדם העושה פעולה בכונה תחילה, והתחיל בפעולה ועפ"י הרוב הוא יגמור את הפעולה, הר"ז רוב חזק ודנים על פיו כאילו ראינו את כל הפעולה, וכ"נ באלו שהתנפלו עליהם רוצחים להורגם דעפ"י רוב מבצעים זממם רח"ל, אפשר להתיר עפ"י הרוב הזה דרוב אלים הוא. וע"ש שדן ומפלפל בחילוק זה בכמה מסוגיות הש"ס, והגאון הנז' הוכיח כדבריו מהרמב"ם ז"ל בהל' בכורות (פ"ד), בלוקח בהמה מהעכו"ם ספק ביכרה וילדה אצלו, שהוא לבעלים שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולמה צ"ל דהמע"ה, תיפוק ליה משום רובא דהרוב אינם בכורים. ובע"כ צ"ל דאין זה רוב דאוריתא הואיל והוא רוב במקרה, וע"כ אתו עלה מצד המע"ה. ובהיכל יצחק שם דן בזה ועל שאר הראיות כיע"ש וכיד ה' הטובה עליו.

עוד כתב בהיכל יצחק (או' י"ז), דבחידושו של הגאון הנז', גם ברוב התלוי במקרה, במיעוטא דמיעוטא נחשב רוב מהתורה, וגם במשל"ס מותרת, אלא שרבנן החמירו בהם, אבל ביוצא מב"ד לא החמירו.

והגרי"א הרצוג ז"ל העיר מהתוס' (יבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה), דבטעם הראשון כתב שכן החמירו במשאל"ס משום דהוי מיעוט המצוי, ושוב הביא דברי מהרי"ל דיסקין ז"ל, שכתב דאמנם רחוק מאד שינצלו, אלא כונת התוס' דשכיח שהספינות טובעות בפרט בימיהם שהיו שוהות זמן רב בים ומפליגות בכוח הרוח, אבל שבית הדין דנים למיתה לא שכיח, שסנהד' ההורגת א' לע' שנה נקראת קטלנית. (ודבריו בס' תורת אהל משה דף י"ב).

ה.

אלה שהיו בשואה הנוראה אי חשיבי כמי שיצא גמר דינם ליהרג בב"ד.

עוד כתב הגריא"ה הרצוג ז"ל שבענין השואה גם בלי חידושו של הגאון מטווריג ז"ל, כיון שבאו בחוק מלכותם להשמיד וכו', רק לשם השמדת זרעו של אברהם אבינו ע"ה בלי חמדת ממון וכדו', ורובם הגדול של אלה שייחדום למיתה הומתו, ודאי אין בזה איסור תורה. רק השאלה אם זה דומה למשאל"ס, ולכאורה דומה לחייבוהו בב"ד של ישראל שפסק הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה, וכן בהלכות ערכין (פ"א הי"ג), כלישנא בתרא דרב יוסף, דמתירין את אשתו, ואם זה דומה לזה אז מותרת, רק צריך לבדוק כל מקרה לאיזה סוג הוא שייך (וע"ש שדן בנאצים ימ"ש שלא הועיל כופר).

ואמנם הח"מ (סימן י"ז ס"ק ס"ו), כתב דגם ללישנא בתרא דרב יוסף, לא הותרה אלא לתרומה, ולא להנשא, אך כבר דחו דעתו, ראה באה"ט שם (ס"ק קי"ג), וע"ש עוד מ"ש מהב"ש. ולא הבנתי עדיין מה הרויח בזה בדחותו את ד' הגאון הנז'.

עוד כתב שם (אות כ"ב), להקשות מברייתא (באבות דר"נ פרק ל"ח), בהרוגי ביתר שלא ניצל אחד מהם, שיעיד על אשה להתירה להנשא, ולמה לא התירו על יסוד זה שלא נותר אחד מהם. ושם קראו עליהם מקרא זה והיו נשיכם וגו', ויישב דהכונה שלא נמלט אחד מהם אבל לא כולם נהרגו, שיש שנלקחו בשבי, ולא היה מי שיעיד עליהם.

וע"ש עוד שדן למה לא התירום מצד דרובם למיתה, וגם דאבד זכרם כדכתב הר"א מוורדון ז"ל, וע"ש.

עוד הזכיר הגמ' דב"מ (ל"ח ע"ב), דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי, ובגמ' שם, מיתיבי ר"א אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם, יודע אני שנשותיהם אלמנות וכו', מלמד שנשותיהם מבקשות להנשא, ואין מניחין אותן וכו', ופירש"י ז"ל, שילכו בשבי ולא ידעו ביניהם אם חיים או מתים, ויהיו נשיהם אלמנות לעולם שאין מניחין אותן להנשא. (ר"ל דמשום השביה א"א להתיר אלמנותיהם).

ו.

בספינה שאבדה בים למה לא נתיר מטעם דרובא וחזקה רובא עדיף.

עוד כתב הרב ז"ל דבגיטין (כ"ח ע"ב), ספינה שאבדה בים נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים, ומשמע שהוא ספק דאורייתא ומשום חזקת א"א אזלינן לחומרא. וקשה דהא רובא וחזקה רובא עדיף. ובמס' ב"ב (קנ"ג ע"ב), אמרו שספינות הטובעות בים רובם למיתה, וע"כ לא תהא זו אלא חומרא דרבנן.

והגאון מטווריג ז"ל למד מכאן לחזק סברתו דרוב התלוי במקרה אינו רוב מן התורה, [ובני הרב יש"י נר"ו כתב על זה, דלכאורה הכי משמע מהתוס' בכתובות (ט.) בד"ה ואבע"א באשת ישראל, דרוב דרצון לא חשיב רוב אלא מדרבנן, ע"ש. ואפשר לפרש הטעם משום דהוא תלוי במקרה]. ויש לדחות דשאני הכא שיש תרי חזקות חזקת א"א, וחזקת חיים של האיש, וכן הוא בריב"ש ז"ל (סימן שע"ט), ושוב דקדק דהן חזקה א' שאילמלא שבעלה חי אין היא אשת איש וא"כ הן שתיים שהן אחת, וכ"כ הנוב"י. [ולענ"ד יש ליישב דברי הריב"ש ז"ל דה"ק, דחזקת א"א בפני עצמה כל זמן שאין לנו בירור שהשתנתה, נותנת גם חזקת חיים לבעל, מכוח העובדא שעד עתה היתה א"א, והו"ל חזקה עד שיודע אחרת. ועוד שידענו שהבעל הזה חי ויש להחזיק עובדא זו עד שיודע שמת, וזה עושה אותה לא"א, ואעפ"י שהן משפיעות זו על זו, מ"מ יש כאן שתי כוחות משני כיוונים נגד הרוב שבא לפרק ב' הנהגות אלו, ובכה"ג לא אמרינן רובא עדיף להריב"ש ז"ל. שמ"ע].

ז.

היכא דאיכא אומדנא דמוכח שהאדם נהרג.

ואוסיף לחזק פסק דין זה ממ"ש בשו"ת מהר"ש ענגיל ז"ל ח"ג (סימן י"א), הוב"ד בקונטרס התשובות שבאוצר הפוסקים סס"י י"ז והוא בכרך ח' בסופו (דף ע"ו ע"ב), ביהודי שנסע מביתו לרגל מסחרו ברכבת, ונתפס ע"י גויים ומאז לא נשמע ממנו זה שנתים, ויצא קול שנהרג ע"י פורעים שהרגו אז כמה נפשות מישראל, ונתפרסם בכל עיתוני העולם, וקצין אחד בירר הענין ואמר לאשת האיש הנז' בסוד, שנודע לו משוטר א' שבעלה נהרג ע"י פ' ופ' הרוצחים ונקברו, ואח"כ הוצאו משם והובילום לכפר אחר סמוך וצילמו הגופות וקברום שם. ומיד נסע הקצין וראה תמונה של א' שהוא דומה ממש לתמונה שהראתה לו האשה מבעלה. ולא רצה לקבל שכר עבור טרחתו.

וכתב דכאן לא הוי מסל"ת שהכל נעשה לשאלת האשה, וגם לא אמרו שראוהו מת, ואפשר שאמרו כן משום שידעו שהיה במקום סכנה, וכן נסתפק אם סומכים על התמונה, ובפרט שצילמו אחר שעבר זמן רב ממיתתו.

ואולם כתב שם, שיש אומדנות דמוכחי טובא שהאיש מת, כי נלקח למקום סכנה במקום דשכיח שפיכות דמים, וגם נאבד זכרו יותר משנתיים, ונתפרסם בכל העולם ואילו היה חי, היה מודיע לאשתו שעמה היה חי בשלום, ובזה יצאה מאיסור תורה, ויש להתיר על פי הספקות הנ"ל.

א' יפה כתב הרב המתיר (בעל אמרי יושר), דהרמ"א (סי' י"ז סט"ו), שכתב דאם יש אומדנות וגוי שאינו מסל"ת, דמועיל רק שלא תצא, אבל לא מהני להתירה להנשא לכתחילה. והיינו כשאין הוכחה מדברי הגוי שאומר אמת, אבל זה שלא רצה לקבל כסף ואמר שרוצה להטיב ליהודים, וכן אמר שמות הרוצחים שזה מוכיח שאומר אמת, בזה אפילו אינו מסל"ת מהני דיבורו להצטרף לשאר אומדנות, להתיר גם לכתחילה. וכיון שיצאה מאיסו"ת יש לסמוך על התמונה, דלרוה"פ החשש דאשתני אחר ג' ימים הוא דרבנן, ויש לצרף דעת הכנסת יחזקאל דבקבר לא משתנית צורתו כמו במים.

עוד הביאו שם תשובה מקונטרס באר מים חיים מרדכי על הנידון הנ"ל. שכתב שכיון שבלי עדות הגוי, נודע שנסע רק לאיזה ימים וישוב, ובזמן הזה יש טליגרף ודואר קבוע, ואבד זכרו זה שנתיים, וגם יש קלא דלא פסיק, ונתפרסם בעיתונים שנהרג באותו מקום, שהעידו ב' כשרים שהורד מהרכבת ע"י שני חיילים מאנשי הצבא ונשאר בידם, וידוע שבאותו זמן נהרגו כמה נפשות מישראל, ומי שנפל בידם לא יצא חי. ובמבי"ט (סי' שכ"ו), כתב משם תשובת הגאונים שהתירו בקול הברה, והגם שהשו"ע פסק כהחולקים שרבו עליהם, מ"מ אפשר שגם החולקים יודו בנ"ד שהועד ע"י עדים שנפל לידי רוצחים שכל מטרתם להרוג יהודים, וע"י כ"ז ודאי לא תצא. ויש מקום גם להתירה לכתחילה, על פי מה שאמר שיש תמונה דומה, ואעפ"י שקצין זה מומר ופסול מדאורייתא, ואינו מסל"ת, חידש לנו הנוב"י דכשיש רגלים לדבר נאמן עכו"ם אפילו אינו מסל"ת, ואעפ"י שהחת"ס דחה סברא זו, במקום כזה יודה החת"ס (ע"ש). ועוד שהקצין גילה שהשופטים עצמם הם הרוצחים, ובודאי ידע שבגילוי סוד זה ישטמוהו [בסוף הלשינו עליו שמגלה סודות וברח למקום אחר], ויש חזקה שאמר אמת. ועוד שלדעת המבי"ט באיסור דרבנן נאמן עכו"ם אפילו שאינו מסל"ת, ויש להתיר.

ומשתי תשובות אלו יש חיזוק לתשובתו של הגאון מטווריג ז"ל בעל שו"ת נר אהרן הנ"ל, דגם בזה יסוד ההיתר הוא שידוע שנפל בידי כת של רוצחים שכל באיה לא ישובון.

ח.

המחבלים דרכם לומר שיש בידם שבויים או גופות כדי לעשות החלפת שבויים. ובנ"ד לא אמרו דבר מעולם.

בנ"ד כת המחבלים החוטפים שבאו ולקחוהו מתוך משרדו לאור היום לעיני השכנים וכו', והדבר ידוע ונתפרסם מאד בכלי התקשורת בכל העולם בזמן שזה קרה. וזה יותר מעשרים שנה שאבד זכרו לגמרי, וכתות אלו ידועים כשופכי דמים מהגרועים שהיו אי פעם בעולם, ומעולם לא העלו את זכרו אפילו למשא ומתן. וידוע ומפורסם שגם בגופות של חטופים שהם רצחו, עשו על גבם מו"מ עם חיילי צה"ל והמדינה, והיו מטעים את כל העולם כאילו הם עדיין חיים, ובאכזריותם הנוראה שיחקו בנפש קרוביהם בלי נדנוד עפעף, ואם היה בידם אפילו הגופה שלו לא היו שותקים, וק"ו אם היה חי עדיין, היו מנצלים כל דבר כדרכם הרעה, רח"ל. וע"כ אין ספק שיש בכל זה כדי להתיר אשה זו לעלמא.

ט.

היכא דיש אומדנות שהבעל נהרג וא"א להכירו בפניו אלא בטב"ע דגופא.

ועיין עוד בשו"ת חבצלת השרון (סימן כ"ד), הובא בקונטרס התשובות שבאוה"פ כרך ח' (דף ע"ט ע"א טור א'), באיש שהועד עליו שראוהו מובל בידי אנשי צבא, ומאז נעלם ולא נודע מה היה לו, ונתברר שחיילים אלו מוחזקים לרוצחים, ואח"ז נמצאת גופה ביער שבסביבות הכפר שהוליכוהו דרך שם, וא"א היה להכירו בפניו. אלא הוכר בטב"ע דגופא, בקומתו ובעוביו ובשערות ראשו, וכן הכירו בטב"ע בכליו ומלבושיו שזה אותו האיש.

וידוע דבטב"ע מעידים רק על הפנים, וגם בבגדים חיישינן לשאלה, וע"ש שדן בכל זה בדברי הפוסקים.

ובסוף דבריו כתב, בפרט בנ"ד דאיכא אומדנות דמוכחות טובא, שראוהו בידי החיילים המוחזקים לרוצחים, ומאז אבד זכרו, ונמצא אח"כ באותו דרך לבוש בכל מלבושיו, וכו', לכן יש להתיר האשה. ע"כ.

שוב רואים דהאומדן הגדול עליו בנה בנינו וצירף כל מה שצירף, הוא המצב שבו נודע שהיה בידי רוצחים, וק"ו בנ"ד שהם מפורסמים בכל העולם מזה עשרות שנים רבות שזו דרכם כסל למו, ולשפוך דם הוא כל מאודם. וגם דנתפרסם בענין מאד, ועברו יותר מעשרים שנה, דיש מקום לדון ע"ז.

ועיין בשו"ת צור יעקב (סי' ל"ז), הובאו בקונט' התשובות שבאוה"פ הנז' (דף פ' ע"א), שכתב דגם בלא אמירת האיש המעיד, האחרונים הוכיחו מהתשב"ץ דבאבד זכרו ע"י המלחמה, יצאה אשתו מחזקת א"א, וכיון שכן בנ"ד שהעידו על כל אותה פלוגה שנאבדה בקרב, אעפ"י שלא העידו בפירוש עליו, ויש חשש שמא ערק לעלמא, עכ"פ העידו שהוא במקום סכנה איומה, וגם אבד זכרו זה עשר שנים, וכיון שבזה יצאה מכלל א"א, אז יכולים לסמוך על המספרים (שסיפרו לא' החיילים שהוא נהרג), אפילו אם המספרים גויים. שהרי השואל שאל על עוד חיילים ואח"כ ע"ז, ואין כונה להתיר. וי"ל שגם לא התכוין להעיד. וע"ש שי"א שבאינו מתכוין להעיד א"צ לומר קברתיו. וע"ש. וע"ע בתשובתו (סימן ל'), והובאה באוה"פ שם (דף פ"א ע"א), שחזר על אותם דברים.

י.

במטוס שנפל למים ונפלטו ממנו כמה גופות, אם יש אומדנא דמוכח על השאר שלא נמצאו.

והנה התשובה האחרונה שבקונטרס הנז' (דף פ"א ע"א), היא מהיכל יצחק הרצוג (סימן כ"ט-ל'), במטוס צבאי שיצא מדרום אפריקה בזמן מלחמת העולם השניה להפציץ את האויב, והיה דרך הים, ולא חזר המטוס מפעולה זו, וההשערה שנפל בים ואבד עם שמונת אנשי הצוות, ואחד מהם קצין יהודי, ומאז לא נשמע מהם מאומה, אחר זמן הים פלט ארבעה גופות, ומהממונה קיבלו מכתב שסיים חקירתו הקובעת בתור אומדנא דמוכח, שהקצין הנ"ל מת.

וא"כ אין עדות מיתה, אלא שנעלם ותו לא. והרב ז"ל כתב דאעפ"י שלא נמצאו שברי האוירון, חזקה שנשבר ונפל בים מזה שלא מצאו את שבריו. וכן יש להוכיח מהארבעה גופות שנפלטו מהים, ואין לפקפק בעדות של הכרת הצוות דהמפקדה יש לה דין ערכאות. וע"ש עוד. וכתב דגם אין לחוש לטעות דמידק דייקי טובא. ואצל חייל לא חיישינן שהשאיל בגדיו. וגם אין חשש שניצל וברח, דהבורח מן המערכה אחת דתו להמית. וכו'. ולשביה אין לחוש דכבר החזירו השבויים. וגם שלא בא לאשתו זמ"ר, ויצאה בזה מכלל איסור דאורייתא, ועוד דן בדין משאל"ס ובמצב האוירון וכו'.

ובסוף צירף סברת הר"א מוורדון ז"ל ובזמנינו נתחזקה סברא זו, והשבו"י מקל במשאל"ס בעגונה רכה בשנים, והעלה להתיר. וכתבו שם שיש נידון דומה, באגרות משה סימן מ"ח.

יא.

יחיד שנחטף ע"י מחבלים יש יותר אומדנא שנהרג, מההמונים שנעלמו בימי השואה האיומה.

ונידון דידן עדיף שנלקח ע"י מחבלים הידועים לשמצה, ושכל באיהם לא ישובון רח"ל, והדבר נתפרסם בכלי התקשורת בקול גדול עצום ורב, ואנשי המוסד מודיעים שמאז ניסו להוודע עליו ומעולם לא הגיעה שום ידיעה ממנו, לא דרכו ולא דרך המדינאים ואנשי הצבא.

ולענ"ד זה גרע מאלו שהיו כבושים אצל הנאצים ימ"ש, דשם היתה תפיסה ענקית של מליונים רבים, והיו מעטים שהצליחו להמלט ולהציל נפשם מרדת שחת, אבל אלו שתופסים איש אחד, או כמה אחדים, וידועים ומפורסמים בכל העולם באכזריותם. וברוע מעלליהם, ובפרט בתוך לבנון ובאותם הימים, שזה היה אחד המבצרים הגדולים שלהם, והיו שם כמו מדינה בתוך מדינה, ועשו כחפצם באין מפריע, בודאי דיצאה מכלל א"א דאורייתא, ורוב השנים שעברו, עם רבוי החקירות והדרישות מכל הגורמים, ראויים להצטרף להתירה.

ועיין עוד במנחת יצחק ח"ו (סימן קנ"ו), באשה שמת בעלה בלא בנים, והיו לבעלה ב' אחים שנספו בימי הזעם רח"ל, אבל אין עדות גמורה, רק שהובילו אותם הצוררים ימ"ש בטראנספורט למקום הפורענות, וגם בחיפוש ע"י הצלב האדום וכיו"ב לא העלה כלום, ועל אח אחד, יש אחד שאמר שלפי השמועות לא חזר שום א' מהטרנספורט ההוא, (ודן שם בזה שאחד האחים הוא מעל גיל ע' שנה. ע"ש).

וכתב שהגאון רח"ד פדווא (שליט"א), דן באותו שהובילוהו הצוררים ימ"ש למחנות ההשמדה, דיש להם עכ"פ דין מים שאל"ס. וכתב שכבר דן בזה במנח"י ח"א (מסימן א' ולהלן), והוכיח כן מכמה טעמים, ויפה כתב הרה"ג הנ"ל דבצירוף מה שעברו כמה שנים ואבד זכרם, ואין ספק אצלנו שמתו, כ"ז הוי יסוד גדול, וכמ"ש בתשו' אחיעזר (אהע"ז סימן ל"ו), להתיר יבמה לשוק במשאל"ס ואבד זכרו. עכ"ד.

ונ"ד חמור טפי דאע"ג דבשואה רצחו מליונים רח"ל, עכ"פ כיון שזה היה בהמוניות, היו הרבה יחידים שיכלו להמלט ולחמוק, אבל אלה שתופסים א' או איזה אחדים המצב קשה להם יותר רח"ל. וגם שזה עשרים ואחד שנה שאבד זכרו לגמרי, וכל החיפושים לא הועילו. וע"כ בזה יודו האחיעזר והמנח"י שבזה יש להתיר גם בא"א.

יב.

היוצא למלחמה ולא חזר מן הסתם שהוא נהרג.

עוד ראיתי למרן מופה"ד ביבי"א ח"ז (אהע"ז סימן י"ד), שכתב, בא' שנלקח לצבא הרוסי להלחם בצבא גרמניה ולא שב, ואשתו מבקשת היתר להנשא. ובאות א' הזכיר דברי התוס' בכתובות (ט ע"ב), ד"ה כל היוצא למלחמת בית דוד וכו', שהקונטרס נקט אגב ריהטא אם ימות, דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה, הוא לפי שמת. וכ"כ בתוספות הרא"ש שם.

וכ"כ בשו"ת חסד לאברהם תאומים מה"ת (חאהע"ז סימן כ"א), באיש שנלקח לצבא ומאז לא נודע מה היה לו. שנראה לדון שהאשה יצאה מחזקת א"א, כיון שכל אנשי הצבא על משמרתם, וזה לא נמצא בידוע שמת, דאין לחוש שברח שהרי אחת דתו ליסרו ביסורים קשים וכו'.

ובשו"ת התשב"ץ ח"א (סימן פ'), הביא דברי הירושלמי יבמות (פ' ט"ו ה"א), ששאלו על פ' היכן הוא ואמר לון מית וכו', ואמר ר' אייבו בר נגרי שעת מלחמה הות, הדא אמרה שע"א במלחמה נאמן. וכתב הרשב"ץ ז"ל ללמוד מזה דהיוצא למקום סכנה כגון למלחמה, ואותם שיצאו הגיעו עד שערי מות וחזרו, וזה לא חזר ולא העידו עליו שמת, רק אמרו שאם היה חי היה חוזר, לכתחילה אין להתיר את אשתו, ואם נישאת לא תצא, והנכסים בחזקת היורשים ע"ש. וציין שכ"כ בשו"ת צור יעקב (סימן ל"ז), (שהבאתי לעיל), מהרשב"ץ הנז'.

עוד כתב שגם הגאון רבי שמחה זליג מו"צ דבריסק כתב לרבי אליהו קלאצקין, והובא בספר דברים אחדים (אות מ"ג עמוד כ"ה), דבאמת רוב ההולכים למלחמה ואין מהם ידיעה, וגם לערכאות אין ידיעה עליהם, הוא מחמת שנהרגו במלחמה, ובפרט שהיה חי עם אשתו בשלום וזה זמן שלא כתב לה, ולא השיב על הבשורה שנולד לו בן, אין ספק שיש רוב למיתה יותר ממים שאל"ס.

וכיו"ב כתב האחיעזר ח"א (סי' י"ז אות ה'), בד"ה וגדולה מזו, דאעפ"י שבסתם מלחמה אין ע"א נאמן דאמר בדדמי, מ"מ אם היה במלחמה ואבד זכרו, הוי אומדנא גדולה שמת, ואיתרע עי"ז, חזקת חי דבעל וחזקת א"א דאשתו, וי"ל דע"א נאמן בכה"ג אפילו בלא קברתיו.

וכתב ביבי"א דבמלחמה של גרמניה ברוסיה, שיצאה מכלל סתם מלחמה, נראה דהוי אומדנא גדולה שמת, ובכה"ג י"ל שעד נאמן גם בלא קברתיו. וכ"כ הגרא"י קוק ז"ל בשו"ת עזרת כהן (סי' כ"ה), שכיון שלא חזר מן המלחמה ולפי אומד הממשלה הוא מת כבר, הו"ל כנפל למים שאל"ס שאם נישאת לא תצא.

יג.

הנחטף ביד מחבלים ועקבותיו לא נודעו הרי זה גרוע ממי שנפל לגוב של אריות.

והלום ראיתי מ"ש ידידי הגר"ש דיכובסקי שליט"א חבר ב"ד הגדול, בפס"ד על אשה שבעלה נחטף בידי מחבלים ועקבותיו לא נודעו, ובסוף התשובה כתב, שבספר "אמירה נעימה" (לרי"צ הלוי, מהד"ק סימן ע"ט ענף ד'), הסיק שאנשים שנחטפו ע"י כנופיה ערבית גרע מגוב של אריות. ע"ש. והוסיף שבימינו הדבר הוא על אחת כמה וכמה, כפי הידוע ממעשה אכזריותם של המחבלים ושליחיהם. עכ"ל.

ומצאנו חבר להגאון נר אהרן ז"ל הנ"ל הוא הרב אמירה נעימה, ובנידוננו שהחטיפה היתה ע"י המחבלים והיא עובדא ברורה, נמצא דזה קיל טפי מנידון דידם, שדיברו ביש אומדנות שנחטף ע"י מחבלים.

יד.

בזמנינו שיש טלפון ואמצעי תקשורת יש לצרף את סברת הר"א מוורדון.

ומעתה יש לנו לצרף את האומדנא של הר"א מוורדון ז"ל. וכבר כתבתי בתשובות קודמות דאע"ג דמרן הב"י ז"ל שדא בה נרגא, הנה רבו הפוסקים שמצרפים אומדנא זו בפסקיהם וכמו שהארכתי באותם תשובות, והחת"ס כתב דבימיו שיש טלגראף יש מקום חשוב לצרף ד' הר"א מוורדון ז"ל דאם איתא שניצול והוא עדיין בחיים, היה מתקשר לביתו ולילדיו, וע"ש מ"ש בשם הגאון מהרי"א הרצוג ז"ל בהיכל יצחק.

ועיין עוד במ"ש מרן יבי"א ח"ז (אהע"ז סימן י"ד), וז"ל באות ו' שם, ונוסף לכל הנ"ל הרי בנ"ד עברו למעלה מעשרים שנה, מיום שנתקבלה הידיעה על מות בעלה, ומאז נעלם מן האופק ונשתקע שמו ואבד זכרו, וא"כ יש לצרף מ"ש המרדכי (סוף יבמות), בשם רבי אליעזר מוורדון בתשובה (והיא לו נדפס'ה בשו"ת זכרון יהודה להר"י בן הרא"ש דנ"ב ע"א), וזת"ד, רואה אני מה שאמרו משאל"ס אשתו אסורה, ולא אמרו אסורה לעולם. ש"מ דלאו לעולם קאמר, וכ"נ שרבותינו תלו הדבר וסמכו על חכמי הדור ויר"ש שישכילו בענין המאורע בדורותם, ועל עובדא אתינא הכא, שזה כשבע שנים שטבעה ספינה בים סמוך לעיר פיזארו, ע"י רוח סערה חזק מאד ששיבר וטיבע באותו לילה יותר מששים ספינות, והנה חזקה שאילו היה רבי שלמה מוורנא בחיים, איך היה עומד מחוץ לביתו שבע שנים מבלי להודיע לבני ביתו על המצאו, והוא הניח אשה צעירה לימים ובן ובת, ואביו עשיר גדול ושלח שלוחים ולא מצאוהו, וחזקה שרחמי האב על בניו הקטנים, וגם שאינו עובר על חיוב שאר כסות ועונה, ועל כיבוד אב וכו'. וכיו"ב בכתובות (כב ע"ב), באומרת ברי לי, ופירש"י שאילו היה קיים היה בא, ומ"ש הר"ן לחלוק בזה על רש"י, שאני התם שיש שני עדים שאומרים שלא מת, וע"כ לא סגי ברי לי נגד עדים, וכ"כ החת"ס חאהע"ז (סימן נ"ח). וע"ע בכתובות (ס"ב ע"ב), כפו מטתו שאלמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו, וכן בירושלמי (יבמות פט"ו ה"א), אילו הוו חיין לא הוו מייתין. וכן באו"ז ח"א (סי' תרצ"ג), ובשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' פ'), ואפילו ר"מ דחייש למיעוטא, למיעוטא דמיעוטא לא חיישינן, ולכן נ"ל שאשתו מותרת להנשא לכתחילה. וחתום עלה הרב אליעזר בר שמואל.

והן אמת שהמרדכי שם, הביא דברי רבינו אברהם בר משה ורבינו ברוך שחלקו ע"ז למעשה, וקשה בעיניהם להתיר, ושכ"כ ראבי"ה, שאין בידינו לתת זמן קצוב ואמתלאות להקל, ודבריו הובאו בראבי"ה, ומרן הב"י (סימן י"ז), הביא דברי המרדכי, וכתב, הנך רואה כמה רברבי חולקים על הר"א מוורדון בטעמים נכונים וברורים, והגס לבו בהוראה להתיר עגונה ע"פ אותה תשובה עתיד ליתן את הדין, ושומר נפשו ירחק ממנה. ע"כ. וכן בשו"ת ב"י (דיני מסל"ת סי' א'), האריך לדחותה בשתי ידים. אולם המבי"ט בתשו' ח"א (סי' קפ"ז), האריך לגונן על ת' הר"א מוורדון, ודחה ד' הב"י, וגם רבו של מרן מהר"י בירב (סי' י"ג), צירף תשובה זו בנידונו. וכתב המבי"ט (בסי' קפ"ח), שאם היו דבריו בטלים ח"ו, לא היה מהר"י בירב מביאו לסניף היתר. ע"ש. ובשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' א'), כתב שגם האגודה (בסוף יבמות סי' קכ"ה), פסק כד' הר"א מוורדון, ושכן הובא בשו"ת מהר"י מברונא (סי' רט"ו), ושאילו ראה מרן הב"י תשו' רבו מהר"י בירב, ודברי האגודה, לא היה מפריז על המדה לכתוב שדבריו בטלים, וכבר תמה בזה בסדר אליה רבה (דף ל' ע"ד), על מרן. וביקש להמליץ עליו שלא כתב כן אלא כלפי המעיינים. ושכן דעת מהר"א ממיץ כהר"א מוורדון, וכן מוכח בתשובת רבינו משולם בן רבינו קלונימוס. ובשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קס"ח), העיר מכל זה, וכתב הנך רואה כי אין הר"א מוורדון יחיד בדבר זה כמו שחשב הב"י. גם הגאון ר"י ענגיל בשו"ת בן פורת ח"ב (סי' ח'), האריך הרחיב לקיים שיטת מהר"א מוורדון ושיש להסתמך על אומדנא דמוכח כה"ג. וע"ש עוד מ"ש בשם הגר"ח מודעי ז"ל. וע"ע שם אות ז' שהאריך הרחיב בזה, והביא דברי החת"ס שבימינו דאיכא בי דואר קביעי וכו', ומ"ש ע"ז האחרונים והעלה במסקנתו להתיר בנידונו. ע"ש.

וכבר הארכתי בכמה תשובות בדברי גדולי האחרונים לדורותיהם, שכמעט כולם יחד מצרפים דעת הר"א מוורדון לשאר סניפי ההיתר שהעלו בנידונם, וכבר פשטה הוראה לצרף גם את זה. ועוד יותר בימינו שהטלפונים התפשטו בכל אתר ואתר, ועוד נוספו הפלאפונים שאין לך אדם שאינו נושא עמו מכשיר אחד או שנים ויותר, ומדבר בו עם כל העולם ממש, עומד במדינה זו ומדבר עם חברו בסוף העולם כאשר ידבר עם חברו פנים אל פנים, ונוסף הפקס ושאר אתרי התקשורת כלים מכלים שונים, וגם העיתונות והרדיו והטלויזיה גדלו והתעצמו, ותמלא הארץ אותם ובקצה תבל מיליהם. ובזה שעברו אחד ועשרים שנה, והדבר התפרסם בזמנו בכל העולם, ואשתו וילדיו קיימים, ויש לו קרובים ומכירים בא"י ובכל העולם, ומעולם לא נשמע ממנו זכר מאז שלקחוהו עמם, בודאי שיש לצרף אומדנא גדולה זו להתירא דהאי איתתא.

טו.

בדברים מובהקים אפשר לפסוק באומדנא דמוכח.

ובתשובה שכתבתי בשו"ת שמע שלמה ח"ה (סימן ט"ו אות ט'), הארכתי לבאר ולהוכיח, שדין תורה הוא לפסוק עפ"י אומדנא דמוכח גם בדיני ממונות, אלא שהגאונים כתבו, דנתמעטו המוחות ונסתמו הלבבות ואין איש איתנו יודע לכוין עפ"י אומדן. אבל בדברים כאלו מובהקים ושיש הרבה צירופים, ואומדנא זו שכבר סמכו עליה כל גדולי עולם ודאי חזי לאצטרופי.

וע"כ אמינא בס"ד, שגם אם תרצה האשה הנצבת בזה להנשא, אני מוכן להצטרף להתירה כדמו"י. ופשיטא שיש לתת לה פסק דין שהיא נחשבת אלמנת הרוג מלכות, שתוכל לקבל זכויותיה המגיעים לה כדת וכדין, ויהיה לה מקור לפרנס עצמה ולכלכל שיבתה, ושנמנעה מזה עד היום רק לרוב עדינות נפשה וכאב לבה, שלא רצתה לבקש להכריז על בעלה שהוא כבר מת, ולמרות השנים הרבות נמנעה מכך עד שבאו מים עד נפש.

וע"כ נראה לדינא, שיש לשנות את מעמדה של האשה מנשואה לאלמנה, ופס"ד זה הוא לענין הזכויות המגיעים לה כאלמנת הרוג מלכות. [שעל זה באה לבקש], ולא לענין נישואין. ואם תרצה לינשא לאיש, תפנה אלינו ונפסוק בענין בעה"ו.

תוקף פס"ד זה הוא מיום היעלמותו של בעלה מר ס. ג. ז"ל.

בברכת התורה, ובתפילה לפני אבינו בשמים שיאמר די לצרותינו, ויושיענו ברחמיו שנית, לעיני כל חי בישועה ורחמים מרובים על עמנו ועל נחלת אבותינו בב"א.

שלמה משה עמאר

ראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא ביה"ד הרבני הגדול

 

ואלו דברי הרבנים שנצטרפו עמדי

אני מצטרף לפסק דינו של כבוד הנשיא שליט"א

שלמה דיכובסקי

חבר ביה"ד הרבני הגדול

 

אף אני הקטן מצטרף לפסקו של כבוד הרב הראשי הראשון לציון שליט"א

 

בברכת התורה

ישראל וייס

הרב הראשי לצה"ל