הרב עמאר - תשובה בעניין המסוק

בעהית"ש. באחד בשבת תשעה עשר יום בטבת התשע"א.

"להתיר בחינה קטנה, שבבחינת העגונה הגדולה, שעליה אמר שלמה: ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם, וכל מי שמתיר עגונה אחת בזה"ז כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה, להציל בחינה אחת מאשת חיל". ע"כ מהרב הפוסק בשו"ת הב"ח החדשות (סימן ס"ד בסופו). והובא בראש סימן ג' בשו"ת יבי"א ח"ו חאה"ע. וע"ש עוד.

כרעם ביום בהיר היתה השמועה, על האסון הנורא, שאירע ביום ט"ו באב התש"ע, על התרסקות מסוק של צה"ל בשמי רומניה, תוך כדי תרגיל אימונים שבוצע בתנאי מזג אויר קשים, וכל נוסעי המסוק נספו, ולא נותר שריד ופליט. והקמנו ב"ד מיוחד שידון בתוצאות האסון ויפסוק במצבם של הנספים ודינם לכל פרטי הענין, ובמותב תלתא כחדא הוינא (כב' הגר"ש דיכובסקי נר"ו חבר ב"ד הגדול בדימוס, והרה"ר לצה"ל הרה"ג הר"ר פרץ נר"ו ואני הכותב). ואתו לקדמנא המומחים שטיפלו בזיהוי הנספים, ומסרו בפרטות את כל עבודתם אשר עשו באמת ובמסירות רבה, וגם שאלנו וחקרנו בענין כנדרש בחמורות אלה, ועל הכל השיבו על הן הן ועל לאו לאו, במקצועיות ובמיומנות, כי כל אחד מהם ידיו רב לו במקצוע שבו הוא עוסק, ובאמונה הם עושים.

ושם עמנו היה גם סגן הרה"ר לצה"ל הרה"ג ר"א קרים נר"ו שריכז את כל החומר וגם כתב חו"ד בענין חמור זה.

והנה דבר ברור וידוע הוא שבהתרסקות מסוק באופן חמור שכזה, לא יוצאים ממנו אנשים חיים, על פי דרך הטבע. שכן מדובר בפגיעה חמורה ביותר, שתוך כדי טיסה בין הרים גבוהים ובתנאי מזג אויר קשים במיוחד, פגע המסוק בקצה צוק של אחד ההרים הגבוהים, פגיעה שגרמה להתפוצצות המסוק והתפרקותו לחלקים קטנים, שהתפזרו על פני שטח של ארבע מאות מטרים, מפיסגת ההר ועד הנחל שבתחתיתו, שהרי עם עוצמת המכה מתפרצת אש נוראה האוכלת ומכלה את המסוק לכל חלקיו וכל אשר בו, ובד בבד מתפרקים כל חלקיו לחלקים קטנים הנפוצים לכל עבר, ואין צורך להאריך בתיאורים אלו שהם ברורים לכל מבין, וכך העידו אותם מומחים שהלכו שם וראו הכל בעיניהם, ובדקו וחקרו בשבע בדיקות ושבע חקירות על כל אחת בשבעה עינים, והתברר להם בבירור מושלם שכל הנוסעים נספו.

וחלקים מגופות הנוסעים נאספו על ידי צוותי הצלה של הכוחות מרומניה תיכף ומיד לזמן האסון, מחשש שהגופות יושחתו ע"י חיתו יער המשוטטים שם, עד הגיע צוותי הצלה מישראל ביום השני לאסון, והם השלימו את מלאכת האיסוף במסירות ובשלמות עד היכן שיד אדם יכולה להגיע.

ושאלנו למומחים מנין להם שהששה האמורים, אכן היו כולם במסוק בהתרסקותו. והשיבו, שיש נהלים קבועים שלפני כל טיסה עורכים תוכנית מפורטת בכתב, והוא חוק ולא יעבור, ושם כותבים את תוכנית הטיסה ליעד והחזרה בפרטי פרטים, ורושמים במדוייק את כל אלה שמשתתפים בטיסה ותפקידיהם, איש על דגלו ואיש על מחנהו בתכלית הדקדוק. ואמרו לנו שבדקו היטב כל החומר הכתוב עם התוכנית של אותו יום, והיה רשום בדיוק מי ומי הטסים במסוק זה, ותיאור תפקידו של כל אחד ואחד, וכן בדקו את תדריך הטיסה של אותו היום, ובדקו גם באישור הטיסה והשוו את הכל זה לעומת זה, והכל היה ברור ומדוייק, ועוד שדברו בזה עם המפקדים במקום, ושיחזרו עמם כל הפרטים בע"פ, ואישרו בפניהם את כל הפרטים עד לאחת.

וכן ציינו שלפי הנוהל אין לרדת מהמטוס טרם הטיסה, אלא באישורו של המפקד. וכן ביררו באר היטב ששום אחד לא ירד מהמסוק בחניה וכיוצ"ב, ולא נעלם אחד מהם.

והגם שבמהלך התרגיל נחתו המסוקים, והיו חילופי טייסים, על כל פנים לא טסו חזרה לפני שבדקו את כל העולים, וביררו שכל אחד שב למקומו, והכל בודאות מוחלטת ואחרי זה טסו יחד שני המסוקים כמבנה אחד. וכן יש נוהל שהקברניט לא ממריא, עד שיקבל אישור מהמכונאי המוטס שהוא אחראי על המטען, וזה אינו מאשר עד שמוודא שכל מי שירד חזר אל מקומו.

מציאת הגופות וזיהויים, נבדק למול דברי המפקדים והמדריכים, באתר הפריסה, ע"י בודקים שונים שכולם מקצועיים ומיומנים היטב בתפקידם. כמו כן נעשה בירור עם צוות המסוק השני, לברר מי ומי הנוסעים, וכן התברר שאיש מהם לא ראה ולא שמע שמי שהוא נשאר בשטח, וגם לא היה שום קשר בין שני המסוקים על דבר זה או דומה לו.

ומלבד כל הבירורים הנ"ל אשר יש בהם די כדי להסיק שאכן רשימת הנוסעים במסוק היא ברורה, ואין חשש שחסר אחד מהם או התחלף אחד מהם, עוד התברר הדבר והוכח בהוכחה גמורה, על ידי בדיקת הגופות שנמצאו, ואותרו בהם טביעות אצבע של כל אלה הרשומים כנוסעי המסוק הזה. בלבד, בלא חסר ויתר, וכן נמצאו זיהויי דנ"א שלהם. וכל הממצאים של הבדיקות והדגימות שנמצאו, תואמים במדוייק לדיווחים הכתובים, וכן לעדויות של המפקדים והמדריכים וכל האחראים, דיוק מלא באין פרץ ואין יוצא מן הכלל.

והדברים הנ"ל התבררו בפנינו במותב תלתא כחדא, כשבאו אנשי המקצוע בתחום טביעת אצבעות, וזיהוי דנ"א, ומומחה לצילומי שינים וזהותם, והעידו על כל פרט ופרט והתלבנו הדברים הדק היטב היטב, עד שלא נותר שום ספק בדבר.

עד כאן תיאור העובדות והעדויות לבירור המצב.

והנה כשבאים לדון להלכה ולמעשה בדינם של נוסעי המסוק הנ"ל, אשר עליו בסערה השמימה, בעת שהמסוק ונוסעיו צללו כעופרת בוערה המתנפצת ומתפרקת בין צוקי ההרים הגבוהים, אל קרקעית הנחל, אשר סלל נתיבות עזות בין שרשי ההרים ועיקריהם, עולה ונצבת לפנינו העובדא המצערת ומצמררת, ממה שעלה בגורלם של אנשי צוות המסוק, אשר לא נותר מהם שריד ופליט, והיו כולם למאכלת אש נוראה, וכל בית ישראל יבכו השרפה אשר שרף ה'.

והדברים התלבנו והתבררו בבירור גמור, ובהוכחות מספיקות. הוכחות המתחלקות לשתי מערכות, המורכבות מפרטים רבים, אך הן מערכות מדוקדקות ומדוייקות, אשר טופלו בידים אמינות ומיומנות, הן של צוותי החקירה המקצועיים, שרמתם היא מהמעולות בכל העולם בתחומים אלה, והדברים ידועים ומפורסמים. והן על ידי אנשי הרבנות הצבאית אשר לדאבונינו ידם רב להם בנסיון גדול שנצבר במשך מלחמות ישראל, ובמה שביניהם, והם אמונים על דבר השם, זו הלכה, ויודעים את גודל האחריות הרובצת על צוארם, ומבררים הדברים בדרך נכונה ואמיצה, ולא מוותרים על כחוט השערה, אלא מתאמצים ומתיעצים בכל דבר, ותשועה ברוב יועץ. וגם טרם יקברו את הגופות, היו מתיעצים עמי בכל הענין באמיתות ובענוה.

ובמערכת הבדיקות של הזיהויים, נעשו כל המאמצים להשיג כל מה שאפשר, אך יש חלק מהבדיקות שלא ניתן היה לבצעם בכל הגופות, וע"כ יש מהם שנבדקו בשלשת הבדיקות הנ"ל ושלשתם התאימו לזהות אחת, שלפי הרישום בצה"ל או לפי המשפחות, זה מלמד שאכן זהו החייל פלוני. ויש מהם שביצעו רק שתי בדיקות מתוך השלש, ולא היה פחות משתי הבדיקות, ואע"ג שכל אחת היא סימן מובהק וכדלהלן בעה"ו. מ"מ בשנים מן הבדיקות ניתן לפסוק ולהתיר אשת המת, שגם בשני סימנים שאינן מובהקים, יש להם דין של סימן מובהק, ק"ו לשני סימנים מובהקים, דיש בזה זיהוי מוחלט לדעת מי הוא האיש הזה.

והנה מעצם העובדא שאנשים אלו שהו יחדיו בצותא חדא תוך המסוק מרגע שעלה ועד שהתרסק, יש בזה כדי לדון בהם שהם מתו בודאות ואפילו לא היו מוצאים את הגופות. דמי ינצל ממסוק שהתפוצץ מתוך התנגשות חזיתית בצוק סלע שבראש ההר, אשר תיכף עלה כל המסוק בדם ואש ותמרות עשן, ואם קרה איזה פעם שיצא אדם חי מתוך פיצוץ כזה בתנאים כאלה (שכפי הנראה לא היה דבר כזה). בודאי שזה נס גלוי ממש, וקי"ל דלא חיישינן לנס וכדלהלן. אלא דנים עפ"י טבע הדברים, ולפי הנראה אין אפשרות בעולם שיצאו משם חיים, דאפילו בלא האש ובלי התפוצצות, אלא גם אם היו בתוך ארגז מעץ שעומד בקצה ההר הגבוה ההוא, והתחלק הארגז והתדרדר למטה, הרי פשוט וברור שלא היו מגיעים לקרקע עד שנעשים אברים אברים רח"ל, וק"ו בהיותם תוך מסוק עם כל מה שיש בו מן הדלק והחשמל ושאר משאותיו הרגילים להיות עמו. דפשיטא שאין אפשרות טבעית שינצל אחד מהם. ומה ששומעים לפעמים שיש ניצולים הוא בהיות קלקול במנוע, והוא נוחת נחיתה שלא כרגיל ונחבט על הקרקע דעד שנדלק הכל יש חלק מועט שמצליחים לברוח מן התופת, או בנחיתה על הים, אבל בזה שהתפוצץ מכוח החבטה בגבהי ההרים, לא נותר סיכוי לאחד מהם לצאת לחיים.

ואע"ג דאין מעידין על אדם שמת, אלא א"כ ראוהו שמת ודאי, ואין בו ספק. מ"מ נראה שבכהאי גונא חשיב בודאי שמתו כל נוסעיו של אותו מסוק.

וסוגיא זו שרשה ביבמות (קכ"א ע"א) דתנן התם, נפל למים בין שיש להם סוף ובין שאין להם סוף אשתו אסורה. א"ר מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלשה ימים. א"ר יוסי מעשה בסומא שירד לטבול במערה, וירד מושכו אחריו, ושהו כדי שתצא נפשם, והשיאו את נשותיהם, ושוב מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו, אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא, מן הארכובה ולמטה לא תנשא.

ובגמרא שם נאמר עלה דמתניתין. ת"ר נפל למים בין שיש להם סוף ובין שאין להם סוף אשתו אסורה, דברי רבי מאיר. (ונמצא דמתניתין ר"מ היא), וחכ"א מים שיש להם סוף אשתו מותרת, ושאין להם סוף אשתו אסורה. היכי דמי מים שיש להם סוף, אמר אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו. ופירש"י ז"ל, כגון מערה מלאה מים והרואה שנפל שם, שוהה שם בכדי שאין יכול להיות חי בתוך המים ובא לו. עכ"ל. וע"ש בכמה עובדות שהביאו בענין זה. והעולה הוא דכשאפשר לראות מכל רוחותיו של אותו מקום, והעד מעיד שעמד וראה במשך זמן שלא עלה משם, מעידים עליו ואשתו מותרת, אבל אם יש אפשרות שיכול לצאת למקום אחר, או שלא יכולים לראות כל הכיוונים מסביב, דעי"ז יש ספק אולי יצא ממקום אחר, ולא ראוהו, אין משיאין את אשתו. דאין משיאין אשתו, עד שיתברר בודאות שהוא מת.

ואפילו אם יש ספק רחוק אין להשיא את אשתו, וכמו מעשה שנאמר שם בברייתא שר"ג היה בא בספינה וראה ספינה אחרת שנשברה והיה מצטער על ת"ח שבה, ומנו ר"ע וכשעליתי ליבשה בא וישב ודן לפני בהלכה, אמרתי לו בני מי העלך, אמר לי דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. וכן מעשה בר"ע שהצטער על רבי מאיר, וכששאלו בני מי העלך, אמר לי גל טרדני לחברו וחברו לחברו עד שהקיאני ליבשה, ואמרו באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים וכו', ושאין להם סוף אשתו אסורה.

ומעשים אלו ללמד באו דאע"ג דהאניה נשברה בלב ים, ונפלו כל נוסעיה בגלים ענקיים יעלו שמים ירדו תהומות, ושם רמש ואין מספר, ולויתנים וכרישים ושאר חיות פרא הצמאים לדם כי יזדמן להם לטרף, ועם כל זה ניצל ר"ע וניצל ר"מ. וצ"ל דקים להו לחז"ל שאין זה בדרך נס, אלא עדיין היא הצלה טבעית, וע"כ אין משיאין את אשתו.

מ"מ אין זה דומה לנידוננו, דשם אמנם נשברה הספינה ומסתמא אינה גדולה בממדיה מן המסוק, אבל ספינתם נוסעת במפרשי הרוח ולא באש זלעפות של בנזין מיוחד כמו זה של מטוסים, אשר נדלק באש להבת שלהבת שבכוחה להתיך פלדה וברזל עד שיהיו נשפכים כמים, וכמו שהיה בימינו בפיצוץ הנורא של בניני התאומים בנו יורק שבאמריקא בעיר מנהטן, שע"י שפגעו אותם רשעים ארורים מן המחבלים הידועים לשמצה, במטוס נוסעים באחת הקומות הגבוהות, המטוס התפוצץ בעוצמת ההתנגשות ונפלה אש נוראה שכילתה בניני ענק של מאה ועשרים קומות על כל מה שהכילו כמו עיירה שלמה, ונהרגו למעלה מחמשת אלפים מבני אדם שהיו שם, וכל המתכת החזקה שממנה בנוי השלד של הבנין נמסה ונשפכה כמים, והכל בזמן קצר ביותר. ומעט מאד היו הניצולים, ומן הקומות העליונות לא ניצלו כלל. וק"ו שכאן התפוצץ המסוק באויר, כשהוא תלוי על בלימה ובגובה עצום מאד דבודאי הכל הותך באש התופת, ותוך כדי הנפילה היה נחבט ומתגלגל מצוק זה לאבן זאת, וממנה נשלכת כקופסה לעוד צוק הנקרה על דרכה, והכל בעוצמה מסחררת עד הגיעם אל תהום פעורה בנחל שבקרקעית ההרים. ומי ישרוד את כל גלגולי מחילות התופת הללו. וכדי לשרוד את זה צ"ל נס גלוי בסדר גודל של קריעת ים סוף. ולנסים לא חיישינן.

דאמרו עוד שם, תנו רבנן נפל לגוב אריות אין מעידין עליו, לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו, רבי יהודה בן בתירא אומר אף לחפירה מלאה נחשים ועקרבים אין מעידין עליו, חיישינן שמא חבר הוא. ות"ק אגב איצצא מזקי ליה. ופירש"י ז"ל, שמא חבר הוא, יודע ללחוש. אגב איצצא, שדוחקן שעומד עליהם, אבל גוב אריות רחב הוא ופעמים שאינם רעבים ואין אוכלים אותו. עכ"ל. וכל השם לבו לחילוקים שאמרו רבותינו בין גוב אריות, ובין חפירת נחשים ועקרבים, יראה שהחילוק הוא, שבאריות יש צד שלא יאכלוהו כשאינם רעבים, ואדהכי אפשר שימצא דרך לברוח מהם, ואילו בחפירת נחשים שהיא צרה ובעל כרחו דורך ועומד עליהם, בודאי ישכו אותו וימות. וע"כ יכולים להעיד עליו להתיר את אשתו, כי בודאי ימות שם.

עוד אמרו שם (בעמוד ב') תנו רבנן נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו, נפל תוך יורה מלאה יין ושמן (מרותחת על האור. רש"י.) מעידין עליו, משום רבי אחא אמרו של שמן מעידין עליו מפני שהוא מבעיר, של יין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה, אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר.

עוד אמרו שם, א"ר מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול וכו', תניא אמרו לו לרבי מאיר אין מזכירין מעשה נסים. והתוספות שם כתבו תימא לר"י והא קאמר לעיל נפל לגוב אריות וכן למים שאין להם סוף אין מעידין עליו, ותירצו דשם זה לא נס ממש, אלא יש לתלות שאינם רעבים, ובמים שאל"ס יש לתלות בדף של ספינה. ושוב הביאו ירושלמי שכתב בגוב אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כדניאל, נפל לכבשן האש אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה. וע"ש. ומשמע מדברי התוספות דלפי הבבלי דאין סומכין על הנס, היינו שלא תולין בנס גמור, אבל בכה"ג שאפשר שתהיה הצלה, כמו בגוב אריות, אע"פ שזה דבר רחוק שינצל מזה, בזה אנו מצרפים האפשרות שיהיה נס ותהיה הצלה. אבל בדבר שצריך נס גמור ואין דרך של הצלה דרך הטבע, בזה לא חיישינן לנס.

על כל פנים מפורש בברייתות, דבמקום שאין סיכוי טבעי שינצל מאותו מקום שנפל בו, מעידין עליו ומתירין את אשתו. ומדקיימא לו נפל לכבשן האש מעידין עליו, וכן פסקו שם הרי"ף והרא"ש ז"ל. וכ"פ הרמב"ם והטוש"ע (סימן י"ז סעיף ל'), ש"מ דלא קימא לן כהירושלמי דקאמר שאין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה. וע"ש.

ומסוק זה שהתנפץ בצוק ונדלק, הרי הוא גרע מכבשן האש שכוח האש הזה חמור מכבשן של אש, ועוד שהוא בגבהים עצומים תלוי על בלימה בין שמים לארץ.

והנה בקרבן נתנאל על הרא"ש (פרק ששה עשר סימן ה' אות ע') כתב, נפל לתוך כבשן האש, דוקא בכה"ג שהוא עמוק ואינו יכול לעלות משם, אבל אם נפל לתוך המדורה י"ל שמא יצא. רשב"א והמגיד, א"נ לתוך המדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף. עכ"ל. וגם הרשב"א יודה בנידון זה דאין שום פתח להצלה שאם יצא יפול מגבהים כאלה ובודאי ימות ואם ישאר אותו דבר ואין כאן דרך שתצילהו. וראיתי בנמוק"י (דף מ"ה סוף ע"ב) שגם הוא מחלק בין כבשן שהוא עמוק ואינו יכול לעלות ממנו, ובין מדורה שאין מעידין עליו אא"כ שהה שם עד שנשרף. וגם הוא ז"ל יודה בנידון זה. וכנ"ל.

ואע"ג דבכל הברייתות מיירי שראו אותו שנפל לכבשן האש, או ליורה רותחת של שמן או של יין וכו'. וכאן לא ראתה אותם עין אנוש בעת הזוועה. מ"מ אחר שהתברר לנו ע"י הרישומים של המפקדים ושל התוכניות, שאלו הם האנשים שטסו במסוק זה בטיסה זו, והתברר הדבר בבירור גמור, הרי זה כמו שעמדו עדים וראו אותם תוך כבשן האש הנורא הזה. דכל דבר שהתברר הוי כמו שראוהו בעיניהם.

תדע דאפילו במקום דבעינן עדות גמורה של עדים כשרים, אמרינן דאם זה ברור דאנן סהדי שכך הוה, חשיב כעדות שראו שנעשה הדבר. וכן ראיתי באגרו"מ (חיו"ד ח"א סימן מ"ז) שדן חלב של החברות הגדולות, שיש פיקוח ממשלתי שלא יערבו בו חלב אחר אלא של פרות בלבד. וכתב תחילת דבריו, דידיעה ברורה היא כראייה ממש. כהא דשבועות (ל"ד) גם לעדות דממון, וגדולה מזו איתא בתוספות ביבמות (דף מ"ה) בשם יש מפרשים גם לדין ראיית ב"ד לטבילת גר עיי"ש, וזהו גדר אנן סהדי בהרבה מקומות. וגם לעדי קיום של קידושין, שאפילו לא ראו אלא היחוד, הוא כמו שראו הביאה ונעשית א"א גמורה, לחייב הבא עליה אח"כ, ושלא יתפסו בה קידושין אחרים. ועוד דגם אנן סהדי פחותה מזו כהא דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אמרינן שהיא כראיה ממש ונחשב כהוו עדים לקיום, אפילו לקולא שלא להצריכה גט מהשני, בקטנה שלא מיאנה והגדילה וניסת לשני, בכתובות (ע"ג). ושמואל שחולק, הוא משום דאין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, ועל דעת קידושין ראשונים בעל. ע"ש.

ורב שאמר שהיא מקודשת, בודאי יודה שיש מיעוט שאין יודעים שאין קידושי קטנה כלום, מ"מ כיון שהרוב יודעים אמרינן שמקדשה בביאה והיא א"א גמורה, וגם בחזקה דאין אדם עושה בב"ז, בודאי שיש מיעוט שכן עושים, אפ"ה אמרינן דמקדש לה בביאתו, וע"ש שכתב עוד דיש ידיעה שגם בנפשות נחשב כראיה, דבמנאפים אמרו עד שיראו כדרך המנאפים, הגם שהחיוב הוא עד שיהיה כמכחול וכו', ונהרגין על זה, וע"ש.

וי"ל דק"ו לנידוננו שלא הצריכו עדות גמורה, דעד אחד כשר לעדות זו ומתירים אשה על פיו אם אמר שמת בעלה, ואפילו אשה או עבד כשרים, ואפילו עד מפי עד, וכן גוי מסל"ת, באופן שההיתר תלוי בבירור הענין לאשורו, ומאחר והתברר ע"י מסמכים של הצבא די בכך, ונחשב כמו שראו עדים שאנשים אלו נכנסים למסוק, ונסגרו הדלתות והמריאו.

וידוע דמסמכים של הצבא, נחשבים לנאמנים וסמכינן עלייהו, אפילו אם הודיעו במסמך שפלוני נפל בקרב וכיו"ב, מתירים את אשתו, ואפילו בצבא של גוים. ואע"ג שהגוי פסול לעדות מן התורה, וכמ"ש התוספות במסכת גיטין (ט' ע"ב ד"ה אעפ"י), וכ"כ בשו"ת כתב סופר (סי' כ'), מ"מ כתב בספר עזרת נשים (עזרה שמינית אות ג') דאעפי"כ י"ל דערכאותיהם נאמנים מן התורה, משום דהוי מילתא דעבידא לאגלויי, ולא מרעי נפשייהו. שזה הטעם שע"א נאמן על מיתת הבעל, דהוי מילתא דעבידא לאגלויי. וכמ"ש התשב"ץ (מסימן ע"ד עד סימן פ"ד), וכן הוא בנוב"י (סימן ל"ג), ובפרט שבעדות אשה א"צ משפטי העדות, וכמ"ש בחידושי הרי"מ (סימן י"א), והחת"ס (סימן צ"ב), דמהתורה די שנדע שהדבר אמת. י"ל שהערכאות שיש להם חזקה גדולה ולא מרעי נפשייהו, אפשר שיהיו נאמנים מן התורה.

וכבר פשטה הוראה בין הפוסקים לקבל דברי הערכאות ולהתיר האשה, ובפרט די"א שאין הגוי פסול לעדות מן התורה. וכמ"ש בהג"א בגיטין (י' ע"ב), במשנה דכל השטרות העולים בערכאות של נכרים אע"פ שחותמיהן נכרים כשרים, וכתב משם רבינו יקיר, שנכרי מצד עצמו כשר לעדות, אלא שאין מאמינים אותו מפני שחשוד לשקר. וע"כ בערכאות דקים להו לחז"ל שאין משקרים, נאמנים הם. וכ"כ התוספות בב"ק (פ"ח) ד"ה יהא עבד כשר, לפי שיטת רש"י. ובעזרת נשים (עזרה שמינית אות א') כתב כן משם שו"ת בית שלמה (סימן מ"ז), והכת"ס חאה"ע (סימן כ"ג), ושואל ומשיב מהדו"ק (סימן קפ"א), והבית יצחק (סי' פ"ד), ועוד שהמרדכי (ריש גיטין) כתב בשם ספר חכמה דכשידוע שהעכו"ם לא מרעי נפשייהו, נאמנים מן התורה.

ובשו"ת שמע שלמה ח"א (חאהע"ז סימן ה') הבאתי דברי החת"ס ח"א (סימן מ"ג) שכתב שהגאון הגדול בדורו מהר"ם באנעט ע"ה השיב לו, דאין להתיר עדות הערכאות אם אינם מסיחים לפי תומם, אע"פ שלא משקרים, שהתורה אמרה אל תשת רשע עד. והרי הרא"ש לא התיר עדות בעלי תשובה משום שאין תחילתם בכשרות. והחת"ס השיב לו שהאחרונים התירו בההיא דהרא"ש ז"ל. והאריך לחזק דבריו להתיר בערכאות גם כשאינם מסל"ת, ובסימן צ"ד שם, הוסיף עוד דנאמנות הערכאות היא מעיקר הדין משום דקים להו שאינם משקרים, וכהאיבעית אימא דגמרא בגיטין שם, וכתב שזה עדיף מעדים שאין נאמנים אלא מגזרת הכתוב, דאפשר שהעדים משקרים אלא התורה האמינתם. וכמשמעות דברי הרמב"ם (ספ"ז מהלכות יסודי התורה ה"ח). וכן פסק הגאון משיב דבר (סימן כ"ג). וכתב דבגוי רגיל שאין לו חיוב להגיד אמרו דבעינן מסל"ת, אבל הערכאות שחייבים להגיד לא בעינן מסל"ת. וכן פסק להקל למעשה הגאון ר"י אלחנן בספרו באר יצחק (סימן ה' ענף ב') וגם בספרו עין יצחק. וגם באבני נזר (סימן ס"ז) כתב שדעת רוב האחרונים להתיר בערכאות, וגם הוא התיר, וכן הוא במהרש"ם ח"ג (סימן י'). והבאר משה ירושלמסקי (סימן ו') כתב שכבר פשטה הוראה לסמוך על עדות הערכאות, והכי נקיט בערוך השלחן (סימן י"ז אות פ') שגדולי הדורות שלפנינו התירו בפשיטות, ועיין בכל זה באוצר הפוסקים (סימן י"ז סעיף י"ד ס"ק קי"ג) שהאריכו בכל זה מאד מאד.

ובין היתר הזכירו דברי מהרי"ק (שרש קכ"א) שהעלה להתיר, וכ"פ הכנסת יחזקאל (סימן נ"ב) ומהר"ש ענגיל ח"א (סי' ע"א). וסדר אליה רבא (סימן ג').

והנה שם בשמע שלמה (אות ד') הזכרתי מדברי הפוסקים שהחמירו בעדויות של השופטים וערכאות מפני חששות שונות, ואח"כ הבאתי דברי הפוסקים שסוברים שאין לחוש לאותם חששות, ושכן כתב מהר"ם שיק (סימן מ"ב), ובשו"ת מהר"י ענגיל (סי' כ"ו) הביא דברי הרשב"א ז"ל בתשובה ח"א (סימן תתקפ"ה) והביאה מרן ז"ל בב"י (סימן ס"ח), שגם במקום שהערכאות מעמידים נער שיקבע מספר ההרוגים ושמותיהם, שייכת חזקה זו שלא משקרים, דכל מי שמשמש בצבא אימת הצבא עליו. וכ"כ הבאר יצחק סימן ה', והשו"מ מהדו"ק (סי' קפ"ח), ובית יצחק (סימן פ"ד). ע"ש.

ובנידון דידן קיל טפי, דלא שייך בזה החששות שנאמרו שם, דשמא יאמר כך שמעתי, וזה מה שאמרו לי, וכו' כיעויין שם. דגם המפקדה יושבת וקובעת את ניהול הטיסות וכיצד ומתי יתבצעו, ולא יכולים להתנער מאחריות, שאם לא יעשו הרישום והכיתוב בתכלית הדקדוק והדיוק, יבואו על עונשם וכדאי בזיון וקצף, ואין שום השתמטות, ותירוצים לא יועילו להם. ובפרט שהרישומים נענשו בכמה אופנים וע"י כמה אנשים שונים, ועוד שזה לא היה בשעת מלחמה אלא בעת שלום, וזה מקרה יחידי ואין שום בלבול. וגם שהוקמה ועדת בדיקה של מומחים בעל פה. ובכה"ג נראה לענ"ד שכולי עלמא יודו דיש לסמוך ע"ז בודאות.

ועוד שכתבתי שם באותה תשובה (אות ד' ד"ה עוד יש) דגם המחמירים שלא לסמוך על ערכאות אלא במסל"ת, הנה מצאנו לכמה פוסקים דס"ל שדנים את הכתוב בפרוטוקולים של הערכאות כדין עדות במסל"ת, וכמ"ש החת"ס (סי' מ"ד) שכתב וז"ל, אבל בצבא המלחמה או בשפיטהל הם כותבים הדברים לעצמם, וא"כ זה המספר הבא לפני הערכי, ואומר לו פלוני מת נחשב כמסל"ת. וכן בספר תוספת חיים בקונטרס העגונות (דף מ"ח) כתב שכל מה שתכתב בפרוטוקול לצורך עצמם הוי כמסל"ת. וכן בבית שלמה (סימן מ"ז) כתב בשיטת הריב"ש, דכשבא להודיע למלאת חובתו שפיר נחשב למסל"ת. וכבר כתב הרמ"א סימן י"ז סט"ו בהגה, שגוי השואל לגוי הוי מסל"ת. וכן הכריע מהר"ם מלובלין (סימן ז') שלא כדברי הר"ן ז"ל. ומהר"י ענגיל (סימן כ"ו) כתב דמ"ש ה"ה ז"ל (פ"י מה"ג הכ"ח) דמסל"ת בכתב אינו נאמן, היינו דוקא בסתם גוי שצריך לבחון דרגת המסל"ת, אבל זה שלא אמר ליהודי אלא לחברו הגוי שאין לו נ"מ לדינא, וגם שאינו לשם עדות אלא שכותב לעצמו לידיעה, בזה אין חילוק בין בכתב ובין בע"פ. ודלא כמו שחשש הבית אפרים, וכן העלה בשו"מ (מהדו"ק ח"ד סימן קמ"ו) ובתפארת יוסף (סימן ז') כהנ"ל. ועיין בעזרת נשים שם (אות י"ב) מה שכתב בכל זה.

ועוד דמהר"י ענגיל באוצר יוסף (עמוד ג') כתב שא"צ לדרוש בערכאות מנין להו, דהוי כעד מפי עד, שדעת מהר"י ווייל (בש"ע ס"ה), שאין צריך לשלוח אחר הראשון לשואלו אפי' כשהוא בעיר. ולא דמי לאמור בש"ע ס"ח, שצריך לשאול לעד איך ראית ובמה ידעת. דרק כשאמר האשה מותרת, הוא שצריך לשואלו, אבל אם אמר שהבעל מת, א"צ לשואלו. וע"ש בעזרת נשים שם (אות י"ד) שהביא דבריו באורך. וע"ש מה שכתבתי עוד בזה בעוניי לאותו נדון.

ובנידון זה הוא פשוט טפי, שאלה נוהלים המונהגים בכל הטיסות שבכל העולם, וק"ו בצבא מסודר שיש בזה הקפדה יתירה, ויש עליהם אימה ופחד לדייק בתכלית הדיוק, ועל כל דבר ודבר מעמידים ועדת חקירה נוקשה, ולא נושאים פני איש.

ואע"ג דיש עוד אריכות רבה מאד בענינים אלו בדברי הפוסקים חדשים גם ישנים, וכבר הארכתי בזה בשמע שלמה ח"א שם. מ"מ בנידון זה הדבר פשוט וא"צ להאריך בו כלל, שאין מי שיפקפק בנאמנות הרישומים והכיתובים של המפקדה בדבר מי הם האנשים שעלו לכל טיסה ומה תפקידם וכו'. ובפרט אחר שועדת החוקרים המומחים הצליבו את כל סוגי הכיתובים שנעשו בין ע"י המדריכים ובין ע"י המפקדה שבכל השלבים, ונמצא הכל מתאים ומורה שאלו הם האנשים שעלו למסוק הזה בטיסה הזאת.

ואם לא די בכל זאת, הנה הבדיקות המקצועיות של הד.נ.א. ושל טביעות האצבעות, ומערכות השיניים הסירו כל הספקות לגמרי, שהוכח בבירור גמור שאלו האנשים שנכתבו ונרשמו כנוסעי המסוק ההוא בטיסה ההיא, אכן אלו הם שגופותיהם נמצאו ונלקטו ממקום התופת, בדיוק כפי שהם רשומים באותה טיסה, לפי כל הבחינות שנעשו ע"י גדולי המומחים.

ואחר שהתברר היטב ובודאות שכל אלו היו במסוק בעת שהתנפץ והתפוצץ, הרי די בזה כדי לקבוע שהם מתו. ומי מהם שהיה נשוי, מתירים את אשתו, שהרי זה יותר ממי שהעידו עליו שנפל לכבשן של אש וכו', שבודאי ימות ומעידין עליו להשיא את אשתו. וכאמור לעיל. שכן לעניות דעתי אין בזה ספק שבמצב זה כל אלה שהיו שם נספו, אם לה היה נס מופלא וגלוי, ואין אנו סומכים על הנסים וכנ"ל.

וגם אם יתעקש מאן דהוא להעלות על דעתו שאולי נשאר אחד מהם בחיים, מ"מ הרי ודאי ופשיטא שלא נשאר במסוק, שהרי המסוק התפוצץ ונחלק לחלקים קטנים והתפזר הוא וכל אשר בו בין ההרים הגבוהים, ונזרקו מגובה עצום ונתפזרו פזר גדול על פני שטח של ארבע מאות מטרים, וחלקים מהם נחתו על גבי זיזים שונים מרומו של ההר ועד קרקעית הנחל למטה. ואין ספק שכולם מתו. ועל כל פנים אין בעולם מי שיחלוק, שלכל הפחות יש בזה רוב מוצק וברור כשמש, שעפ"י רוב זה לא ימצא אדם חי בפיצוץ כזה. אלא שאם נאמר כן, לא נוכל להתיר שום אחת מנשותיהם, שהלכה היא שאין מעידין להתיר אשתו אלא במקום שבודאי ימות שם ולא עפ"י זה שיש רוב סיכויים שימות, שהרי במים שאין להם סוף רובם של הנופלים שם ולא ימצאו מתים הם, ואפ"ה אין מתירים מחשש שמא הוא מהמיעוט ומפני חומר האיסור של אשת איש.

וכן נמי בנפל בגוב אריות, בודאי דרובם למיתה, ואפ"ה לא מעידים עליו להתיר את אשתו וכנ"ל. (וכבר כתבתי שלפי דעתי נראה ברור שהמצב הזה הוא כמו שהעידו עליו שנפל לכבשן של אש או יורה של שמן רותחת שמעידים עליו.)

מ"מ מצאנו להפוסקים דכשיש תרי רובי מתירים את אשתו. אעפ"י שאין ודאות גמורה שהוא מת. וכמו שכתב מרן הראש"ל ביבי"א ח"ו (חאה"ע סימן ד') במטוס של צה"ל שנפגע ע"י טיל של האויב והתפוצץ ונפל לים, וחברו של הטייס הנז' שטס במטוס אחר סמוך לו (שטסו כזוג לתקיפת סוללות טילים של האויב, אמר ששמע את ההתפוצצות וראה שברים מהמטוס בוערים וקרא לו במכשירי הקשר ולא נענה, והסתכל סביב לראות אם הטייס ההוא הצליח לנטוש את המטוס ע"י מצנח ולא הבחין בנטישה, וכתב מרן נר"ו שם, דבמקרה זה אין אומרים לא ראיתי אינה ראיה, כמ"ש בכתובות (כ"ג ע"א), דשאני הכא שהם טסו יחד וכל אחד מצווה לשים לב על חברו ולדווח על כך. (ועכ"פ כיון שהמטוס נפל למים שאין להם סוף אין לנו ודאות שהוא נהרג, ומכלל ספק לא נפק לגמרי).

וכתב דיש כאן תרי רובי למיתה, שעפ"י הרוב הטייס נהרג בהתרסק המטוס, ואת"ל שנפל לים, רוב הנטבעים למיתה, ובתרי רובי י"ל דאזלינן לקולא, וכמ"ש הגאון רבי יעקב אב"ד דאזמיר, בשו"ת בית יעקב באשה עגונה שהעיד גוי מסל"ת שהיה בעלה גוסס בעת שטבע במים שאין להם סוף, ופסק להתירה להנשא, דרוב הנטבעים במים שאל"ס למיתה, ורק רבנן החמירו לחוש למיעוט הנמלטין, וכאן יש עוד רוב דרוב הגוססין למיתה והו"ל תרי רובי, רוב הגוססין למיתה ורוב הנטבעים למיתה, בזה מותרת גם מדרבנן.

והוכיח כן מכתובות (ט"ו ע"א) שנערה שנאסרה אסורה לכהן אפילו שרוב העיר כשרים לכהונה, שחז"ל החמירו מפני מעלת יוחסין. ומ"מ בתרי רובי כשרה לכהן, וכ"פ בש"ע אהע"ז (סימן ו' בסופו). וה"נ אע"פ שהחמירו במים שאל"ס, כשנוסף לזה עוד רוב אחר שריא, וכתב שם שמר חמיו גאב"ד טיקטין מהר"ר יצחק אייזיק ז"ל כתב לו שאין לסמוך על זה, דגם בתרי רובי חששו למיעוטא, ואין לדמות זה ליוחסין שאין מדמים גזרות חכמים זו לזו. וכמ"ש התוספות בכתובות (פ"ד ע"א) בד"ה לכתובת אשה ע"ש. שו"כ דאולם גאב"ד בריסק מה"ר מרדכי ז"ל הסכים להבית יעקב הנז', וכן עשו מעשה והתירוה להנשא. ומרן נר"ו כתב שם לחזק את ההיתר הזה, עפ"י מה שהעלה בסימן הקודם דהעיקר כדברי רבותינו הספרדים [הנזכרים בפני יהושע בקו"א לכתובות (סימן מ"ו) וז"ל, ויאמר יהושע עתה באתי במגילת ספר כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע, ואף שיודע אני מיעוט ערכי לעומת גדולי האחרונים הספרדים, ומכללם הפרי חדש והגט פשוט שכל אחד מהם קטנו עבה ממתני, ומה גם כולם, ומתירא אני להכניס ראשי ביניהם, שמא ירוצו את גולגולתי, אמנם עצור במילין לא אוכל וכו'. עיין ביב"א שם סימן ג' אות י"ב מזה.] דנקטינן להלכה ולמעשה כרבותינו הספרדים להתיר עגונא עפ"י ספק ספיקא אע"פ שהוא נגד חזקת אשת איש. ולפי זה כ"ש הוא שיש להתיר עגונא עפ"י תרי רובי, דהתוספות בכתובות (י"ד ע"א) בד"ה אלמנת עיסה כתבו בשם ר"י וריב"א דעיסה היא משפחה שנטמע בה ספק חלל וע"כ חשיב לה לקמן ס"ס, שכל א' מהמשפחה ההיא ספק אם הוא שנטמע או לא, ואם זה הוא שנטמע, עדיין יש ספק אם הוא חלל או כשר. וכתבו שם דבת עיסה אין לה חזקת כשרות, וע"כ לא הקילו בה, אע"ג דבעלמא מקילין בס"ס, כאן עשו מעלה ביוחסין, וכמו שהצריכו לקמן תרי רובי, אע"ג דבעלמא ברוב אחד סגי, עכ"ד התוס', ולפ"ז יוצא דתרי רובי עדיף מס"ס, שביוחסין לא התירו בס"ס כשאין חזקת כשרות, אבל בתרי רובי התירו. וא"כ בעגונא דקי"ל שמתירים בס"ס ק"ו שיש להתיר בתרי רובי. וש"י.

וכתב דבמטוס יש תרי רובי להקל, שעפי"ר אם הטייס היה צונח היה חברו רואהו, ואפילו את"ל שנפל חי לים הרי רוב הנטבעים למיתה, ויש להתיר את אשתו לכתחלה. וע"ש עוד באות ב', שמפלפל ומסלסל בדבר ה' זו הלכה באורך ובעומק של סוגיא קשה זו, ותרוה נחת.

והכא נמי דעדיפא מינה דההתפוצצות היתה בפגיעה בצוק ומיד התפוצץ ונהרס כל המטוס, והרוב למיתה בודאי, ואפילו את"ל שפלט אחד מהם הרי לא לים הוא נפל אלא לסלע ההרים וצוקיהם ומי יפול מגבהים אלה ויחיה, וגם שחיפשו שם מיד הצוות הרומני עוד באותו יום ואספו וליקטו, ועוד באו למחרת הצוות הישראלי ולא הניחו אבן על אבן בחיפושיהם ודקדוקיהם, ולא נמצא זכר של חיים. ולכל הפחות יש כאן תרי רובי למיתה ויש להתיר האשה.

עוד ראיתי בחפש'י לדברי הגאון רבי משה פיינשטיין ע"ה, באגרו"מ חאהע"ז (סימן מ"ח) שכתב בענין עדות הערכאות על אחד שעלה לאוירון והאוירון נפל בים, ותחלה כתב בפשיטות גמורה, שיש לסמוך עליהם משום דערכאות לא חשידי לשקר, וכדברי החת"ס ועוד אחרונים, וגם שהודיעו קודם ששאלה וקודם שהגיע הזמן שצריכה לשאול, יש לזה דין מסל"ת שלא רק שלא שאלה אלא עדיין לא הגיע הזמן ולא היה עליהם להשיב.

ומעתה יצא לדון בזה שנפל למים שאין להם סוף, וכתב דיפה כתב הרב השואל שיש בזה תרי רובי, דרוב הנופלים מאוירון מתים תיכף, ורוב מאלה שנטבעים במים שאין להם סוף מתים, והאחרונים מתירין בתרי רובי, וע"ש שהזכיר מה שהקשה הפ"ת שמהתוס' יבמות (קכ"א) מוכח שגם בתרי רובי אסור. אבל לדינא הא מתירין האחרונים. וכתב שבחידושיו תירץ קושיא זו באופן נכון.

עו"כ שבנפילה מאוירון שזה גבוה מאד אין גם מיעוט שניצולין, וגם יותר מעשר שנים שלא נשמע כלום ממנו, שדעת תה"ד בפסקים (סי' קל"ט) ואחריו והחת"ס (סי' נ"ח וסי' ס"ה), שבזמננו כל אדם כצורבא מדרבנן שיש לו קול שע"י הדואר וכו', אפשר להוודע אפילו מקצה העולם, וכ"ש עתה בימינו ע"י טלגראם וטלפון וכדומה שהוא לאין מספר יותר מהיר מזמן החת"ס וכ"ש מזמן תה"ד, ואולי באופן זה היו מתירין בלא ספק כלל, וגם יש שיטת מהר"א מוורדון שבמרדכי, שבעצם מים שאל"ס הוא מתיר לאחר הרבה שנים שמשערים חכמי הדור ויר"ש שאין להתספק עוד שהוא חי, וחזי לאצטרופי, וע"ש עוד. עכד"ק.

(והצירופים שהזכיר כבר הבאתי אותם בתשובו' הקודמות בעניני העגונות והן נדפס'ו בחלקי שו"ת ש"ש).

ועינינו הרואות שגם הגרמ"פ זללה"ה פשיטא ליה להתיר בתרי רובי למיתה, וכמ"ש ג"ע ביביע אומר הנ"ל.

ובאמת שהמקרה שבו אנו עסוקים הוא חמור טפי מנדונו של הגר"מ פיינשטין ז"ל, שבנדונו כנראה האוירון נפל מאליו מחמת קלקול במנועים וכיו"ב שמנעו המשך עמידתו באויר, ונפל לים ואפ"ה התיר. וק"ו בן בנו של ק"ו לנידון זה, שהמסוק התנפץ בצוק של הר גבוה מאד וכולו נשבר ועלה באש ונתפרק לפריטים קטנים והתפזר פיזור גדול מאד. דבודאי שיש כאן תרי רובי.

והנה כתבתי ההיתר דתרי רובי לרווחא דמילתא, אבל לענ"ד אין זה רק מכוח רוב, אלא כאמור מי שהיה בתוך המסוק, הרי דינו כמו שראוהו ביורה רותחת של שמן וכיוצ"ב. דבודאי ימות, בלא שום ספק כלל וא"צ להיתר דתרי רובי.

וגם שמיד בדקו ואין זה כמים שאל"ס, שא"א לבדוק, אלא אפשר ואפשר והם בדקו והשתמשו בכל הכלים האפשריים שראויים למקום הררי קשה כזה, והצליחו לאסוף חלקי שברים קטנטנים, ומה שלא נמצא הוא רק מסיבה אחת שהאש הנוראה אכלה מה שאכלה ומה שנפלט ונפל משיני האש ומלתעותיה האיומות, הצליחו ללקט אחד אל אחד, ועשו כל דבר שניתן להעשות במאמצים על אנושיים, וזה מה שהעלו, ומסרו לנו פרטים מפורטים מאד על כל אחד ואחד, ונוכחנו לדעת בבירור גמור שאכן השיגו השגים גדולים וחשובים מאד, בחיפושיהם ובבדיקותיהם. ולא נותר עוד ספק בליבנו שאכן כל אלה שהיו רשומים כנוסעים במסוק הזה לכל תפקידיהם ועמדותיהם, אכן היו שם ומשם לא יצא אחד מהם חי, שכן יש גופות וחלקים מהם מכל אחד, וכל זה נבדק במיומנות ומקצועיות גבוהים ביותר. וכנ"ל.

ויש עוד תוספת תשובה שבנידון זה נמצאו מן הגופות, באופן שיכלו לבדוק בבדיקות המקובלות כיום, ואשר משתמשים בהם בכל העולם והתקבלו כבדיקות מוכחות ביותר, שככל שחולף הזמן מתברר יותר ויותר שבטביעת האצבעות היא יחודית לכל אדם לבדו, ולא ימצא אחד מכל יושבי תבל אשר בכל המדינות הרחוקות והקרובות שטביעת אצבעו דומה לאדם אחר, אלא אצל כל אדם גדול וקטון, טביעת האצבע שלו היא יחודית ומיוחדת לו לבדו בלבד, ואין לו דמיון בזה, ובמשך הזמן הוכרו מומחים גדולים לזה, שהם בעלי שם ויודעים להראות לכל מי שירצה את ההבדלים, והגם שיש בזה כמה צורות כלליות, כמדומני שבעה צורות כלליות, והן כעין אבות בציור הטביעה שהטביע הבורא ב"ה בכל אדם ואדם, מ"מ התולדות הם למיליארדים רבים לאין מספר ואין קצבה, וכל אחד הוא יחודי בזה, ועדיין לא נמצא מי שטביעת אצבעו זהה לאדם אחר קרוב או רחוק, וגם בזמננו שהמחשבים השתלטו על כל התחומים, ועל פיהם ישק דבר גדול וקטן שם הוא, ובהנעת איזה סימנים עם לחיצה על כמה כפתורים, מוציא דברים מדברים שונים ומגוונים, ומחלקם לחלקים ובודקם בדייקנות ובצייתנות, באין פוצה פה ומצפצף, ותוצאותיו מקובלות בלא ערעור, ואם רוצים עוד בוחנים בדרכים שונות עד שיוצאים מכל ספק, עדיין טוענים כולי עלמא באין מחלוקת בדבר, שלא נמצא אחד דומה לחברו בכל העולם, מה רבו מעשי ה' יתברך, ולו נתכנו עלילות, ואותו דבר אין צורת האזן והפנים שתדמה בטביעתה לעוד אחד בעולם, וכן נמי בכף הרגל וגם ברשתית העין ועוד. וכאן מצאו ובדקו טביעות האצבעות של הנמצאים בין שברי המסוק עם הרישומים שברשות הצבא והיו מדוייקים, ובזמנו הציגו לפנינו במכון הצבאי לזיהוי חללים את דרכי הבדיקה של טביעת האצבעות, והחיפוש בנתונים שמאוחסנים במחשבים, ומפליא לעשות.

וכן בדקו ע"י רקמות שנלקחו מן הנמצאים ובדקו את הבדיקות של דנ"א שהם מיומנים בהם בימינו מאד מאד, וגם בדיקה זו נתפרסמה מסוף העולם ועד סופו, ועל פיה מסיקים מסקנות בכל התחומים כמפורסם.

גם יש רופאי שיניים מומחים שהתמחו בבדיקות אלו עפ"י טיפולים שהיו לאיש או לאשה שנספו, ומשוים זה למה שמצאו ויש להם גם בזה הצלחות מרובות, ומדייקים מאד גם בזה.

ומהממצאים שמצאו והעלו הרי המסקנות ברורות ומוחלטות שאכן כל האנשים הרשומים שהם נסעו במסוק זה, היו בתוכו ושם נמצאו בין שבריו, ולא היה אדם אחר נוסף, וגם לא נעדר אחד מהם, אלא הכל נכון ומדוייק בתכלית הדקדוק. וכאמור יש שיכלו לבצע כל שלשת הבדיקות הנ"ל, וכן עשו והתוצאה מכל הבדיקות היתה שוה, שאכן זה הוא האיש פלוני אלמוני ולא אחר. ויש שלא השיגו לבצע בו כל שלשת הבדיקות, אך לכל הפחות נעשו לפחות שתים מתוך שלשת הבדיקות הנ"ל, בכל אחד מהם.

ואעפ"י שראוי להאריך בטיבם של בדיקות אלו, ולקבוע מעמדם עפ"י ההלכה, לדעת אם נחשב לסימן מובהק שעל פיו ניתן להתיר את האשה לעלמא, בנידון זה אין אנו צריכים לסמוך כל כך על הבדיקות הנ"ל כדי להתיר את נשיהם של אלו שהיו במסוק, דבעצם הבירור שהתברר בדיוק מי הם נוסעי המסוק, די לנו כדי לקבוע את מותם ולהתיר את נשיהם. מן הטעמים דלעיל.

ועל כן לא אאריך הפעם בטיבם של בדיקות אלו ע"פ ההלכה לכל אחד מהם, ודי לנו לציין את מה שכתב מרן נר"ו ביביע אומר הנ"ל (ח"ו סי' ג' אות כ'), שדן בענין מרשם שינים שנמצא אצל רופא שינים שטיפל בו, והזכיר תשובת מהרא"י שהביא מהר"י ברונא בתשובותיו (סימן ג"ן) שאם יש נקב בשן חשיב סימן מובהק, ועדיף מהעיד על גבשושית שעל גבי החוטם, שכתב באור זרוע דהוי סימן מובהק וסמכינן עליה ע"ש: וכיו"ב כתב בשו"ת מהרי"ו (סימן ק"נ) והובא בכנה"ג (סי' י"ז הגה"ט אות שכ"ב) ושאר אחרונים.

וכתב על זה מרן נר"ו, וכ"ש כאן שיש סתימות ועקירות בכמה מקומות, ובצמצום המקומות, דהו"ל כנקב בצד אות פלונית (גיטין כ"ז ע"ב, וטוש"ע סי' קל"ב ס"ד) וכבר האריכו האחרונים בכיוצ"ב. עיין בשו"ת זבחי צדק ח"ב (עמוד רע"א – רע"ב). ובערוה"ש (סי' י"ז ס"ק קע"ג) כתב יש מי שפסק שנקב מפולש בשן הוי סימן מובהק, ולא נהירא לפסוק כן בזמנינו שנתרבה כאב השינים ויש בהם הרבה נקבים, וביבי"א כתב, מיהו בצמצום המקומות בדיוק למעלה ולמטה ימין ושמאל, נראה דדמי לנקב בצד אות פלונית, שהרי גם בקלף הגט מצוי שנעשה בו נקבים בעת העיבוד, וכמ"ש מהר"י ברונא שם, שנקב השן לא דמי לנקב בגט דשם בעי' שיאמר בצד אות פלונית, הא נקב בעלמא לא מהני דשאני קלפים שרגיל להיות בהם נקבים (ועל כן הצריכו שיאמר שהנקב הוא בצד אות פלונית) משא"כ בשן דלא שכיח ע"ש. וממילא י"ל שגם בזה"ז דשכיחי נקבים בשיניים אם אמר המקום בצמצום י"ל דחשיב סימן מובהק. ומהר"י ברונא גופיה חזר וכתב דבשן לא מהני אא"כ אמר נקב יש בשן זה שבצד שן פלוני. ע"ש. ועכ"פ במרשם השינים שיש הרבה סתימות ועקירות ובצמצום המקומות, נראה דחשיב סימן מובהק. ועיין בשו"ת עין יצחק (סי' מ"ב אות י"ז), ושו"ת מהר"ם שיק (סי' מ"א), וכתב סופר (סי' ל"א) ועוד ועכ"פ בודאי דחזי לאצטרופי טובא עם עוד סימנים, עכ"ל של יבי"א. ובימינו יש גם שיש להם צילום פנורמי של כל השיניים יחד, והוא יחודי בצורתו לכל אדם ואדם והוא סימן מובהק, ובפרט בהצטרף עם מרשם השינים כהנזכר ביבי"א דפשיטא דהוי סימן מובהק. ובפרט בנדון זה שיש בכל אחד מהנספים לפחות שני סימנים מגו תלת הנ"ל. דפשיטא דחשיבי סימן מובהק.

וביבי"א שם כתב עוד וז"ל, וכן צירפנו זיהוי ע"פ טביעת אצבעות, ובירחון הפרדס (תמוז תשי"ג) כתב הרה"ג דב בורשטיין ז"ל אב"ד ת"א – יפו, שהואיל ומנוי וגמור בסוד חכמי המשפט והרפואה שהרשטוטים באצבעות האדם אין להם דמיון כלל מאחד לחברו ואפילו אחד מני אלף או רבוא, לכן יש להקל בעגונא ע"פ זיהוי של טביעת אצבעות של החלל, והסכים עמו רב אחד בירחון הפרדס תשי"ד. והובא באוה"פ ח"ה (דף קנ"ב ע"ד) וסמכנו ע"ז בצירוף הוכחות ואמדנות אחרות. עכ"ל.

וכאמור בימינו הדברים התפתחו והתקדמו מאד, וגם שיש עוד בדיקה אחרת בכל אחת מן הגופות, וע"כ יש לסמוך ע"ז לזיהוי החלל כדי להעיד עליו להתיר את אשתו.

והעולה על כולנה הוא מעצם הבירור שעשו החוקרים מפי האחראים והממונים, מפיהם ומפי כתבי רשומיהם שחייבים להעלות על הכתב כל תוכנית של כל טיסה וטיסה, עם כל הפרטים ופרטי פרטים, עד שהתברר מעל כל ספק שאכן אלו הם האנשים שהיו במסוק הנז' בעת הפיצוץ. וכבר כתב האגרו"מ ומרן נר"ו ביבי"א הנ"ל, דיש בזה תרי רובי שהנוסעים מתו, אך נדון זה עדיף טפי מהנדונים שבהם דברו הגאונים הנ"ל, ששם בנידונם המטוס נפל בים שהם מים שאין להם סוף, דבזה יש חשש שאולי נמלט וניצל, אלא שגם במים שאין להם סוף רוב הנטבעים למיתה, והתירו ע"פ זה. ונדון זה מלבד שהפיצוץ והניפוץ הזה הוא אינו משאיר סיכוי כל שהוא לשום אחד מהם, כאשר התנגש בעוצמה בצוק סלע קשה כזה. ואפילו על גבי קרקע כשמכונית מתנגשת חזיתית באחרת, או בקיר רח"ל הסיכויים לחיים הם קלושים, וק"ו למקרה זה, ועוד דאם נפלט אחד מהם הרי לא לים הוא נפל, אלא לגלגולי סלעים ענקיים וחבטות בין מורדות ההרים בגבהים עצומים כאלה שאינו מגיע לקרקע עד שנעשה אברים אברים רח"ל. ולא רק תרי רובי יש בזה אלא נחשב שנתברר היטב שהיה במקום שלא יוכל לחיות כלל, כי אם עפ"י נס גלוי וגדול, ולנסים לא חיישינן. וזה גרע טפי מכבשן של אש ויורה רותחת.

ובשו"ת שמע שלמה ח"ה (חאה"ע סימן ט"ז) בהיתר של עגונא שבעלה היה במקום עבודתו במגדל התאומים במנהטן שבארה"ב, ושם (באות ד') דנתי במי שנפל לגוב אריות, או ליורה רותחת וכו'. ובאות ה' שם, הבאתי דברי הפוסקים באחד שהיה בספינה שעלתה באש והוא היה אסור בשלשלאות של ברזל ע"ש. וכן מ"ש במנחת יצחק ח"א (סי' צ"ט) במי שרגליו קרושות והיה בבית חולים, ונפלה שם שרפה רח"ל, ע"ש. וכן עוד דוגמאות מדברי הפוסקים, שהעלו שכל שאינו יכול להנצל, מעידים עליו. ע"ש.

ואשר מכוח זה העליתי שאחר שהתברר שבעלה היה שם באותה שעה, וכפי שהאשה מעידה שהתקשר אליה ואמר לה שהוא במקום העבודה ושמע פיצוץ עז והוא רץ להציל עצמו, וידוע שמקום עבודתו הוא בקומה מאה וארבעה, והפיצוץ הנורא היה בקומה תשעים ושבעה, וזה מצב שאין שום אפשרות לינצל ממנו רח"ל, שהוא רץ לרדת במדרגות והאש כבר בוערת מתחתיו והוא רץ לקראתה וע"ש.

והנה גם בנדון זה האפשרות להנצל מהמסוק בהתפוצצות והתנפצות כזאת עם האש הנוראה, ומן הנפילה וההתרסקות בגבהים שכאלה, היא לא תיתכן אלא בנס גדול, ולנסים לא חיישינן.

וביחד עם כל הבדיקות והממצאים, המסקנא ברורה שעלינו לקבוע שאכן כל אלו ששהו במטוס ההוא, כולם נספו בלא שום ספק, ויש לקבוע את מותם, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים וינוחו בשלום על משכבותם, ה' הוא נחלתם, בגן עדן תהי מנוחתם עם כל מתי ישראל בכלל הרחמים והסליחות, אמן.

ולנשואים שביניהם, נשיהם מותרות לעלמא ויש לקבוע מעמדן שהן אלמנות.

 

זה הנלע"ד אם יסכימו לזה חברי שליט"א.

שלמה משה עמאר

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

 

י"ט סיון תשע"א

אני מצטרף לדברי כבוד הראש"ל שליט"א

שלמה דיכובסקי

 

לכבוד

הראשון לציון

הרב הגאון שלמה משה עמאר שליט"א

קראתי את פסיקתו של הרב בעיון.

הפסיקה חשובה ונפלאה ביותר, ותואמת את ערך כבוד הנפטר בצה"ל, ואת הרגישות הרבה שבה נוהג צבאנו היקר במשפחות השכולות בזמנים הקשים, מיד לאחר נפילת בנם או בתם.

בדבריו המופלאים מסדיר הראש"ל בצורה רהוטה ורגישה במיוחד את האופן שבו יש לנהוג באירועים נוראים ומצערים מעין אלה, ל"ע.

מברך אני את הראש"ל על פסיקתו זו, המקיפה ומעמידה ברגישות רבה את המסקנות ההלכתיות. ובודאי יקרה לרבנות עד מאוד ההליכה המשותפת בעת המורכבת הזו.

 

בברכה,

הרב רפי פרץ, תא"ל

הרב הראשי לצה"ל