הרב עמאר - הצעת פתרון "למעוכבות גירושין" עפ"י ההלכה

בעזהית"ש. מוצש"ק קרח "בקר ויודע ה'" כ"ט סיון התשס"ו

הנה זעקת בנות ישראל באה אלינו, ובפרט מבנות חו"ל, ששם אין כוח ב"ד יפה מצד השלטונות, להטיל על הסרבנים עונשים והרחקות, כדי שיקיימו את מצות חכמים שפסקו שעליהם לגרש, וזאת לאחר שכבר התגרשו גירושין אזרחיים, והפרידו את כל המשותף ביניהם בהסכמה, ולפעמים זה נעשה ביוזמת הבעל, ולאחר מכן הוא מתעלם ממנה, ואינו מטה אזן לשמוע את דברי בית הדין, ומעגן את אשתו אלמנות חיות וקצרה ידי בית הדין מלהושיען, כי אין להם סמכות מהשלטונות לפעול בדבר כראוי לו.

והנה רבים עסקו בזה וביניהם שכתבו דברים שהם רחוקים מלבא לידי מעשה, כגון המדברים על "הפקעת קידושין" וכיו"ב, וראיתי כמה דברים שאין בהם מטעמה של הלכה, ולא נכתבו מתוך ידיעה מבוססת, כראוי לחמורות כאלה. ה' יצלינו מהם. כל לעומת זה, הראוני את תשובתו הרמת'ה של הגאון הגדול רבי בצלאל ז'ולטי ע"ה רבה של ירושלים (שנדפסה בהפרדס), ובה כתב הצעה טובה ומבוססת, שיכינו "הסכם נישואין" אשר יכתב ויחתם וגם יאושר עובר לגירושין, ובו יתחייב הבעל בעת הנישואין, שאם יהיה ביניהם פירוד אזרחי, מתחייב הבעל לתת לה מזונות בסך אלפיים דולר בכל שבוע, עד שיתן לה גט כדמו"י. וזאת מדין מעוכבת להנשא מחמתו. כמ"ש בב"מ (י"ב ע"ב), א"ר זירא מגורשת ואינה מגורשת, בעלה חייב במזונותיה.

ועוד הוסיף שיכתבו בהסכם, שהבעל זכאי לבא לפני בית דין רבני מוסמך, ויוכל לדרוש שיפטרוהו מהחיוב הזה, בין בכולו ובין ממקצתו, לפי ראות עיני הב"ד. [וכנראה שכונת הרב ז"ל שמתוך כך, ישאו ויתנו עמו בענין הגירושין כפי הראוי].

א.

בדין התחייבות מזונות שהאשה מרויחה לפרנסתה, ובגדר חיוב מזונות במגורשת ואינה מגורשת.

וכתב שם, שהתחייבות זו היא כדין, ואפילו שהיא עובדת ומרויחה לפרנסתה, והוכיח מרש"י בכתובות (צ"ד ע"ב), שכתב בד"ה מגורשת ואינה מגורשת, ומן האירוסין, ולא לאשמעינן וכו', אלא אגב אורחיה אשמעינן דמגורשת ואינה מגורשת כגון זרק לה גיטה, ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר, אין לה מזונות מן היתומים אם מת. עכ"ל. וע"ז כתב, ואעפ"י שארוסה אין לה מזונות, מ"מ כשהיא מעוכבת מחמתו להנשא, הוא כן חייב לה מזונות. ועיין בשיטה מקובצת שם (קמ"ב ע"ב), ד"ה וז"ל הרא"ש ז"ל מגורשת ואינה מגורשת, ופירש"י ז"ל מן האירוסין וכו', ויש מקשים היכי מצי לפרש מן האירוסין, הא אפילו כשאינה גרושה, ארוסה אין לה מזונות, ונראה לי דלא קשה דכיון דהיא מגורשת ואינה מגורשת, אגידא ביה ולא מציא לאנסובי לעלמא, חייב במזונותיה, ואין חילוק בין מן האירוסין בין מן הנישואין, והוי כמו הגיע זמן ולא נישאו. ע"כ.

ופירש הרב ז"ל את דבריו, שמגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה, אין זה משום ספק חיוב מזונות מתורת נשואה, אלא הוא חיוב חדש של מזונות, משום דאגידא ביה. וגם בארוסה שלא היה חייב לה מזונות מעולם, מ"מ בספק מגורשת חייב במזונותיה (וכן דומה להגיע זמן, דשם ודאי לא מדין נשואה).

ובתשובה שכתבתי בזה בס"ד, והיא נדפס'ה בשו"ת שמע שלמה ח"ב (חאהע"ז סימן י"ט), הוכחתי כן בפשיטות מדברי רש"י ז"ל בכתובות שם, בד"ה כדרבי זירא, וז"ל דאמר בעלה חייב במזונותיה בחייו, משום דמעוכבת בשבילו להנשא, אבל לאחר מיתה לא, דדילמא גרושין הוו, ואין לה מזונות, דמספיקא לא מפקינן ממונא. עכ"ל.

ואם באמת חיוב מזונות דמגורשת ואינה מגורשת, הוא מדין מזונות נשואה דכל זמן שלא גירשה לגמרי, עדיין החיוב במקומו עומד, עד שיגרשה גירושין גמורים. א"כ גם לאחר מותו יתחייבו היתומים במזונותיה, שהרי החיוב עמד בעינו כל זמן שהיה חי. ואעפ"י שאפשר לדחות ולומר, דעכ"פ כשמת כבר נגמר הקשר ביניהם, מ"מ האמת יורה דרכו למעיין היטב, שאין זה חיוב מזונות רגיל. אלא קנסא הוא שקנסוהו שלא יעגננה אלמנות חיות, וזה שייך רק בחיים חיותו, אבל אחר שמת שכבר אין ענין של עגינות כלל, אין לה מזונות. וזה גם מדוקדק היטב בלשונו, של רש"י ז"ל שם שכתב: דחייב במזונותיה בחייו משום דמעוכבת בשבילו להנשא. וכ"נ גם מהתוספות שם ד"ה לאתויי, שהקשו על פירש"י ז"ל (בד"ה מגורשת), שכתב דאתא לאשמועינן דמגורשת אין לה מזונות מן היתומים. וכתבו שזו היא מילתא דפשיטא, דמספק שמא מגורשת גמורה היתה, לא תוציא מזונות מן היתומים. ע"ש. ואם חיוב המזונות בזה הוא משום דעדיין אגידא ביה וחייב מדין נשואה, מאי פשיטא להו דלאחר מיתה אין לה מהיתומים, ואדרבא י"ל דכמו שבעלה חייב במזונותיה בחייו משום שהיתה עדיין אגידא ביה, ונשאר חיוב המזונות של נשואה על כנו, ה"נ יתחייבו יורשיו אחריו מתנאי כתובה כמו כל אלמנה שניזונת מנכסי בעלה אחר מותו.

אבל אם החיוב במגורשת ואינה מגורשת, אינו מדין מזונות נשואה אלא חיוב חדש הוא זה ומשום שמעכבה מלינשא לעלמא, ואולי קנס הוא שקנסוהו חז"ל על שמעכבה, אתי שפיר קושית התוס', דפשיטא שאין היתומים חיייבים במזונות אלו, דהם לא שייכים לעיכוב הזה כלל ועיקר, ועוד שכבר קנתה עצמה במיתת הבעל, ואין עוד מי שיעכב עליה.

וכתבתי שם שכן עולה להדיא מדברי הישועות יעקב, שהובא בפתחי תשובה (סימן צ"ג סק"ב), שעלה ונסתפק באשה שאמרה שלא בפני בעלה שהוא גירשה. ואח"כ בא בעלה והכחישה, דלפי זה אסורה לינשא לעלמא, ואחר זמן באו עדים והעידו שאכן בעלה גירשה כאשר אמרה בתחילה, או שבעלה הודה על כך בעצמו. אי נימא דחייב במזונותיה כל אותה תקופה שהיה מכחישה, ועל ידו היתה מעוכבת מלהנשא, או מכיון דאגלאי מילתא למפרע דמגורשת היתה, אין מקום לדון על חיוב מזונות כלל. והסיק דהעיקר נראה לי, דהחיוב במזונות אלו הוא מדין מזונות נשואה, דכל זמן שלא התגרשה ממנו לגמרי, עדיין החיוב במקומו עומד, וממילא איך שייך לחייב את זה על אותם שנים או חדשים שהיתה כבר גרושה ממנו לגמרי.

ובאמת שכן למדו מזה בפסקי דין רבניים של בתי הדין כרך ג' (עמוד 45), שחיוב מזונות דמעוכבת, הוא דין מיוחד שחייבוהו כדי שלא יעכבה מלהנשא, והיא תקנה מיוחדת שקנסוהו כדי שלא יעגנה.

ומכל זה יש חיזוק גדול למסקנא, שחיוב המזונות בספק מגורשת, הוא דין מיוחד שחז"ל הטילו עליו חיוב זה, שלא יעגן את אשתו.

ב.

בדעת הרמב"ם בדין מי שמעכב את אשתו לקבל את גיטה שחייב במזונותיה, ויבואר אם מעשי ידיה שייכין לבעל.

עוד כתב שם הגריב"ז ז"ל, שכן נראה מהרמב"ם ז"ל בהלכות גירושין (פ"ו הלכה ל'), שכתב, הבעל ששלח גט לאשתו, הרי הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי הכתובה עד שיגיע הגט לידה. והמגיד משנה שם כתב, דבפרק י"ח מהלכות אישות (הכ"ה), נתבאר דאפילו בספק מגורשת הבעל חייב במזונותיה בחייו. ומשמע שאין לה שאר תנאי הכתובה, כיון שהיא ספק מגורשת. וזהו שאמרו (בכתובות צ"ז ע"ב), שאינה ניזונת מן היורשים, ומזון האלמנה הוא מתנאי הכתובה. ואע"פ שאינה ראיה ברורה דאיכא למימר שאני מזונות דלאחר מיתה דלא אגידא ביה, אבל שאר תנאים שהן על הבעל כיון שבידו לגרשה ואינו מגרשה גירושין גמורים, אפשר שחייב בהם בחייו, מ"מ ממ"ש רבינו כאן נראה שאינו חייב, שאל"כ היה לו להשמיענו אפילו בספק מגורשת (שחייב בכל תנאי הכתובה וכ"ש בזאת), וכן עיקר שאין לחייב את הבעל אלא בראיה ברורה, וכ"ש לדעת רבינו שכתב בפ"א מהלכות נחלות (ה"ט), שספק מגורשת שמתה אין הבעל יורשה. עכ"ל. וכתב הגריב"ז ז"ל דלכאורה מאי שנא מזונות משאר תנאי הכתובה, והלא להרמב"ם ז"ל גם מזונות הם מתנאי כתובה כמ"ש בפי"ב מהל' אישות ה"ד, ופי"ז שם הי"ט. אלא מוכח שחיוב המזונות של ספק מגורשת הוא חיוב חדש, משום שהיא מעוכבת מחמתו, הלכך תיקנו לה מזונות ולא שאר תנאי הכתובה.

עוד כתב שם דיוק נפלא, שבפ"ו מהלכות גירושין הנ"ל, כתב הבעל ששלח גט לאשתו, הרי הוא "חייב במזונותיה" עד שיגיע הגט לידה, ואילו בפי"ח מהלכות אישות הלכה כ"ה, בספק מגורשת, לא כתב שהוא חייב במזונותיה, אלא כתב בזה"ל, אבל בחיי בעלה יש לה מזונות עד שתתגרש גירושין גמורים. עכ"ל. והיינו טעמא דאין זה מדין חיוב המזונות הרגיל שהבעל חייב לאשתו, דמצד זה אינו חייב במזונותיה, כי מספק אין להוציא מיד המוחזק, אלא שיש לה מזונות עד שתתגרש גירושין גמורים, והוא דין מיוחד כי היא מעוכבת מחמתו, חייבוהו במזונותיה, כי היכי דלא לעגנה.

עוד כתב שם ולפי זה נראה, שאין לו זכות במעשה ידיה, הגם שנותן לה מזונות, כיון שאין חיוב זה מתורת מזונות נשואה, אלא שהוא חיוב חדש, משום שהיא מעוכבת מחמתו.

ושוב הזכיר את מחלוקת הראשונים, בהגיע זמן ולא נישאו, דאמרו בכתובות (ב' ע"ב), דאוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ובשיטה מקובצת בכתובות (ק"ז ע"ב), ד"ה ואי, כתבו בשם הרא"ה ז"ל דבארוסה אין מעשה ידיה שלו עד שתנשא לו. ואעפי"כ כשהגיע זמן חייב במזונותיה, ואולם בחידושי הריטב"א ז"ל כתובות (נ"ז ע"א), כתב וז"ל, אוכלת משלו, פירוש שהוא חייב במזונותיה, וה"ה בכסותה ופרנסה כאילו נכנסה לחופה וזוכה במציאתה ובמעשה ידיה. ע"כ. ועיין אור שמח (פ"י מהלכות אישות הי"ט), שנסתפק בזה. ע"ש.

וכבר כתבתי כל זה בתשובה שם, ואמרתי שגם הריטב"א ז"ל יודה במעוכבת מחמתו, דשאני הגיע זמן ולא נישאו, שעשאוה כמו שנכנסה כבר לחופה. כדי שלא יעכבנה בחינם, וכנשואה שוו לה, וע"כ מעשה ידיה ומציאתה שלו הן, אבל זאת שהיא ספק מגורשת, ורוצים שלא יעגנה אלמנות חיות, וע"כ קנסו ליה שישלם לה מזונות, לא הקלו עליו שיקבל מעשה ידיה, דלאו כנשואה שוו לה, דאדרבה רוצים ללחוץ עליו בחיוב מזונותיה, שימהר לגרשה. וכן ראיתי שהרב ז"ל גופיה כתב כן, וכתב דהוי כמ"ש המ"מ שם בדעת הרמב"ם ז"ל דספק מגורשת אין לה תנאי הכתובה, כי אם מזונות בלבד. וא"כ י"ל שגם מעשה ידיה אין לו שגם זה מכלל תנאי הכתובה, וגם לא זוכה במציאתה. וכבר העליתי כן לדינא בשמע שלמה ח"א וח"ג שם.

ג.

בדין מזונות ספק מגורשת, ואם בעלה יורשה.

אלא שראיתי להגאון ריב"ז ז"ל באותה תשובה, שחזר והיה מסתפק בדין מזונות מעוכבת מחמתו, ששב והביא דברי השיטה מקובצת בבא מציעא (י"ב ע"ב), על מ"ש בגמרא שם ד"ה ולענין פסק הלכה, מציאת אשתו מגורשת ואינה מגורשת, הרי היא שלה. וכתבו משם רמ"ך ז"ל, אעפי"כ חייב במזונותיה, וה"ה שהוא חייב בכל תנאי ממון של הכתובה, ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק, וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה, כיון שהיא ספק מגורשת, אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאינתו. וה"ה שאינו אוכל פירות, כיון שנתן לה גט, ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי, עדיין אשתו היא לכל דבר, חוץ מזכות מציאתה. ע"כ. הרי מבואר בדבריו שספק מגורשת היא כנשואה וחייב לה בכל תנאי ממון של כתובה, ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק. והטעם כיון שאינה מגורשת ודאי, היא עדין אשתו לכל דבר (ויש להעיר דמ"מ לא אמר מע"י שלו).

עוד כתב שם שכן משמע מדברי הראב"ד ז"ל בהשגתו על הרי"ף ז"ל (כתובות ק"ג ע"ב), שהביא דברי הירושלמי, שכל עוד שלא נתן לה כתובה חייב במזונותיה, ובתוך דבריו כתב וז"ל, אלמא כל זמן שלא נתן לה כתובה שייכא ביה, ואית ליה זכייה עלוייה, והם מעשה ידיה תחת מזונותיה וכו'. ונראה דהראב"ד אזיל לטעמיה בהל' נחלות (פ"א ה"ט), שבספק מגורשת בעלה יורשה. וכן הוא בדברי הרמ"ך ז"ל הנ"ל, דבעלה יורשה בכל מה שתחת ידו מספק, והיינו כאשתו לכל דבר, והראב"ד ז"ל כתב את זה גם להירושלמי, דכל עוד שלא פרע לה כתובתה, הרי הוא לגבי ממונות כאשתו לכל דבר, ואולם הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות נחלות (פ"א ה"ט), דספק מגורשת אין בעלה יורשה. ואין לה כל תנאי הכתובה. כמ"ש בהלכות גירושין (פ"ו ה"ל), הנ"ל. וחיוב מזונותיה הוא חיוב מחודש, משום שהיא מעוכבת מחמתו. ואפ"ל דאין לו זכות במעשה ידיה. וזה לא רק בספק מגורשת אלא אפילו מגורשת גמורה, כל עוד שהיא מעוכבת מחמתו להנשא, יש לה מזונות.

ד.

אשה שזינתה ובעלה אינו מחוייב לגרשה אם חייב ליתן לה מזונותיה.

ועיין בדו"ח לרעק"א חלק הכתבים (צ"א ע"ב), בשם המג"א שכתב דבזינתה אם אינו מחוייב לגרשה, חייב ליתן לה שאר וכסות. ורעק"א ז"ל העיר ע"ז וז"ל, אבל באמת דברי המג"א לא מובנים לי, דכיון דאסורה לו מחמת מעשיה, ליכא חיוב מזונות. ועיין יבמות (פ"ה ע"א). ע"כ. וכתב הרב ז"ל, דכונת המג"א היא, דכיון שאינו רוצה לגרשה, א"כ היא מעוכבת מחמתו, וחייב במזונותיה, ולא מדין חיוב מזונות דנשואה, אלא חיוב מחודש, משום שהיא מעוכבת מחמתו, וע"כ הגם שמעשיה גרמו לה, מ"מ כיון שבידו לגרשה והוא מעכבה, חייבוהו במזונותיה. והא דאמרו ביבמות שם, דבאסורה לו לית לה מזונות אעפ"י שהם נשואים, דילמא מעכבה גביה, שם מדובר במזונות של נשואה, והיא אינה רוצה להתגרש ממנו, אלא הוא רוצה לגרשה, בזה אמרו שאין לה מזונות כדי שתתגרש ולא ימשיכו לחיות באיסור זע"ז, (אבל כשהוא מעכבה אפילו שהיא אסורה לו ומעשיה גרמו לכך, ס"ל למג"א דיש לה מזונות של מעוכבת מחמתו).

עוד כתב הרב ז"ל: ומעתה בנידון זה, כשקיים פירוד אזרחי והבעל מסרב לתת לה גט, אם התחייב בשעת הנישואין לשלם לה סכום מסויים למזונות, וזה כולל כסות ומדור, הרי ההתחייבות היא כדין, שהרי היא מעוכבת מחמתו להנשא. והרי אפילו זינתה שמעשיה גרמו לה, דעת המג"א שהוא חייב במזונותיה. אלא שלכאורה לשיטת הראשונים הנ"ל, שגם במעוכבת להנשא מחמתו, אם הוא נותן לה מזונות, הוא זוכה במע"י, וא"כ הבעל יכול לדרוש את מע"י, כשהיא עובדת ומרויחה לפרנסתה, ויכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, ויפטר ממזונותיה.

ואולם הח"מ (סימן ק"ב), כתב משם הב"ח, שנוהגים במדינות אלה שאין להוציא מיד האשה שום העדפה שעל ידי הדחק, והלא כל מעשה ידי האשה בימינו, היא העדפה שע"י הדחק, וא"כ יכול הבעל להתחייב לנהוג כמנהג המדינות, שאין לו זכות במעשה ידיה, שהוא העדפה שע"י הדחק. ועוד דנפסק בשו"ע אהע"ז (סימן ס"ט ס"ו), התנית האשה שלא יזכה הבעל באחד הדברים שהוא זוכה בהם, התנאי קיים, וא"כ אפשר להתנות לפני הנישואין שבמקרה של פירוד אזרחי ביניהם, אין לו כל זכות באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם, דהיינו לא במע"י ולא בפירות נכסי מלוג שלה. ולא בירושתה, כמבואר שם בשו"ע (סימן ס"ט ס"ז), ומ"מ הוא חייב במזונותיה כדין, שהרי היא מעוכבת מחמתו, וע"ש שכתב שהצעה זו היא טובה.

ה.

אם אמרינן בחיוב מזונות דמעוכבת לינשא, שעולה עמו.

עוד כתב שם מול סו"ף, דהסך אלפיים דולר שהציע, לכתוב בהסכם הזה, כמובן זה תלוי במעמדו הכספי של הבעל, דבמזונות קי"ל עולה עמו. אלא שיש להסתפק אם בחיוב מזונות דמעוכבת להנשא מחמתו שהוא חיוב מחודש של מזונות, האם אומרים בזה הכלל דעולה עמו. דאפשר שזה נאמר רק בחיוב מזונות דנשואה, אבל זאת שחכמים דואגים שלא תתעגן, ואשר ע"כ חייבוהו במזונותיה שימהר לגרשה, יש מקום לומר דבזה לא אמרו עולה עמו.

ומ"מ הבעל יכול לחייב עצמו במזונות לפי כבודו ומעמדו. וזה כדין, גם במזונות של מעוכבת מחמתו (ובאמת בשו"מ תנינא (ח"ד סי' ק"ע), כתב דלא עולה עמו במזונות אלו).

ועוד דלפי הצעה זו הבעל זכאי להגיש תביעה בב"ד רבני לפטור אותו מספק זה לגמרי או ממקצתו. וסיים דזו רק הצעה גרידא ולא חוות דעת הלכתי, כי זה נתון לגדולי התורה באמריקא שלהם זה נוגע להלכה ולמעשה. וביחוד זה נתון לגאון ישראל ותפארתו הגאון האדיר מרן ר' משה פיינשטיין (שליט"א), וכאשר יגזור כן יקום. עכ"ל.

והנה במה שרואים בסוף דבריו דהגרי"ב ז'ולטי ז"ל, דמסתפק בחיוב מזונות דמעוכבת, אם אפשר לומר בהם עולה עמו, או לא, ואם זוכה במעשה ידיה, ואז יכול הוא לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, ומתוך ספקות אלו היה מהסס בעצם התקנה הזאת. ואפילו אחרי שכתב לסמוך על מנהג המדינות (ח"מ בשם הב"ח), דאין הבעל זוכה בהעדפה שע"י הדחק, ושכל המע"י בזמנינו הם העדפה שע"י הדחק, מ"מ כתב דהסכום שנקבע בהסכם תלוי במעמדו הכספי של הבעל, ורק נסתפק אי אמרינן במזונות אלו, שהיא עולה עמו, או לא.

ואולם אחר המחילה רבה מהדר"ג העלים עיניו מתשובתו של הגאון הגדול בדורו רבינו הרא"ם ז"ל (סימן ל"ד), שכתב דספק מגורשת אעפ"י שהבעל חייב במזונותיה, מ"מ אינו זוכה במעשה ידיה. ע"ש.

ו.

אם חיוב מזונות למעוכבת מלהנשא הוא חיוב מחודש.

ובאמת שגם הגריב"ז ז"ל העלה בפשיטות דאין מזונות מעוכבת כמזונות נשואה, אלא זה חיוב מחודש שתיקנו למי שמעכב אשתו. וחזר ע"ז כמה פעמים, ובזה פי' גם את דברי המג"א דלא יקשה מה שהקשה עליו רעק"א ז"ל, דאחר שמעשיה גרמו לה ליאסר שזינתה תחתיו, אמאי חייב במזונותיה. והוא ז"ל פי' דכיון דבידו לגרשה והוא מעכבה מלינשא, ע"כ נכלל בחיוב המיוחד הזה של מזונות מעוכבת מחמתו. וא"כ מאחר דפשיטא ליה שזה חיוב מיוחד, מהיכי תיתי לומר שמעשה ידיה שלו, דבשלמא מזונות רגילים שהוא קיום הבית, וחכמים ראו שיש לשתפם יחד בקיום הבית כשעיקר הנטל מוטל על שכמו של הבעל, והוא חייב במזונות, אך ביחד עם זאת תיקנו שמעשה ידיה ומציאתה של האשה, יהיו של הבעל. ויש בזה משום נשיאה בעול בשותפות, ולא יראה לבעל שהוא נותן כל מה שיש לו, ואחריות ההוצאות מוטלים עליו, והיא עושה אוצר לעצמה ממעשה ידיה ומציאותיה, ואולי זה מ"ש חז"ל. משום איבה. כי ההרגשה הזאת שהעול כולו מוטל רק על אחד מהם, והשני עושה לעצמו ולעתידו, יש בה להביאם לאיבה ולשנאה.

אבל מזונות אלו, שהם באים במטרה של לחץ על הבעל, שלא יעגן את אשתו אלמנות חיות, ואין כאן ענין של סידור מערכת חיים משותפים, שהרי הם במצב של גירושין, ואינם יכולים לחזור לחיות ביחד בשלום, אא"כ יערכו קידושין ונישואין מחדש ברצון שני הצדדים, כי למעשה הם מגורשים בספק, וצריך לתת לה גט אחר כדי לצאת מן הספק. וע"כ פשוט שאין במזונות אלו שהטילו חז"ל על הבעל, כדי לסדר את חייהם המשותפים, אלא כל מטרתו, שלא לתת יד לבעל לעגן אשתו מתוך שנאה ונקמנות וכדומה, ע"כ הטילו עליו חוב של מזונות כדי להכביד עליו, ויעדיף לגרשה כדי לפטור עצמו מחוב זה. וא"כ אין סברא שיתקנו מעשה ידיה, דלא שייך במזונות אלו לתקן מע"י לבעל.

ובאמת במסכת ב"מ (י"ב ע"ב), אמרו במפורש, דמגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, אך מציאתה שלה. דמציאתה שלו משום איבה, והכא תהיה לה איבה ואיבה, וע"ז כתב הרא"ם ז"ל (סימן ל"ד), דגם מעשה ידיה שלה, שגם מע"י כמו מציאתה תיקנו שיהיו לבעלה משום איבה, ובכה"ג לא שייך איבה. ומאחר ומעשה ידיה שלה, בודאי שאינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. והוא נשאר בחיוביו, שחייב עצמו במזונותיה. ויש לו אפשרות לבא לב"ד רבני וידרוש להפחית או לבטל אותו חיוב, וביה"ד יבדוק את המצב, ועפי"ז יפסוק בחיובו, ואם יש צורך לחייבו בסכומים גבוהים כדי לאלצו לגרשה בג"פ כדת, יעשו כראות עיני ביה"ד, שכל מטרת המזונות הללו אינם אלא לקיומה של מטרה זו, שיגרשנה, ולא יעגנה לפי שנאתו ונקמנותו. ומה שצריך שיתחייב בסכום מסויים עובר לגירושין, הוא כדי שיוכלו לבצע את זה ע"י בית משפט אזרחי, שכן בחו"ל אין כח ב"ד יפה לבצע חיובים כאלה מכוח הדין, וע"כ אותו חיוב צריך להיות מאושר בבית משפט אזרחי ואם לא יתן לה גט, תפנה לבית משפט שיאלצו לשלם לה מה שהתחייב, אלא שיש לו זכות לדרוש בב"ד רבני ביטול החיוב או הפחתתו, וזה חלק מההסכם, שרק ב"ד רבני יכול לבטל או להפחית, והמטרה שיבא לב"ד וידברו על הגט, ויראו בשלמי הרעה הזאת ויפסקו עפ"י ראות עיניהם כי להם משפט הבחירה.

אלא שהגרי"ב ז'ולטי ע"ה, חשש מפני דעות הראשונים שכתבו, גבי הגיע זמן ולא נישאו, דמעשה ידיה הם של בעלה שחייבוהו לזונה. והם השיטמ"ק בב"מ (י"ב ע"ב), דשם אמרו שחייב לזונה, ומציאתה שלה. וכתבו שם בד"ה ולענין פסק הלכה, וה"ה שהוא חייב בכל תנאי ממון של הכתובה, ואם מתה יורשה, בכל מה שתחת ידו מספק, וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה, כיון שהיא ספק מגורשת, אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאינתו. וה"ה שאינו אוכל פירות, כיון שנתן לה גט. וכו'. וכנ"ל. ולפי עניות דעתי אין שום ראיה מזה דמע"י שלו, כי לא הזכיר מע"י כלל וכלל, למרות שפירט וכתב דין הפדיון והפירות והירושה, ואילו מע"י שגם הן תנאי כתובה לא הזכיר כלל. ואדרבה לפי ענ"ד זה מלמד שהוא משוה מע"י למציאה שבכל מקום הזכירום ביחד, וטעם אחד נאמר בהם, שהם משום איבה, וכיון שבגמ' אמרו במפורש שמציאתה שלה, תהיה לה איבה ואיבה, אזי ה"ה והוא הטעם שגם מע"י שלה שדינם כמציאתה, וטעמם ג"כ משום איבה, וכיון שהיא ספק מגורשת, ואסור להם לשוב זל"ז אלא א"כ יערכו חו"ק מחדש, וכל מטרת המזונות היא כדי לזרזו לגרשה, ואשר ע"כ בודאי אין שום שייכות לחוש לאיבה בזה, ע"כ מע"י הם שלה כמו שמציאתה שלה אעפ"י שהוא זנה.

ז.

למה בגמ' הזכירו במעוכבת להנשא שמציאתה שלה ולא הזכירו מעשי ידיה.

ואין להקשות למה אמרו דין מציאתה בגמרא ולא הזכירו מעשה ידיה, דלק"מ דבמס' ב"מ דנים בדיני מציאות, וע"כ הזכירו מענין המסכת ולא מע"י, והאחד ילמד על חברו, וכפי שכתב הרא"ם ז"ל שלומדים מע"י שהם שלה מדין המציאה המבואר בגמרא. וכאמור בשיטמ"ק פירטו יתר הזכויות והחובות שהם מתנאי הכתובה, ואילו מע"י לא הזכירו כלל, והיינו טעמא שהוא כמבואר בגמרא שם, כיון שדינו וטעמו כדין מציאתה, שהגמרא אמרה במפורש שהם שלה. וע"כ אין מדברי השמ"ק שום ראיה לדחות דברי הרא"ם ז"ל המפורשים, וכן כל הראיות הברורות ונכוחות הנ"ל.

ח.

כל שהמזונות משום קנס אין הבעל זוכה במעשי ידי אשתו.

עוד כתב שם הגרי"ב ז'ולטי ז"ל, שכן משמע מדברי הראב"ד ז"ל בהשגתו על הרי"ף ז"ל שהביא את הירושלמי שכל זמן שלא פרע לה כתובתה חייב במזונותיה, וכתב הראב"ד דעדיין שייכא ביה, ומעשה ידיה שלו תחת מזונותיה, והוסיף דהראב"ד ז"ל לשיטתו דפסק בהל' נחלות (פ"א ה"ט), שספק מגורשת בעלה יורשה, שהיא כאשתו. והנה נכון שהראב"ד ז"ל אזיל לשיטתו דאמר בעלה יורשה כי לא נגמרו גירושיה, ועדיין אגידא ביה, ומזה מפרש דגם מזונותיה של מגורשת וא"מ אינם קנס, אלא המשך החיוב הקודם, ולפי"ז מובן דמע"י שלו כקדם וכבתחילה. אבל הרמב"ם ז"ל שם פסק דאינו יורשה, ואין לה כל תנאי הכתובה, מלבד מזונותיה בלבד. וכמ"ש בהל' גירושין (פ"ו הלכה ל'). וכ"כ המ"מ שם, וזהו דעת רוב הפוסקים, ומזה עצמו למדנו דס"ל כרש"י ותוס' ורוב הראשונים, שמזונותיה של ספק מגורשת, הם חיוב מחודש ולא המשך המזונות הקודמים שלפני הגט, וקנסא הוא שקנסוהו כדי שלא יעגנה ולא יעכב השלמת גירושיה.

ואשר לפי זה בודאי דלא זוכה במעשה ידיה, דאין מזונות אלו מכוח מזונות הנישואין, שבהם תיקנו לו, שזוכה במעשה ידיה תחת מזונותיה. רק קנסו אותו שיהיה חייב במזונותיה, עד שיגמור גירושיה, כדי שלא יתעלל בה ויעגנה. ואין זה קשור עם התקנה של מע"י תחת מזונותיה, וגם דלא שייך בזה איבה, וע"כ לא שייך לומר דמסתמא תיקנו שיהיה כמו מזונות נשואה, דשם תיקנו לו מע"י משום איבה וכאן לא שייך איבה, וע"כ לא תיקנו לו מעשה ידיה. גם אין לומר שכבר נקבע שהחיוב במזונות נוטל כנגדם מעשה ידיה, דזה נאמר במזונות של נשואה ובנמשך מהם, אבל מזונות מגורשת ואינה מגורשת, אין הם המשך המזונות של הנישואין, ואין שום קשר ביניהם. וכ"כ הכס"מ (פ"ו מה"ג ה"ל), דרק מזונות בלבד מגיע לה ספק מגורשת, ולא שאר תנאי כתובה. ע"ש.

והנה התוספות ביבמות (מ"א ע"ב), בד"ה עמד בדין וברח, כתבו בסוף הדיבור (על חיוב המזונות ליבמה אחר שדן אם חייב לה רק כשעמד בדין וברח, או אפילו לא ברח), כתבו בזוה"ל, וקצת נראה דמחמת קנס שקנסוהו חכמים שלא כנסה, תיקנו לה מזונות. דהא אין מעשה ידיה שלו, כדאמר בכתובות (ק"ז ע"ב), אי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה. עכ"ל. והנה מפורש בדבריהם דכשהמזונו' אינם מדין מזונות, אלא קנס, אז לא זוכה במעשה ידיה. ואחר שכבר הוכחנו דלרוב הראשונים, חיוב המזונות של מגורשת וא"מ, הוא חיוב מחודש וקנסא הוא שלא יעגן את אשתו, א"כ פשיטא שאין מע"י שלו.

וכן בקדש ראיתי בפד"ר (כרך י'), שהביאו דברי התוס' הללו, ושכן כתב גם הרא"ש ז"ל בפסקיו שם, כדברי התוס', דכל שהמזונות הם קנס, אין הבעל זוכה במעשה ידיה, ולהלן נביא מדבריהם שם בעהית"ש.

עוד זימן ה' לידי מציאה יפה, תוך כדי עיון בדין מגורשת ואינה מגורשת אם עולה עמו לענין מזונותיה, שהגאון שואל ומשיב במה"ת (ח"ד סימן ק"ע), ד"ה אמנם מלבד, העלה דאינה עולה עמו כיעו"ש. וראיתי לו שם שכתב וז"ל, וכשיש לה שדה תהיה אוכלת ומסתפקת במה שתרצה, וגם אם תשביח השדה יהיה השבח שלה, דמעשה ידיה של ספק מגורשת הם שלה, דמע"י לא תיקנו רק משום איבה כמבואר בכתובות (נ"ט), והכא תיהוי לה איבה ואיבה, דמטעם זה מציאתה לעצמה, כמ"ש באהע"ז (סימן פ"ד), וא"כ השבח שלה. וכו'. עכ"ל.

והרי לפנינו שגם הגאון שואל ומשיב מיפשט פשיטא ליה, דמעשה ידיה של המגורשת ואינה מגורשת, הם שלה, ואין לבעלה בהם כלום, אעפ"י שהוא חייב במזונותיה, וכמ"ש הרא"ם ז"ל. וכאמור כן עולה בפשיטות מדברי רוב הראשונים, ובפרט לאור דברי התוס' דיבמות (מ"א ע"ב), הנז'.

ועיין מ"ש בדין מזונות דמעוכבת מחמתו בשו"ת שמע שלמה (ח"א סימן י"א אות ט'), ועוד יותר בשמע שלמה ח"ב (חאהע"ז סימן י"ט), והבאתי מפד"ר כרך ג' (עמוד 45), שלמדו מהישועות יעקב הנ"ל, שחיוב המזונות של מעוכבת מחמתו הוא לא המשך של חיוב המזונות של נשואה, אלא הוא דין מחודש שמחייבים לבעל כדי לזרזו לגרש אשתו ולא יעגנה אלמנות חיות.

וכתבתי דלפי זה גם בעובדת ומרויחה כדי מחייתה, יש לחייבו במזונותיה, דזה לא הוי חיוב מזונות רגיל שתיקנו לו מעשה ידיה תחת מזונותיה, אלא זו תקנה מיוחדת שקנסוהו כדי שלא יעגנה, וע"כ אינו זוכה במעשה ידיה. וכן פסקו להדיא בביה"ד הגדול כאמור בפד"ר כרך י' (עמוד 294), לחייבו במזונות אפילו שהיא עובדת ומרויחה, וסמכו על אילן גדול הוא רבינו אליהו מזרחי ע"ה (בסימן ל"ד), דמגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, ואינו זוכה במעשה ידיה. וכתבו שם שזו דעה מוסכמת.

וכן הזכרתי שם את דברי רש"י ז"ל בכתובות (צ"ז ע"ב), ד"ה כדרבי זירא, שכתב בפירוש שחיוב מזונות אלו הן משום שמעוכבת בשבילו להנשא. וכנ"ל. ושכן עולה מהתוספות שם (ד"ה לאתויי), להדיא. ומאחר וזה חיוב מיוחד כדי שיגרשנה, פשוט שאינו זוכה במעשה ידיה, וכדברי הרא"ם ז"ל. וע"כ אפילו שהיא עובדת ומרויחה כדי מחיתה, יש לחייבו במזונותיה כל זמן שמעכבה מלהנשא, שלא כדין.

ולעומת זה הבאתי פס"ד מב"ד הגדול מהגר"א הורוויץ שליט"א, והוא בפד"ר כרך ט"ו (עמוד 14), שכתב לדחות את הפסקי דין שניתנו ע"י ביה"ד הקודם, והעלה דחיוב המזונות במגורשת ואינה מגורשת, אינו קנס ותקנה מיוחדת, אלא זו מההלכות של חיוב מזונות אשה, דכל זמן שהיא אגידא ביה, הוא חייב במזונותיה, ולא משום שמעכבה, אלא אפילו אם היא לא מבקשת גט, ג"כ חייב במזונותיה משום דאגידא ביה. והביא כמה ראיות המוכיחות כדבריו, ואני בעניותי הבאתי ראיותיו באותה תשובה, ודחיתי אותם, וגם הוכחתי מהם היפך מדבריו. וקיימתי בזה את דברי הרבנים הגאונים שלפניו, שפסקו דחיוב מזונות דמעוכבת מחמתו, קנס הוא שקנסוהו חכמים, או תקנה מיוחדת כדי לזרזו לגרשה ולא יעגנה. וע"כ גם אם עובת ומרויחה מחייבים אותו במזונותיה. וכן עשינו מעשה בבה"ד בפתח תקוה, לחייב הבעל שסירב לגרש את אשתו למרות שחייבנו אותו לגרשה, וחייבנו אותו במזונות עבורה אעפ"י שהיתה עובדת ומרויחה כדי מחיתה. ומלבד דהדבר מבואר להדיא בישועות יעקב הנז', שחייב מזונות לבעל שעיכב אשתו בשקר, והתברר שבאמת היתה גרושה ממנו לגמרי, אך כיון שעיכבה בטענותיו, חייבו לשלם לה מזונות לכל התקופה שעיכבה, ומזה מוכח שאין אלו מזונות רגילים, וע"כ לא שייך לדרוש מעשה ידיה. וכאמור כן מבואר ומפורש בדברי רש"י והתוספות בכתובות (צ"ז ע"ב), הנ"ל. וכן מוכח מהרי"ף והרמב"ם ז"ל כאשר כתבתי לעיל. וכ"פ הרא"ם ז"ל להדיא דאין לו מעשה ידיה. והגר"א הורוויץ שליט"א באותו פס"ד, כתב להוכיח מהרא"ם ז"ל גופיה בתשובה אחרת (סימן ל'), שבה כתב דאם רוצה לגרשה אעפ"י שאינו יכול לגרשה בעל כרחה מצד התקנה, כיון שמן הדין מצי לגרשה בע"כ פטור ממזונותיה, וע"ש שרצה להוכיח מזה היפך ממ"ש הרא"ם בסימן ל"ד, דמעשה ידיה שלה אעפ"י שהוא זן אותה, ובתשובתי שם (אות ו'), הבאתי דבריו ודחיתי אותם ג"כ והוכחתי דהרא"ם אזיל לשיטתו, שהמזונות של מעוכבת אינן דומים למזונות רגילים כלל. והוכחתי שלהרא"ם אין חיוב מזונות כל זמן שהיא אגידא ביה, וע"ש שהארכתי בכל הדברים וביררתי אותם הדק היטב היטב הדק, עד שיוצאים מן הספק.

ובאות ט' שם, כתבתי דמהרמב"ם ז"ל בהל' אישות (פי"ח הכ"ה), היה מקום להוכיח כדבריו, שכל זמן שאגידא ביה חייב במזונותיה, וכן נמי מהרשב"ם ז"ל בב"ב (מ"ז ע"ב), ד"ה מגורשת וכו', אך יישבתי הדברים על נכון להוכיח שאין מזונות מעוכבת מזונות רגילים, אלא הם תקנה מיוחדת כדי לזרז ולאלץ הבעל לגרש את אשתו, ולא להמשיך לעגנה.

ובאות י' שם הבאתי גם דברי מו"ר במשנת יעקב על הל' אישות (פ"י הי"ט אות ב' עמוד קמ"ב), שעמד ע"ד רש"י ז"ל בכתובות (צ"ז ע"ב), וכן מ"ש בשיטה מקובצת שם, מדברי הרמב"ן ז"ל כיע"ש. וכן הביא מדברי מהרי"ט ז"ל ח"א (סימן קי"ג), שפסק לחייב הבעל הנכפה במזונות אשתו גם אם אינה עמו, כל זמן שאינו מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דב"מ (י"ב ע"א), כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, אעפ"י שנתן לה כתובתה, כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו. וכתב הרב נר"ו, דמבואר במהרי"ט דזה יסוד לחיוב המזונות מחמת דמעוכבת מלינשא מחמתו שאינו מגרשה.

עוד העיר שם בדברי מהרי"ט ז"ל דהו"ל להוכיח מרש"י ז"ל הנ"ל ומהרא"ש ז"ל שם, אבל מההיא דב"מ (י"ב ע"א), י"ל דשא"ה שהיא ספק מגורשת, וי"ל דחייב במזונותיה, משום דהוי ספק פירעון. ושב ויישב למהרי"ט ז"ל די"ל דס"ל כההפלאה בכתובות (צ"ז ע"ב), על התוס' ד"ה לאתויי, דחוב המזונות חל בכל יום ויום מחדש, והו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי, והיה צריך להיות פטור. ומדחייבוהו במזונות למד מהרי"ט ז"ל, דהחיוב הוא בגלל העיכוב שמעכבה מלינשא בזה שאינו מגרשה בג"פ כדת משה וישראל, ושפיר למד מזה לחייב את הנכפה במזונות אשתו, כל זמן שלא מגרשה. וע"ש.

והוספתי שם בשולי הדברים, דאפילו אם לא נאמר שמהרי"ט קאי בשיטת ההפלאה הנ"ל, אלא חיוב המזונות חל מיום נישואיהם, ואינו מתחדש בכל יום מחדש. מ"מ כשזרק לה גיטה ספק קרוב לה וכו', אינו חשוב ספק פירעון, אלא הוי ספק בעצם החיוב, דהגירושין אינם במקום פירעון המזונות, אלא עקירת החיוב של המזונות, וא"כ ספק גירושין, הוא ספק אם נעקר החיוב או שעודנו קיים, ולא גרע מכל ספק בחיוב, דאמרינן ביה מספיקא לא מפקינן ממונא, ובזה יש ליישב דברי האור שמח, ממ"ש עליו במשנת יעקב שם.

ועי"ש עוד מ"ש לחזק כל זה בסברא וזו המסקנא דחיוב מזונות דספק גרושה הוא רק מפני העיכוב שמתעכבת בגללו, וכדי שלא ינהג בה בנקמנות ויעגנה. ע"כ עשו תקנה זו, שתהיה לו לסיבה להזדרז לגרשה. ופשוט דהעיקר כפסקו של הרא"ם ז"ל (סי' ל"ד), דמעשה ידיה שלה הם, אעפ"י שהיא ניזונת ממנו.

וע"כ בהסכם זה שמתחייב הבעל במזונותיה במדה ויתגרשו אזרחית, כל זמן שלא ניתן לה את גיטה בביה"ד, יש בזה חיוב מן הדין, דמזונות ודאי חייב, שהרי הגירושין האזרחיים אינם כלום, אלא שבהסכם מחייבים אותו בסכום גבוה, ולא מתחשבים בזה, אם היא עובדת ומרויחה כדי מחיתה, מ"מ כיון שבידו לגרשה ולהפטר מכל זה, הרי זה כדין, שכך היא תקנת חז"ל לחייב הבעל במזונות שלא יעכב את אשתו, ועם זה מעשה ידיה שלה הם.

ט.

כל שההסכם נעשה לפני הנישואין אין חשש כפיה בגט.

ועוד יש להוסיף דגם לדעת החולקים, אין בזה חשש, שכן בהסכם זה מתחייב לזה עוד לפני החתונה, וכההיא דפרק חזקת הבתים שאמרה לו שלא תינשא לו עד שיכתוב לה כל רכושו. ועוד וזה עיקר, דעם ההתחייבות הזו, הם כותבים בהסכם שיכול ורשאי לתבוע לבטל החיוב או להפחיתו, ובתנאי שיבא לפני בי"ד רבני שדנים בדין תורתנו הקדושה, שזה כל ישראל מחוייבים ועומדים, ובבואם לפני בית הדין ויעמדו וישמיעו כל דבריהם וטענותיהם, וב"ד יראה וישפוט כדת וכדין, ואין פה שום כפיה לא על הגט ולא על הממון, רק כפיה להביאו לב"ד רבני, ולדון עפ"י דין תורה.

וע"כ נלע"ד שההסכם הזה אשר יסדו רבה של ירושלים המנוח הגאון רבי בצלאל ז'ולטי ע"ה, הוא טוב ונכון, ורב התועלת למנוע מעגינות מבנות ישראל שבחו"ל. ולמנוע איסורים חמורים של א"א ח"ו, ורבוי ממזרים ה' יצילנו. ואם יסכימו ע"ז גדולי דורנו שליט"א נוכל להביאו לפני רבני ודייני ישראל, שיציעו את זה לפני המשפט. וכאשר הם יודעים שיש עליהם מורא מלכות כזה, ממילא ימנעו ולא יבואו מלכתחילה למצב של עיגון וכדו'. וגם אם יהיה מיעוטא דמיעוטא שינסו לעגן נשותיהן שלא כדין, הרי ההסכם הזה יאלצם לבא להתדיין בפני ב"ד רבני, והם יפסקו להם כדת וכדין, ועל ישראל שלום.

המצפה לישועת ה' על עמנו ונחלת אבותינו.

שלמה משה עמאר

ראשון לציון הרב הראשי לישראל