הרב עמאר - בענין דבש מלכות אם מותר לאכלו

א.

הטעם שהדבש מותר באכילה ואין בו משום היוצא מן הטמא.

הנה במסכת בכורות (ז' ע"ב), איתא, מפני מה אמרו דבש דבורים מותר, מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. ופירש"י ז"ל, שמכניסות אותו לגופן, שאוכלין מפרחי האילן, ומהן נעשה הדבש במעיהן, ואין ממצין אותו, דובשנו מגופו. עכ"ל. ומרש"י ז"ל משמע דאע"ג דהדבש הוא מהפרחים בלבד, בלא שום תערובת מגופן של הדבורים, מ"מ הוא נעשה במעיהם לדבש.

אבל בפירוש רבינו גרשום ז"ל שם כתב, שמכניסות אותו לגופן שיונקים אותו מעשבי ההרים. ואין ממצות אותו מגופן, כשמוציאים אותו, אלא כי היכי דעל הכי נפיק. עכ"ל. וש"מ דאין שום שינוי כלל בדבש, רק כבולעו כך פולטו, בלא שום תוספת או עיבוד. ובעצם כן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות מאכלות אסורות ה"ג), וז"ל, דבש דבורים ודבש צרעים מותר, מפני שאינו מתמצית גופן, אלא שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים. עכ"ל. ודבריו ז"ל מורים שהלך בדרכו של רבנו גרשום ז"ל הנז'.

והנה יש לדון בדבש מלכות, אם הותר כמו הדבש הרגיל, דאפשר דזה בא מתמצית גופו, ולא דמי לדבש הרגיל שהתורה התירתו.

ב.

בדין דבש צרעות.

ומ"ש הרמב"ם להתיר גם דבש של צרעין הוא תלוי במחלוקת התנאים, דבבכורות שם הביאו תוספתא, דתניא רבי יעקב אומר אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל וכו', אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה דבש דבורים, יכול גם דבש הגזין והצירעין, אמרת לא, ומה ראית לרבות דבש דבורים ולהוציא הגזין והצירעין, מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי. ופירש"י ז"ל שם ד"ה רב ששת וכו', דרבי יעקב סובר דטעמא דדבש לאו משום שמכניסות וכו', אלא רחמנא שרייה בהדיא, וגזירת הכתוב היא. עכ"ל.

עוד אמרו בגמרא שם כמאן אזלא הא דתניא במכשירין (פ"ו מ"ד), דבש הגזין והצירעין טהור, ומותר באכילה, דלא כר' יעקב, וצ"ל דלת"ק דתלה היתר הדבש בזה דלאו מתמצית גופם הוא, ולא משום גזה"כ, א"כ הוא מתיר גם דבש הגזין והצירעין, דגם הם לא ממצים דבשן מגופן, אבל ר' יעקב שהתיר דבש מגזה"כ, ס"ל דלא התיר הכתוב אלא דבש סתם שהוא של דבורים, שאין לו שם לווי.

והרמב"ם ז"ל פסק כת"ק וע"כ התיר דבש הצירעין. וכ"כ הרב המגיד ז"ל על הרמב"ם שם, שדבש צירעין הוא מחלוקת התנאים, וסתמא דמתניתין במסכת מכשירין (פ"ו מ"ד), דלא כרבי יעקב. וכתב שם דסתמא דמתניתין שמתירה דבש צירעין הוא כת"ק, שתלה היתר הדבש משום שאינן ממצות אותו מגופן, וכנ"ל, והלכה כסתם. (וע"כ פסק הרמב"ם ז"ל כת"ק).

והרא"ש ז"ל (בכורות פ"א סימן ז'), הזכיר את הגמ', ואחר כתב בזה"ל ר"ת ז"ל פסק בספר הישר דלא כר' יעקב, משום דסתם מתניתין דמסכת מכשירין דלא כותיה, דתנן התם דבש צירעה טהור ומותר באכילה. והרא"ש ז"ל תמה ע"ז דבגמ' דידן אמרו דרב ששת כרבי יעקב ס"ל. עוד כתב, דאע"ג דלא אצטריך למימר הוא דאמר כר' יעקב, אלא ללישנא בתרא התם, אבל ללישנא קמא לא קשה מידי, מ"מ ר"ת רגיל לפסוק כלישנא בתרא, ובשל תורה הלך אחר המחמיר, וכן הלכתא דדבש גיזין וצירעין אסור. ע"כ.

וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהל' בכורות (במס' בכורות דף ד' ע"א בהלכותיו), וז"ל, הא מילתא מסתברא לן למיפסק לחומרא ולא משום דאתברר לן מילתא הכין, אלא כיון דרב ששת סבר לה כרבי יעקב, ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, איכא למימר דהלכתא כוותיה, דהא אמורא אמר כותיה, ועוד דהא דייק לה ממתניתין (דא"ל רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא). וכיון דבגמ' לא דחי ליה מהאי דיוקא דדייק ממתניתין ש"מ דדוקא הוא וקושטא הוא דמתני' כר' יעקב היא, ואע"ג דלא מפרשא בהדיא הכי, וכיון דתנן סתמא כרבי יעקב הלכתא כותיה, ודאי אשכחן נמי סתמא כרבנן, דתנן במכשירין בפרק בתרא דדבש צירעין טהור ומותר באכילה, אפי"ה האי סתמא דדייק לה רב ששת אלימא, משום דתני לה גבי הלכתא דהאי דינא, ולא אלימא ההיא סתמא אחרינתא דקתני לה בר מדוכתה אגב גררא למשרי איסורא. ובגמ' לא אותבוה לרב ששת מינה ולא אייתו לה ההיא סתמא כל עיקר. [פלא, שכן הביאוה ואמרו דלא אזלא כר' יעקב]. ועוד דלא יהא אלא ספק, הא קי"ל ספק איסור לחומרא, והכי נמי אשכחן לחד מרבוותא דמסיק בה כרב ששת, ואשכחינן לאחרינתא דמסיק הלכתא כרבנן, ודחי לה לר' יעקב ולרב ששת דקאי כותיה. עכ"ל. ויש הרבה לשאת ולתת בדב"ק, ולא ראיתי למהרי"ט אלגאזי ז"ל שם שעמד על סוגיא זו כלל. ועוד חזון למועד אי"ה ב"ה.

וה"ה ז"ל (פ"ג מהמ"א ה"ג), כתב שהרמב"ם ז"ל פסק כסתמא דמתני' דמכשירין (פ"ו מ"ד), והוסיף דאע"ג דבפ"ק דבכורות משמע דרב ששת דאמר מי רגלים של חמור אסור ס"ל כר' יעקב, ודייק לה ממתני' דקתני היוצא מן הטמא טמא, ולא אמר מטמא [אלא מן הטמא, ופירש"י שם ריש ע"ב מטמא, משמע מגופיה דטמא. מן הטמא, משמע מינו של טמא, והני נמי מינא דטמא הן דדמו לחלב.] ע"כ ההוא דיוקא לאו דיוקא הוא, דא"כ קשיא סתמא אסתמא, אלא היוצא מן הטמא אורחא דלישנא הוא, ותו דמשמע התם במסקנא דגמ' דלא כר' יעקב, דאמר בשלהי שמעתין כמאן דלא כר' יעקב. ועוד יש לי לומר דרב ששת לא ס"ל כר' יעקב אלא בטעמיה, דדבש רחמנא שרייה, ולאו משום שאינו תמצית גופן, דא"כ הו"ל מי רגלים מותרים, ומתני' קתני היוצא מן הטמא טמא. אבל מה שחלק ר' יעקב במדרש הכתוב בין דבש שיש לו שם לווי לדבש שאין לו שם לווי, לא ס"ל כותיה, אלא כיון דכתיב אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף, אבל אתה אוכל מה שמשריץ, לא מפלגינן בין דבש שיש לו שם לווי או אין לו, וע"כ לא הקשו סתמא אסתמא, וכו'. ולפי"ז מתני' דדבש צירעין אפילו רב ששת מודה בה לענין דינא, ואטעמא דברייתא הוא דפליג, ורבינו פסק כסתם מתני' דמכשירין וכטעמא דברייתא, ודחי לדרב ששת, וס"ל דמי רגלים של חמור מותרין, כמ"ש בפ"ד ה"כ. והרמב"ן ז"ל פסק בהלכותיו להחמיר, ואסר דבש צירעין, וכתב שיש מי שפוסק כן. עכ"ל הה"מ ז"ל.

והטור (סס"י פ"א), כתב דבש דבורים מותר ואין בו משום אבר מן החי וכו'. ודבש הגיזין והצירעין כתב ר"ת שהוא מותר וכ"כ הרמב"ם. וא"א הרא"ש ז"ל כתב לאסור בדבש הגיזין והצירעין. עכ"ל.

ומרן ז"ל בב"י שם דבש הגיזין והצירעין כתב ר"ת וכו', בבכורות (ז' ע"ב), אהא דבעו מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ופשט להו דאסור, מותיב בגמ' מדתניא מפני מה אמרו דבש דבורים מותר, מפני שמכניסים אותו לתוך גופן ואין ממצות אותו מגופן, ומשני הוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא רחמנא שרייה, דתניא ר' יעקב אומר אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף, שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואי זה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגיזין והצרעין אמרת לא, ומה ראית, מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי וכו'. כמאן אזלא הא דתניא דבש הגיזין והצרעין טהור ומותר באכילה דלא כר' יעקב. ופירש"י דר' יעקב לאו משום שמכניסות לגופן הוא, אלא דרחמנא שרייה להדיא וגזרת הכתוב הוא וכו'. עוד כתב הב"י, וכתב הרב רבינו אשר ז"ל רבינו חננאל (כנר' דלא גריס ר"ת אלא ר"ח), פסק דלא כרבי יעקב, משום דסתם מתני' דמכשירין דלא כותיה, ותימא הוא וכו'. (ככל שכתבתי לעיל מהרא"ש ז"ל), [ובמקום שכתוב ברא"ש אצלנו ולפי שרגיל ר"ת לפסוק כאיכא דאמרי, גורס הב"י ר"ח, וכן הוא גם במעדני יו"ט שם]. אבל הרמב"ם פ"ג פסק דדבש צרעין מותר, כסתם מתני' דמכשירין, ואע"פ שלא הזכיר גזין, לישנא דמתני' נקט, ואה"נ דשרו, דאין חילוק בין גיזין לצרעין, דלתרווייהו שם לווי אית להו, וכיון דחד שרי ממילא משמע דה"ה לאידך, וכבר כתבתי דהוא פוסק דלא כרב ששת, וכבר האריך ה"ה לתת טעם לדבריו, וכתב שהרמב"ן פסק בהלכותיו להחמיר ואסר דבש צרעין וכתב שיש מי שפסק כן. עוד כתב הב"י שם, מ"כ דבש גזין וצרעין אין מצוי לנו כלל ולתערובת לכ"ע לא חיישינן מהרי"א ז"ל. עכ"ל הב"י.

ג.

בדין מי רגלי החמור ושאר פירשות דעלמא.

והנה מכל האמור עולה דלת"ק דמתיר דבש דבורים, מן הסברא דלא מתמצה מגופן של הדבורים, אלא כבולעו כך פולטו, והם רק משמשים לו לאוספו ולשמרו, אז ה"ה נמי לדבש צרעין וגיזין, דגם הם כך טבעם ללקט הצוף מן הפרחים והעשבים ולשומרו לעת מצוא, אבל לרבי יעקב דצריך היתר מיוחד בתורה לדבש דבורים, ולא סמכינן אסברא דלא מתמצה מגופן, א"כ דבש צירעין וגיזין דאית ליה שם לווי, נשאר באיסורו, דאינו בכלל ההיתר דנפיק מדרשא דקרא דאך את זה תאכלו וכו'.

ועוד יש נ"מ לגבי מי רגלים דחמור, דגם הם לא ממצו מגופיה רק מיא עול מיא נפיק, דרב ששת דס"ל כרבי יעקב אסרם, דמי רגלי החמור ודאי לא נכללו בהיתר הדבש, אבל ת"ק דלא בעי היתר דקרא, רק מתיר הדבש משום שאינו מתמצה מגופן, וע"כ מתיר גם דבש גיזין וצרעין, ה"ה יש להתיר מי רגלי החמור, שגם הם לא מתמצו מגופן.

וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהמ"א ה"כ), וז"ל, עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה, מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים, שהן מותרים. עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיגו וז"ל, א"א רב ששת פשט להו לאיסורא בבכורות (ז' ע"א), ממתניתין. עכ"ל. והרב המגיד ז"ל כתב ע"ד הראב"ד ז"ל, וכבר כתבתי בזה פ"ג ה"ג, ונתתי טעם לדברי רבינו, שסבור דההיא דרב ששת לאו הלכתא, שהיוצא מן הטמא טמא, הוא מגופיה דטמא הוא דוקא, וכ"ד קצת מן המפרשים ז"ל. וע"ש מה שתמה בסתירת דברי הרמב"ן ז"ל שאסר מי רגלי חמור והתיר עור שבא נגד פניו. ע"ש.

ואני תמה בדברי הרמב"ם ז"ל למה צריך לומר כפרש ומי רגלים שהן מותרים, דמשמע דהיתר המי רגלים הוא משום דהוי פירשא בעלמא, וכמו קיבת הנבלה וקיבת הטמא, שכתב שם בהי"ט דמותרת מפני שהיא כשאר הטינופת שבגוף. עכ"ל. והרי בגמרא אמרו שמי רגלי החמור מותרים דלא מתמצה מגופו, ודינם כדבש לרבנן. והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן ולא כר' יעקב.

ועוד קשה לי על מה דנים בגמרא, והרי מי רגלים עוברים דרכי העיכול, ובמה עדיפים הם מקיבה של טמאה דחשיב כשאר טנופת ושרי, ומה צריך לתלות במתמצה מגופו או לא. ומתחילה חשבתי דשאני מי רגלים שאינם עוברים דרך הקיבה כאוכלים, אך הנה בדברי הרמב"ם ז"ל משווה להו לפרש.

וראיתי בביאור הגר"א (בהשמטות הרמב"ם פרנקל עמוד שצ"א, פ"ד ה"כ), שכתב ומי רגלים שהן מותרים, שסובר דרב ששת לאו הלכתא הוא, כיון דפירשא הוא מותר, כמו פרש שור הנסקל (לקמן הכ"ב), וכמו חלב הקיבה של נבלה בספ"ק דחולין, כמ"ש הריק"ס שם (לעיל הי"ט), ועור החמור שם. (ליקוט). [בשו"ע ומ"ר אסורין] פסק כל"ב דרב ששת שם, דהגאונים פסקו בכ"מ כל"ב. ובשל תורה הילך אחר המחמיר, הרא"ש שם. [בשו"ע ויש מי שמתיר] הוא הרמב"ם, וס"ל ג"כ דהסוגיא והלכתא בכ"מ כל"ב, ומדחזינן סתמא במתני' דבש צירעין טהור במס' מכשירין דלא כר' יעקב ורב ששת ס"ל כר' יעקב, ע"כ אין הלכה כרב ששת. וע"ל ס"ט. [פ"ג ה"ג], ואע"ג דללישנא קמא דרב ששת אתי אפילו כמתני' דלא כר' יעקב, מ"מ אזיל לשיטתיה כנ"ל דל"ב בכ"מ עיקר. והמרדכי כתב דמ"ר דחמור אסורין ושל שאר מותרין אפילו לל"ב, וה"פ של סוסים וגמלים כיון דלא שתו אינשי ודאי פירשא בעלמא הוא ומותרין, כי תיבעי וכו' (ע"כ). עכ"ל הגר"א.

ד.

מהו דבש מלכות ואם הוא דומה לדבש דבורים.

ומעתה נבא לדון בדבש מלכות, אשר למעשה הוא שונה לגמרי מן הדבש, ואינו דבש, שהדבש לא מתמצה מגופן של הדבורים, רק נאסף בפיהם ויוצא כמו שהוא, אבל דבש מלכות, המדענים אומרים שהוא יוצא מאחת הבלוטות שלהן, וא"כ זה מתמצית גופן הוא, ועוד דהוא מר מאד, וכדי שיהיה ראוי לאכילה, מערבין מעט מהאוכל הזה עם דבש רב מאד, ויש בו סגולות רפואיות רבות ועצומות, ודנו בו גדולי זמננו אם נכלל בכלל היתר הדבש, או לא.

ואביא כאן מה שכתב בזה הגאון הישיש כמוהר"ר אליעזר יהודה וואלדנברג (שליט"א) בציץ אליעזר חי"א (סימן נ"ט), וכתב דלתנא קמא שמתיר הדבש של הדבורים משום שאינו מתמצה מגופן, דבש מלכות אסור, שהרי הוא מתמצית גופן. אבל לרבי יעקב דהתורה התירה הדבש בגזרת הכתוב, גם זה מותר. ורב ששת סבר כרבי יעקב, וע"כ אסר מי רגלי החמור, אע"פ שאינו מתמצית גופו של החמור, דהתורה התירה דבש בגזרת הכתוב, אבל בלי זה היינו אוסרים אותו, אע"פ שאינו מתמצה מגופו, וע"כ מי רגלים אסור, דדבש התירה תורה, ולא מי רגלים. וכתב דלר' יעקב גם דבש מלכות מותר דהוא בכלל הדבש שהתירה תורה בגזרת הכתוב. ע"ש.

ואחר המחילה מהדר"ג יש שתי תשובות לדון בענין, הראשונה היא די"ל דרק דבש סתם התירה תורה, והוא דבש דבורים, שאין לו שם לווי, משא"כ דבש מלכות שיש לו שם לווי, דאינו נקרא דבש סתם, וכבר אמרו בברייתא שבגמרא שם, יכול גם דבש הגזין והצרעין (בכלל ההיתר הנלמד מהפסוק), אמרת לא, ומה ראית לרבות דבש דבורים ולהוציא הגזין והצרעין, מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצרעין שיש לו שם לווי. ע"כ. וכאן זה גרע יותר דאין שמו דבש כלל רק "מזון מלכות", ובלע"ז נמי יש לו שמות שונים.

ועוד דהדבר המיוחד ביותר בדבש הוא המתיקות שלו, וכשרוצים לתאר דבר מתוק, אומרים כמו דבש, ויש נוסחא בברכות של ליל ראש השנה שאומרים שתהיה שנה טובה ומתוקה כדבש, וכל דבר רך וטוב נקרא בהשאלה דבש, וכמ"ש במשלי דבש מצאת אכלת דייך. ודי בזה. והמזון הזה של המלכות הוא מר כלענה, כידוע, ולא נאה לו שם דבש כלל ועיקר. ורק מפני שרגילים לערבו עם כמות דבש גדולה, ע"כ נקרא שמו דבש, ע"ש הדבש האמיתי שהוא מרובה עליו בעשרות מונים, אבל איהו גופיה לא שייך לשם דבש כלל, ואיך אפשר לומר שהוא כלול בהיתר שלמד ר' יעקב מהפסוק להתירו בגזרת הכתוב.

זאת ועוד אחרת, די"ל דגם לר' יעקב שהתיר הדבש, הוא מגזרת הכתוב, מ"מ אין להתיר אלא דבש שאינו מתמצית גופם של הדבורים, אבל זה שהוא מתמצית גופן ממש, י"ל דאסור לכולי עלמא, דר' יעקב בא להחמיר ולא להקל, דת"ק שהתיר מטעם שאינו מגופן ממש, מתיר גם דבש צרעין וגזין, וכן מתיר מ"ר של חמור, ור' יעקב אמר שזה שאינו מגופן אין בו די להתיר, אלא בעינן שהתורה תתיר וע"כ רק דבש דבורים לחודיה הוא דשרי לר' יעקב, שזה נלמד מהפסוק דאך את זה לא תאכלו וכו', וע"כ אפילו שדבש גזין וצרעין גם הוא אינו מתמצית גופן מ"מ אינו נכלל בהיתר זה, אבל על דבר שהוא מתמצה מגוף טמא ע"ז לא דנו כלל ולכו"ע אסור. תדע שבכל הדיון בגמ' לא דנו על דבר שהוא מתמצה מגופן כלל, אלא רק על דברים שהן לא מתמצית גופן, שהרי הקשו על רב ששת מדברי ת"ק דההיתר של הדבש הוא מפני שאינו מתמצה מגופן של הדבורים, ומקשו עליו על מה שאסר מ"ר של חמור גם לצד שהם לא מתמצים מגופו, רק מיא עול מיא נפיק, ואמר להו תניתוה היוצא מן הטמא טמא. וע"ז תירצו, הוא דאמר כרבי יעקב וכו', כלומר דר' יעקב ות"ק נחלקו רק בדברים שאין מתמצין מגופן. ואע"ג דאפ"ל דהביא רק אלה, משום ת"ק דתלה כל ההיתר רק בזה דאינו מתמצה מגופן, וע"כ א"א להביא דוגמא שכן מתמצה מגופן דלת"ק הוא אסור לגמרי, אבל לר' יעקב י"ל דגם בזה הוא מתיר, אך זה אינו, דלא מצאנו שיתיר בדבר שמתמצה מגופו. ועוד דר' יעקב אינו מתיר כי אם בדבש של דבורים בלבד, והוא ודאי לא מתמצה מגופן, ואדרבה דבש צרעין וגזין הוא אוסר, אע"ג דלא מתמצה מגופן, אבל דבר המתמצה מגופן ודאי דלא מתיר, ואפילו שהוא מגופן של דבורים דהרי לא התיר כל היוצא מן הדבורים אלא רק דבש דבורים בלבד, ובפירוש אמר דרק דבש דבורים שאין לו שם לווי הוא שהתיר, ותו לא מידי.

ובפרט דכאמור אין זה דבש כלל, ואין שום דרך להתירו לפי ר' יעקב, וגם לרבנן אין לו היתר, דהוא כן מתמצה מגופן של הדבורים, והו"ל שפיר היוצא מן הטמא ואסור.

וע"ש שדן בפסק ההלכה בפלוגתא דת"ק ורבי יעקב, והזכיר מחלוקת הראשונים בזה, וכבר הארכתי בזה לעיל. ע"ש. והזכיר דמרן ז"ל בשו"ע יו"ד (סימן פא), סתם כדעת הרמב"ם ז"ל, וכתב דיש מי שאוסר, והגאון המחבר זצ"ל, דן בהא דקי"ל כסתמא דמרן, וכתב לפקפק בזה די"א שאין לפסוק כן. אך בזה אין צריך להאריך, שכבר פשטה הוראה בכל מקום כסתמא דמרן ז"ל.

עוד כתב שם דיש סתמא אחרת כנגד זה, דבסימן פ"א ס"א, פסק בסתם דמי רגלי בהמה טמאה אסורים כבשרה, ויש מי שמתיר במי רגליה. ע"כ. והרי אין מי רגלי בהמה טמאה אסורים אלא לרב ששת והוא סבר כרבי יעקב, וסתם כדבריו, והביא דעת הרמב"ם ז"ל בשם ויש מי שמתיר. ומזה מוכיח הגאון ציץ אליעזר דהעיקר כר' יעקב וכשיטת הרא"ש והרמב"ן ז"ל.

ולענ"ד אין זה מוכרח, דהא עיקר הנ"מ בן ת"ק לר' יעקב הוא בדבש צרעין, שזה מפורש בהדיא בברייתא דלר' יעקב אסור, ולת"ק גם דבש גזין וצרעין מותר. ובזה סתם מרן להתיר כת"ק. ומה שסתם במי רגלי בהמה טמאה לאסור אינו סותר לההיא סתמא, ולא כהבנת הגאון ציץ אליעזר זצ"ל. אלא המעיין בדברי מרן ז"ל בב"י (בסי' פ"א), יראה דרוח אחרת עמו בזה, שהביא הסוגיא דגמ' דבכורות (ז ע"א), הנ"ל, וכתב ומשמע דללישנא בתרא בכל מי רגלים דטמאה קא מיבעיא ליה, אלא דנקט מי רגלי חמור משום דאורחא דאינשי למשתי (דמעלו לירקונא), וכיון דפשט להו לאיסורא, שמעינן דכל מי רגלי טמאה אסורין. ונראה מדברי הרא"ש ז"ל שם דהלכתא כלישנא בתרא להחמיר בשל תורה, אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מהמ"א עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש והמי רגלים שהם מותרים. נראה שהוא פוסק דאפילו מי רגלים דחמור מותרים. וזה תימה, דאפילו את"ל דסבר דלית הלכתא כלישנא בתרא דמחמיר, היינו להתיר מ"ר דסוסים וגמלים, אבל מ"ר דחמור דללישנא קמא נמי אסירי, איך יתכן להתירם. וה"ה ז"ל נדחק (בפ"ג ה"ג), כדי לתרץ זה. עכ"ל ב"י.

והמעיין בדברי הב"י, יראה דמפרש בסוגיא דאיסור מי רגלי בהמה טמאה אינו תלוי בהילכתא דת"ק ור' יעקב, אלא לכו"ע אסורים. דפתר לה מדתנן, היוצא מן הטמא, ולא אמר מהטמא. ועיין לעיל בשם רש"י ז"ל על זה. ואע"ג דהקשו על רב ששת מדברי ת"ק, ותירצו דהוא סבר כרבי יעקב. היינו משום דהבינו בדרב ששת שמתיר גם לצד דמי רגלי בהמה לא מימצו מגופה, דהוי כדבש דבורים ולת"ק היו צריכים להתיר, ע"ז אמר דהוא סבר כרבי יעקב. אבל באמת הסתפקו בזה, דאמרו כי מיבעיא להו דחמור, דעכירי ודמו לחלב מאי, מגופיה קא מיתמצי ואסירי, אי דילמא מיא עול ומיא נפיק. ואמר להו רב ששת, תניתוה היוצא מן הטמא טמא. וממילא גם ללישנא בתרא הוא כן, והחילוק ביניהם הוא דללישנא קמא מבעיא להו רק בחמורים, ולא בסוסים וגמלים דהנהו פשיטא להו דלאו מגופייהו מימצו דהא אינן עכורים. אבל ללישנא בתרא בכולם מבעיא ליה, אלא דנקט מ"ר חמור דדרך לשתותם משום ירקון, אבל הספק אם מ"ר הוא מתמצית גופו או לאו, נשאר בעינו גם ללישנא בתרא, ורב ששת אסר בכל גונא, דדייק לה ממתני' דקתני היוצא מן הטמא ולא מהטמא, לרבות גם מה שאינן מתמצית הגוף, וע"ז אמרו דהוא סובר כרבי יעקב. אבל אה"נ דגם לדידן דפסקנו כת"ק נמי מ"ר אלו אסורים, מחשש דשמא מגופן דבהמות טמאות הוא מתמצה.

ואם כנים דברים אלו, אולי יובן בזה מ"ש הרמב"ם ז"ל בהמ"א (פ"ד ה"כ), שהזכרתי לעיל, שתלה ההיתר דמי רגלי בהמה טמאה, בכך שהם פירשא בעלמא, והערתי לעיל למה צריך לזה. והרי הוא ז"ל פסק כת"ק דההיתר של הדבש לא צריך לגזרת הכתוב, רק תלוי בזה שלא מתמצה מן הגוף, ומ"ר נמי לא מתמצא מן הגוף, וא"כ אפילו אם לא היו המ"ר פרש הם מותרים. ולהנ"ל אתי שפיר, דאם באמת יש חשש שגם מ"ר מתמצה מן הגוף אזי יש לאסור המ"ר גם לשיטת ת"ק. וכך היה לנו לומר. וי"ל דע"כ שיכל הרמב"ם ז"ל את ידיו ושינה טעמו של דבר, ותלה ההיתר דמ"ר בכך שהם פירשא בעלמא, דעפי"ז מותר גם אם הם מתמצים מן הגוף.

ובזה נדחים דברי הגאון ציץ אליעזר זצ"ל, שכתב שיש סתירה בדברי מרן דבדין דבש צרעין סתם כת"ק, ובדין מ"ר של בהמה טמאה סתם כר' יעקב, ועפי"ז רצה להסיק דהלכה כר' יעקב, ולפי מה שכתבתי אינו כן דבאמת ההלכה ברורה היא כת"ק, ומה שסתם לאסור מי רגלי בהמה טמאה, הוא מטעם אחר דלא ברור לנו שאינן מתמצין מגוף הבהמה וכנ"ל. והכל על מקומו בשלום.

ה.

בדעת מרן השו"ע בענינים הנ"ל.

ועדיין צ"ע למה פסק מרן ז"ל לאסור והלא הוא פירשא בעלמא, ואפשר שחשש לזה שרגילים לשתות מפני הירקון, אולי מיקרי ראוי לשתיה. ועפ"י האמור י"ל דגם אם העיקר לאסור בדבש של גזין וצרעין, כפי שהעלה הציץ אליעזר, וכתב שם שכן היא מסקנת הפר"ח (סימן פ"א ס"ק כ"ח), דהעיקר בזה כהרא"ש והרמב"ן ז"ל (וכבר כתבתי שדעת מרן ברורה שפסק כר"ח ור"ת והרמב"ן ז"ל, עכ"פ אין שום מקום להתיר דבש המלכות, עפ"י היתר זה, דגם לר' יעקב אין מזון זה נכלל בהיתר הדבש וכנ"ל, ולא כמש"כ בציץ אליעזר).

וגם דר' יעקב לא בא להקל אלא להחמיר ולומר שגם דברים שאינן מתמצית הגוף הטמא, כדבש צרעין ג"כ אסור, משום דיש לדבש שלהם שם לווי ולא נכללו בהיתר של גזרת הכתוב, ולא בא להתיר דבר שמתמצה מהגוף הטמא, כמו מזון מלכות. תדע שגם רב ששת דסבר לה כר' יעקב, וע"כ אסר מ"ר של חמור, שאינו בכלל גזה"כ, ולא נחית לדון עליו אלא משום שיש צד שאין המי רגלים מתמצים מגופו, ועל צד זה דנו אם להתיר, ורב ששת אסר גם לצד זה, משום שהדבש הותר ע"י גזה"כ, וזה לא נכלל בגזה"כ, וק"ו במזון מלכות שגם יש לו שם לווי, וגם מתמצה מגוף הדבורה, והוא אינו דבש כלל וכמ"ש לעיל.

שו"ר שהרב ציץ אליעזר גופיה שב לדון בדעת מרן והרמ"א ז"ל (באות ד' שם), שאפשר לפרשם כמו שפירש ה"ה ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל, וכמ"ש הפרי מגדים במשבצות זהב שם (סק"א), והאריך לדחות דברי הפמ"ג בפלפול גדול. ע"ש. והאמת יורה דרכו.

עוד כתב בציץ אליעזר שם (אות ו), שגם אם נתפוס שאין הכרעה בשו"ע בדין זה, כיון שמצאנו כ"כ הרבה פוסקים שסוברים שהיתר הדבש הוא מגזרת הכתוב, ולא משום שאינו מתמצה מגופו, יוצא לפ"ז דמזון מלכות מותר וכו', עכ"ד. וכבר ביארתי באה"ט דאדרבה י"ל דמזון לכו"ע אינו בכלל ההיתר של הדבש בין לת"ק ובין לרבי יהודה. עוד כתב שם דאפשר שגם החולקים יודו בחולה שאין בו סכנה דמותר בו, ובכלל זה גם תשות כוחו וחוסר אונים. ע"ש.

ו.

"שם לווי" מה הוא.

עוד ראיתי להציץ אליעזר שם (מאות ז' ואילך), שדן בפירוש המושג "שם לווי", מה הוא. ונפלאתי שלא העלה בדעתו לדון בענין שכתבתי, דגזה"כ לא התירה אלא מה שלא מתמצה מגופן.

ובאות י' שם הביא תוספתא (פ"א דבכורות ה"ה), שדבש גיזין אינו אלא ריר בעלמא, ויש מי שרצה לומר שגם מזון מלכות הוא ריר ולא דבש, ואינו בכלל ההיתר. וכתב בזה"ל, "איך יכולים להעלות בדעת לקרוא למזון המובחר של הדבורים לדידהו, בשם ריר בלבד, הא אצלם בתאי דונג, להיותו מזון מיוחד לפרנס בו הזחל המיועד להיות מלכת הדבורים" וכו'. עכ"ל.

והנה מלבד מה שיש לומר דלא לפי חשיבות הדבר אצל הדבורים נקבע חשיבותו אם הוא ראוי וחשוב אוכל או ריר בעלמא, אלא אם ראוי וחשוב אצל בני אדם, ואמנם יש דרגה שניה והוא ענין שראוי לאכילת כלב, או לא ראוי. וגם זה הוא באכילה, ודבר שהוא מר כלענה אינו ראוי גם לכלב, ומה שהזחלים ניזונים ממנו, אין זה נחשב לאכילה, שאין זה דרך אכילה, ואפשר שלא רק בזחלים לא נחשב דרך אכילה, דהנה הדבורים והזבובים אוכלים מכל המזדמן להם, גם מדברים שפסולים לאכילת כלב, שלא בכדי אמרו חז"ל אכילת כלב, שהוא אוכל ושותה כדרך האכילה והשתיה אצל בנ"א, רק שהוא אוכל גם מה שאין בנ"א מסוגלים לאכול (וכמ"ש בכלב שב על קיאו), אבל הזבובים והדבורים אכילתם במושגים אחרים לגמרי, ואין ללמוד מזה על חשיבות החומר שממנו הם אוכלים, וק"ו לזחלים. ואולם, חומר זה חשוב הוא שמגדל את הזחל שאוכל אותו, ומחזקו מאוד יותר מחבריו בעשרות מונים, וכן נמי יש בו רפואות וסגולות להנאתן ורווחתן של בני אדם, אך אין זה קשור עם חשיבות שיקרא ראוי לאכילה וכיוצ"ב.

ועוד דכבר כתבתי דעל כל פנים אינו דבש כלל, ולא נכלל עם ההיתר של הדבש, בין לת"ק ובין לר' יעקב, לת"ק לא הותר כי זה מתמצה מגופן, ולר' יעקב פשיטא שאין לזה היתר מכוח הגזה"כ.

ז.

יש מקום להתיר דבש מלכות, משום שהוא מר ולא ראוי לאכילה.

ואולם למרות שלפי עניות דעתי אין מקום להתיר מזון מלכות, ולהחשיבו כמו דבש, אלא י"ל דבאמת חל עליו הכלל דהיוצא מן הטמא. ודלא כהרב ציץ אליעזר זצ"ל. עכ"פ יש לדון להתירו מצד שאינו ראוי לאכילה כלל, שהוא מר כלענה, וגם לא נוצר לשם אכילה.

וראיתי לו להציץ אליעזר שגם הוא פנה לדרך זו, שכתב שם (אות י"ד), דכיון שהוא עצמו מר כלענה, ואינו ראוי לאכילה, רק ע"י תערובת של הרבה דבש, פי שלושים ושבע ויותר מכמות מזון המלכות. ודבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ובטל ברוב היתר, כמ"ש ביו"ד (סימן ק"ג). ואעפ"י שהוא המעמיד שיתהווה הכל אף התועלת המקווה, הנה הפר"ח (בסימן פ"א סק"א), כתב דגם המעמיד לא נאסר בדבר שנסרח ומותר להעמיד בו גבינה. עוד כתב, דכיון דמיסודו הוא מר כלענה מסתבר שאין בזה משום מבטל איסור לכתחילה, דמעיקרא הוא פגום.

ולהלן (באות ט"ו), כתב דאע"ג דהדבש שמערבים בו, ממתיק את המר הזה, יש להתירו, והביא את דעת החוות דעת בזה. ע"ש. עוד כתב (באות ט"ז), לחזק את הנ"ל, והקשה למה הגמרא לא הזכירה מזון מלכות כלל, ובע"כ דהיה פשוט לחז"ל שהוא פירשא דעלמא, דמצד עצמו אינו ראוי לשום דבר, ואפילו לרפואה, וע"כ לא חל עליו שם איסור דמעיקרא. ע"ש.

ובמחילת כבוד תורתו, אי משום הא לא איריא, דבפשטות נראה דלא דנו עליו כיון שאינו בר אכילה ולא נשאל עליו אדם מעולם, ואין מזה הכרח שהחשיבוהו פירשא בעלמא.

והנלע"ד בזה דבאמת יש לו דין פירשא בעלמא, דכל דבר שעבר בדרכי העיכול כבר יצא מענינו הראשון ופנים חדשות באו לכאן. ומצאנו בחולין (קט"ז ע"א): "והלכתא אין מעמידין [גבינה] בעור קיבת נבלה, אבל מעמידין בקיבת נבלה, ובקיבת כשרה שינקה מטרפה, וכ"ש בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה. מאי טעמא, חלב המוכנס בה פירשא בעלמא הוא". ואע"ג דהתוספות שם כתבו בשם ר"ת דלא התירו אלא בחלב שנקפה, אבל אם עדיין צלול אסור, מ"מ דעת הרי"ף והגאונים דגם צלול מותר. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהמ"א הט"ו), וז"ל: "קיבה שבשלה בחלב שבה, מותרת, שאינו חלב, אלא הרי הוא כטנופת, שהרי ישתנה במעיים". עכ"ל. ומדכתב, בחלב שבה, משמע אפילו שיש לו מראה חלב. וכ"כ הרדב"ז ז"ל שם בשם הגאונים, ודלא כר"ת. וכ"כ ה"ה ז"ל (בפ"ד מהמ"א הי"ט). וכ"כ מרן ז"ל בכסף משנה שם, שכן נראה דעת הרמב"ם (בפ"ד הי"ט). וע"ש. והארכתי בכל זה בשו"ת שמע שלמה ח"ה (חיו"ד סימן י"ב). ע"ש. וכ"כ להוכיח שם ממ"ש במסכת ע"ז (כ"ט ע"ב), קיבת עולה, כהן שדעתו יפה שורפה חיה. ובודאי דבראויה לאכילה מיירי, אלא שכהן שהוא איסטניס לא יכול לאוכלה כשנמצאה בקיבה, וע"ז כהן שדעתו יפה, שאינו איסטניס, שורפה יפה. אבל כשנתקלקלה אפילו שדעתו יפה לא יוכל לאוכלה. וכתבתי שם שגם לר"ת אינו אסור אלא מדרבנן, ומשום מראית העין. ועוד דאם הגיע למצב שאינו ראוי לכלב יודה להתיר.

עוד כתב הרמב"ם (פ"ב מהמ"א הכ"א), "אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה, הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה ובין שאכלה חיה, ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה". עכ"ל. וכתב הרב המגיד ז"ל שם, בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראויה לאדם, אבל אם סרחה כ"כ, כבר ביאר רבינו בפי"ד (הי"א), שמי שאכל אוכל האסור שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, וכן הוא, דהלכה כרבי שמעון במס' עבודה זרה (ס"ח ע"א), דאמר נבלה שאיה"נ ראויה לגר, לא שמה נבלה וכמ"ש שם. עכ"ל.

ובתשובה ההיא כתבתי, דרק בנפסל מאכילת אדם הוא דכתב הרמב"ם ז"ל פטור, דמשמע דאיסורא דרבנן מיהא איכא, אבל נסרחה הרבה עד שאינה ראויה גם לאכילת כלב, אין בו איסור כלל, ואפילו דרבנן, דבטל ממנו שם אוכל לגמרי. וע"ש שהבאתי הוכחות לזה. ע"ש.

ועיין בב"י (רס"י ק"ג), ובט"ז שם (סק"א), דנותן טעם לפגם אינו אוסר תערובתו, והוא עצמו אסור, אך א"צ ששים כנגדו. והנה המזון הזה שהוא מר כלענה, ואינו ראוי אפילו לאכילת כלב, דגם כלב אינו אוכל דבר מר כ"כ. וגם שאינו עשוי למאכל כלל, רק שמצאו בו סגולות ורפואות חשובות, וע"כ חיפשו ומצאו דרך ליהנות ממנו ע"י שמערבים בכמות גדולה של דבש, עד שמבטלים מרירותו לגמרי, וכל כונתם לאוכלו כתרופה להתרפאות ולהתחזק בו. ואפשר דזה מותר גם כשהוא רוצה לאוכלו כמו שהוא. וק"ו כשהוא מעורב ברוב היתר, דהא כמו שהוא אינו ראוי אפילו לאכילת כלב, ויצא לגמרי מכלל אוכל, ותו אין בו איסור כלל.

ח.

בדברי המנחת שלמה בענין דבש מלכות.

וחתני כבני הרה"ג רי"מ נר"ו הראני מ"ש בזה הגאון המופלא מוהרש"ז אוירבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סימן ס"ד תשובה ג'), והיא תשובה לבעל ציץ אליעזר, להעיר לו על התשובה הנזכרת, ותמה עליו על שהוכיח ממה שלא דיברו חז"ל על דבש מלכות, די"ל דכיון שהוא מר כלענה ואינו מאכל כלל וע"כ לא שייך לדבר בזה, ולמה יזכירוהו, ומהיכי תיתי לומר דאינו חלוק מכל היוצא מן הטמא דאסור. עכ"ל. ובעוניי כתבתי כדברים הללו לעיל.

עוד כתב שם שעד לפני מספר שנים היה מורה בזה להתיר, דהיוצא מן הטמא שאינו ראוי לאכילה מתחילתו דינו כנבלה סרוחה מעיקרא, ולא חייל שם איסור כלל. אך כאשר התבוננתי שגם היוצא מן האוזן ומן החוטם, ועוד דברים מאוסים כאלה, דינם כמים ומכשירים, וחשיבי כמשקין הראויים לאדם לשתיה, כמבואר במסכת מכשירין וברמב"ם (פ"י מהלכות טומאת אוכלין ה"ב), ואפשר שגם זה [מזון מלכות] חשוב כראוי למאכל לאדם, וגם מר שיחיה אמר לי שלדעתו זה ראוי לאכילה, ולכן מאז איני אומר בזה לא לאיסור ולא להיתר. עכ"ל.

וע"ש עוד תשובה להגרש"ז אוירבך ז"ל בזה, שהשיב ע"ד הגרא"י וולדנברג (שליט"א) (שנדפסה בחי"ב סימן ד"ן, ואינו תח"י). ובאות ב' חזר לבאר דברו, דכיון דהיוצא מן החוטם והאוזן הו"ל תולדות מים להכשיר (לטומאה), והרמב"ם ז"ל גופיה (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלים הי"ד), פסק דמשקה שנפסד ואינו ראוי לשתית אדם, אינו מקבל טומאה אינו מכשיר, דכתיב "אשר ישתה", בע"כ צ"ל דמי האזן חשיבי ראויים לשתית אדם, והתינח מי רגלים של אדם ושל חמור י"ל דזה רק בגלל המיאוס. ואפשר דשפיר חזי לשתיה מי שאינו יודע ממיאוסם, אבל בשל אוזן וחוטם לא הבינותי. עכ"ל. וע"ע שם תשובה נוספת מזה, וחזר על הנ"ל, ובסופו העלה להתיר [מזון מלכות] לחולה שאין בו סכנה. ע"ש.

ואחר המחילה רבה מהדר"ג רבינו המנחת שלמה ע"ה, בדלותי נראה שהעיקר כמשנתו הראשונה, שהיה מתיר מזון מלכות משום שאינו ראוי לאכילה כלל. דמפורש בגמרא ובפוסקים דנבלה סרוחה לא אוסרת דבענין ראויה לגר. וכמ"ש במסכת ע"ז (ס"ח ע"א), דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו', כל הראויה לגר קרויה נבלה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה. (ופירש"י שהסריחה, אלמא מדאפגים בטל איסורה. ע"כ). ור"מ ממעט רק סרוחה מעיקרא. (ופירש"י מוכת שחין מחיים, דאיפגמא קודם שבאה לידי נבלה, לא חל שם נבלה עלה, אבל היכא דאיתסר מעיקרא, שוב לא פקע איסור משום פגם). ורבי שמעון אומר סרוחה מעיקרא לא צריך קרא עפרא בעלמא הוא, והפסוק בא למעט נתנבלה ואחר כך נסרחה.

ט.

במחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון הלכה כמי.

ובתשובה בשמע שלמה (ח"ה סימן י"ב), הבאתי דעת הנוב"י (חיו"ד סימן כ"ו), שכ' דאין לנו הכרעה בפלוגתא דר"מ ור"ש הלכה כדברי מי, דהיא בעיא דלא איפשיטא בערובין (מ"ו ע"ב). ואולם במבוא התלמוד כתוב דר"מ ור"ש הלכה כר"ש, והוא נגד סוגיא דערובין הנזכרת. אולם בהליכות עולם כתב דר"מ ור"ש הלכה כהמחמיר. ולפ"ז ראוי לפסוק בנבלה סרוחה כר"מ, דלא התיר אלא בסרוחה מעיקרא. עכת"ד הנוב"י.

והבאתי שם דברי החיד"א (שזימן ה' לידי באותו יום), בספרו עין זוכר (מערכת ר' או' י"א דקכ"ד ע"א), שכתב בשם ספר הקדוש קנה (דף פ"ג), דר"מ ור"ש הלכה כר"ש, ושכ"כ התשב"ץ למהר"ם (סימן י"ח), וכ"כ במבוא התלמוד לר"ש הנגיד, וכ"כ להרא"ש בפסקיו (פרק אין מעמידין), וכן אמרו בירושלמי דהלכה כר"ש. וכ"כ בה"ג (דף ק"כ). וכבר האריך בזה ביד מלאכי (אות תק"ף). וכתב החיד"א שכבר האריך בזה בברכ"י אהע"ז (סימן טו"ב). ועיין עוד מ"ש בספרו פתח עיניים ע"ד עיר וקדיש מהר"ם די לונזאנו ז"ל. ותמה על מהר"ר יחזקאל לנדא נר"ו בשו"ת נוב"י בי"ד (סימן כ"ו), שתמה על מבוא התלמוד, ונעלם ממנו אמבוהא דספרי. וע"ש שם שהאריך בזה.

וגם מרן נר"ו ביבי"א ח"ח (חיו"ד סימן י"א), האריך בזה, והביא את הירושלמי שם (פ"ח ה"ז), וכן בתרומות (פ"ח הט"ו), שכתבו ר"מ ור"ש הלכה כר"ש, ושכן כתב מרן ז"ל בכסף משנה (פ"ח מהלכות תרומות הט"ו), דבתלמוד בבלי לא איפשיטא הך בעיא, אך בירושלמי אפשיטא, ונקטינן כפשיטותא דהירושלמי. [וע"ש שכתבתי לחזק בזה מה שכבר העלתי כמה פעמים דבמקום דאיכא פלוגתא בבבלי, ובירושלמי פשטוה, נקטינן כהירושלמי. ולזה כיון הגר"א בדבריו בכמה מקומות, שכתב, שדרך הרמב"ם לפסוק כהירושלמי נגד הבבלי. עי"ש]. עוד כתב ביבי"א שם שכ"כ הראב"ד ז"ל בהלכות טומאת המת (פכ"ד ה"ד), דהלכה כר"ש, וע"ש שהרחבתי עוד בזה. ועיין ביבי"א שם. וכאמור כבר עמד מרן החיד"א ז"ל, ותמה על הנוב"י בחיים חיותו, ודחה דבריו, אלא קי"ל כר"ש דנבלה שהסריחה גם לאחר שנתנבלה לא שמה נבלה.

עוד כתב כתב שם דלא נחלקו ר"מ ור"ש אלא באינה ראויה לגר, שנפסלה מאכילת אדם אבל עדיין נקראת אוכל, כי היא ראויה לכלב, אבל אם נפסלה גם לאכילת כלב, יצאה מכלל אכילה לגמרי ומותרת גם לר"מ. ופשיטא שגם הנוב"י יודה בזה, ומבואר בדבריו שם להדיא (בד"ה ואומר אני), וז"ל, אבל שלפוחית הנ"ל של דג טמא הוא, והוא אסור מן התורה, וכבר חל עליו שם איסור ואינו נפקע ממנו ע"י שנתייבש, עד שיתייבש שלא יהיה ראוי לכלב וכו'. עכ"ל. וש"מ דאם הגיע לכך שלא ראוי לכלב הותר לגמרי גם להנוב"י.

ומזון מלכות גם לכלב אינו ראוי מצד מרירותו הרבה, וגם שהוא פירשא בעלמא, שנתעכל ונעשה כחלק מגופו, והיא הפרשה שפורשת מן הבלוטות שלו. ואפילו חלב של טמאה שנמצא בקיבה של טמאה הותר לגמרי, כי נתעכל. אעפ"י שעדיין ראוי וטוב הוא, וק"ו בזה.

י.

ביישוב דעת הרמב"ם בענין זה.

ומה שקשה לו ברמב"ם ז"ל, אעפ"י שנראים הדברים כמו סותרים זה את זה מפ"ב לפ"י, ובאמת צריך ליישב הענין דבר דבור על אופניו, אך לא נוכל לשנות הלכות ברורות וסוגיות שלמות מכוח קושיא זו, ומה גם שאין בכל זה כדי להבין דברי רבינו הרמב"ם.

ובחסדי ה' מצאתי שכבר עמד על קושיא זו הרב משנה אחרונה, בפ"ו דמכשירין משנה ה', דבמשנה ד' שם תנן שבעה משקין הן, הטל והמים וכו'. ובמשנה שאחריה תנן תולדות למים היוצאין מן העין מן האוזן מן החוטם מן הפה, מי רגלים בין גדולים בין קטנים, לדעתו ושלא לדעתו. ע"כ. ובמשנה אחרונה כתב, מכלל דשבעה משקין עצמן הן אבות, כדאמרינן בב"ק. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות טומאת אוכלין, דתולדות הם כאבות בין להכשיר ובין לטומאה, ומשמע לפי זה דלא קרו להו תולדות, אלא משום שאינן משקים אלא מדברי סופרים. ואולם הני דלעיל (השבעה), הם הלכה למשה מסיני, וכן משמע מדחשיב הכא מי רגלים דהוו משקה. ואנן הא קי"ל דמשקה סרוח אינו מקבל טומאה, דכתיב אשר ישתה, פרט למשקה סרוח. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות טומאת אוכלים הי"ד). אלא מדאורייתא ממעט למשקה סרוח, והכא מדרבנן איירי. וכן משמע לעיל (פ"ב מ"ג), כדפרישית שם וכו'. עכ"ל. (וע"ש מה שהקשה ממתניתין דפרה (פ"ט מ"ג), ומה שנו"נ בזה).

נמצאנו למדים שהרב משנה אחרונה כבר עמד על הערת הגרש"ז אויערבך ז"ל, דאיך מי אוזן וחוטם מכשירין, והא קי"ל דמשקה סרוח אינו מקבל טומאה, ומפרש דמן התורה כל אלה לא מכשירים ולא מקבלים טומאה, דבעינן אשר ישתה וליכא, אלא שרבנן גזרו עלייהו טומאה קלה מדבריהם, וע"ש בסוף דבריו שהסביר למה גזרו עליהם.

ועפי"ז אין משם ראיה לאסור בדבש מלכות, דבאמת גם מי חוטם ומי אוזן לא חשיבי מים מן התורה, ולא מקבלים טומאה ולא מכשירין, רק רבנן גזרו עלייהו. ואין ללמוד מזה לאיסורי אכילה, דרק בטומאה גזרו חכמים ולא באיסורי אכילה.

ובפרט במזון זה שהוא מר כלענה ואינו ראוי לאכילה כלל, ואפילו לאכילת כלב אינו ראוי, ולא חל עליו שם איסור. (והרי הוא כציפורניים ושער שלא חל עליהם שם איסור כלל). ובכה"ג לא חל עליו האיסור דהיוצא מן הטמא. ולא עדיף מעור הקיבה שנתייבש והיה כעץ, שפסק בעל שיבולי הלקט דמותר להעמיד בו גבינה, דאין בו טעם בשר כלל, וכ"פ בשו"ע יו"ד (סימן פ"ז), ואעפ"י שעדיין יש בו כוח המעמיד להעמיד גבינות, מאחר ואינו נותן בה טעם בשר, מותר גמור. וה"נ הרי לא שאינו טעם בו טעם אלא הוא פוגם, כי טעמו מר כלענה. ובודאי דמותר לערבו בדבש הדבורים הרגיל, ואעפ"י שנותן בו תוספת ויטמינים וכו', אין בכך כלום, דזו תוספת של סגולות ולא תוספת טעם או שבח, אלא רק פוגם ומקלקל. ואין בזה משום דבר המעמיד, דאפילו בעור היבש שמעמיד הגבינה מותר וכנ"ל. וק"ו בזה דלא מעמיד מאומה שהדבש עומד ביופיו וטעמו מצד עצמו, ובזה לא מוסיף בו כלום, שתוספת הויטמינים אינה ענין של העמדה כלל. ובפרט שמצד עצמו אינו ראוי לאכילה כלל.

אלא דקשה לי על המשנה אחרונה, דלמה לא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב הי"ד דהמים שסרחו עד שאינן ראויים לשתיית אדם דאעפ"י שמן התורה אינו מטמא ומכשיר, מ"מ מדרבנן מכשיר לטומאה וגם מקבל טומאה, ואדרבה מסתימת דבריו שם, נראה דמשנפסל מאכילת אדם נטהר לגמרי ותו אינו מכשיר ולא מטמא מה"ת ולא מדרבנן. ושו"כ דברי המשנה אחרונה שהתעורר ע"ז בסוף דבריו שם, וכתב, ומ"מ צ"ע דלא אשתמיט בשום דוכתא לאחד מן המחברים לכתוב זה במשקה סרוח, דיש בהם טומאה מד"ס, וידים שאני דשכיח, דעסקניות הן. עכ"ל. ובתחילה חשבתי ליישב ולומר, דלא מיירי (בפ"י מטומאת אוכלין), בצואת האוזן והחוטם וכיו"ב, דאלו בודאי לא מכשירין, וגם המשקין הקרובים לזה פסולים הם, ולא מכשירים. אלא מיירי במים צלולים שיצאו מן החוטם או מן האוזן ע"י חולי וכדומה, והוי דומיא דמי העין, ואם לא היינו יודעים מקורם של מים אלו אפשר שלא היו נחשבים למאוסים, שהם צלולים ואין בהם ריח רע או סירחון ואפשר דבכה"ג הוא דמכשירין לטומאה מה"ת, או מגזירת חז"ל כהמשנה אחרונה, ולא דמי למים שהסריחו ונפסדו משתיית אדם.

אלא דכל כה"ג היה להם לחז"ל לפרש דבריהם, דמיירי רק בכה"ג שהם צלולים וזכים וכו'. ועוד דקשה לומר שיש מי אוזן כאלו, וא"כ הרי הוא דבר שאינו שכיח כלל. ועוד שקשה ממי רגלים, שהם מכלל תולדות המים, ולא מיבעיא לפירוש הר"ש וסיעתו דפירשו הא דתנן התם מי רגלים בין גדולים בין קטנים, דהיינו שיצאו מבית הרעי, אלא אפילו להרמב"ם ז"ל ורוב המפרשים שפירשו דגדולים וקטנים היינו של אנשים גדולים ושל קטנים, והכל הוא מי רגלים, עכ"פ גם מי"ר סרוחים הם ופסולים לשתיית אדם, ולמה הם מכשירים. ועוד דאמרו שם שגם זוב הזב וש"ז ודם נדות מכל המכשירין לטומאה ופשיטא דכל אלו אינן ראויין לאדם .

יא.

מחדש דמשקין מכשירין לטומאה, אעפ"י שאינם ראויים לשתיה.

והנראה לעניות דעתי, דבאמת במכשירין לטומאה לא בעינן משקה הראוי לשתיה דוקא, אלא כל דבר אשר משקה הוא מכשיר לקבל טומאה, ואפשר דמן התורה בעינן ראוי לשתיה, שהרי למדו שדם מכשיר, מדכתיב ודם חללים ישתה, אך בתולדות ודאי דלא בעינן שיהיה ראוי לשתיה, ואפשר דזה מדרבנן, כמו שכתב הרב בעל משנה אחרונה הנ"ל (ולמטה בהערה הבאתי איזה חיזוקים לדבריו), ואפשר שהם ג"כ מן התורה, ולא צריכים להיות ראויים לשתיה. תדע דתנן (מכשירין פ"ו מ"ו), אלו מטמאין ומכשירין זובו של זב, ורירו, ושכבת זרעו, וכו', ודם הנידה. וכתב ר"ע מברטנורה ז"ל, שהן עצמן משקין טמאין ומטמאים ומכשירים כאחד. ע"ש. ופשוט שכל אלו אינן ראויים לשתיה כלל, והם מטמאים ומכשירים לטומאה.

וה"ה והוא הביאור גם בתולדות המים הנ"ל, דאע"ג דאינן ראויין לשתיה, עכ"פ מכשירין לטומאה, (אם מדרבנן או מדאורייתא). אלא שהמשנה אחרונה הבין ממה שאמרו בתורת כהנים (פרשת שמיני פ' ח'), ופסקה הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות טומאת אוכלים הי"ד), [ועי"ש בכ"מ הכ"א, שהביא את התורת כהנים]. ומזה הבינו דאין המשקה מכשיר לטומאה צריך להיות ראוי לשתיית אדם, וכך הבין גם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, ומשום כך היה קשה להם ממי האוזן והחוטם וכו', שהן מכשירין לטומאה. אבל באמת לא כך הוא המדה, אלא דמים שהן ראויין לשתיית אדם מצד טבעם, בעינן שיהיו ראויים לשתיה, ואם הסריחו והתקלקלו עד שאינן ראויין לשתיית אדם, בזה הם יצאו מכלל מים "אשר ישתה", ושוב אינן מכשירין לא מן התורה ולא מדרבנן, דיצאו מכלל מים, כי הגדר של מים שיהיו ראויים לשתיית אדם, ואלה לא ראויים עוד. וע"כ אינן מטמאין ולא מכשירין. אבל משקין שאינן ראויין לשתיית אדם מלכתחילה, שמתחילת היווצרותם היו מאוסים ולא היו ראויים מעולם לשתיית אדם, כגון: הזב ושכבת זרעו ודם הנידות, וכן מי האוזן והחוטם, כל אלו מעולם לא היו ראויים לשתיית אדם. בזה לא בעינן כלל שיהיו ראויים לשתיית אדם, אלא כך היו מעיקרא, והן משקין המכשירין לטומאה, וכן מי רגלי אדם. תדע שהרמב"ם ז"ל גופיה כתב בפ"ד דינם כפרש ממש, וכנ"ל, ועם כל זה פסק בהלכות טומאת אוכלים (פ"י ה"ב), דמי רגלים בין של גדולים ובין של קטנים, מכשירין לקבל טומאה, והרי זה מבואר דלא בעינן הראויין לאדם. אלא דשם (פ"ב הי"ד), מדבר במים ממש, דמעצם טבעם הם ראויים לאדם. בזה הוא דכתב שאם הסריחו עד שאינן ראויין לאדם, אינן מכשירין, דבזה יצאו מכלל מים לגמרי.

וחתני כבני רע"י יוסף שליט"א הראני דברי מרן החזו"א ע"ה על בכורות (ז' ע"א, סוף אות י"ד), שעמד ע"ד הרמב"ם (פ"ד מהמ"א ה"כ), דהשווה מי רגלים לפרש, וכתב ומשמע דמי רגלים מותר משום פרש, וזה תמוה דכל הסוגיא אינו בנפסל מאכילת אדם, ותנן (מכשירין פ"ו מ"ה), דמי רגלים מכשירין, אלמא דאינן פרש, ואפשר שצ"ל ומי רגלים שלהם, ור"ל של חמורים, ויותר יתכן ומ"ר שלו ור"ל של חמור שהזכיר, והוא כדעת ר"ת. עכ"ל הטהור.

ולענ"ד מהסוגיא לא קשה מידי, וכמ"ש לעיל, דבגמרא הסתפקו אם מי רגלים מתמצים מגופו או לא, ומ"ש דשתו להו אינשי משום ירקונא, אפשר דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין זה ראוי לאדם כלל, רק דשתי ליה כאחת הרפואות אע"ג דאינו ראוי לשתיה. ומ"ש במכשירין, דמי רגלים מכשירין, וכ"פ הרמב"ם ז"ל וכנ"ל, גם זה אינו הוכחה דראוי לאדם, אלא ראיה דא"צ שיהיה ראוי לאדם שיכשיר לטומאה, דהא גם זוב הזב וש"ז ודם נידות וכן מי החוטם וכו' כולם מכשירין, ולא יעלה על הדעת דראויין הן לאדם, אלא בע"כ דאע"ג דאינן ראויים מכשירין, ושאני התם שטבע המים שהם ראויים לשתיית אדם, אלא שאלו התקלקלו ויצאו מגדר מים, ושוב לא מכשירים. והאמת יורה דרכו דאין אדם שיכול לשתות מי רגלים כלל ועיקר. וגם בימיהם היה כן, רק שתו משום ירקון, וכבר כתבתי דגם העובדא שעובר בדרכי העיכול כבר עושה אותו לפירשא. ודי בזה.

ויש לחזק עוד את החילוק הנ"ל, דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בהלכות טומאת אוכלין (פ"ב הכ"א), כל משקה שנטמאת ואחר שנטמא, נפסד והסריח הרי זה בטומאתו לעולם, שאין המשקה יוצא ע"י הכלב לעולם. ואין למשקה שנטמא טהרה, חוץ מן מים בלבד, הטביל מים טמאים במקווה וכו'. עכ"ל. ופירוש הדברים פשוט, דגבי אוכל שנטמא אם נפסד עד שאינו ראוי לכלב נטהר, אבל אם נפסל מלאכול לאדם, ועדיין הוא ראוי לכלב הרי זה טמא כמו שהיה. וזה מפורש בהלכה י"ח שם, וגבי משקין מחדש דלעולם הן ראויין לכלב, וע"כ אינן יוצאין מטומאתן אעפ"י שנפסלו לאכילת אדם, דבזה אינן יוצאים מטומאתן.

נמצא דשייכת טומאה באוכל ומשקה שאינו ראוי לאדם, לפחות לענין שאינו יוצא מטומאתו, אלא שלכתחילה לא מקבל טומאה כשהוא במצב שאינו ראוי לאדם. אבל כשנטמא כבר נשאר בטומאתו, עד שיפסל מאכילת כלב. ובע"כ שהטעם שלא מקבל טומאה לכתחילה, משום שהמים וכן האוכל הם ראויים לאדם רק שאלו התקלקלו, אך מי רגלים ומי אוזן וחוטם וכיו"ב, שכך היא בריאתן במאיסות ולא שהתקלקלו והסריחו, בזה הם מקבלים טומאה וגם מכשירין, כל זמן שהן ראויין לכלב, וכשנפסלו מאכילת כלב ג"כ, אז נטהרו לגמרי, וכמו שכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מאבות הטומאה הי"ב.

ותנן בטהרות (פ"ח מ"ו), כלל אמרו בטהרות, כל המיוחד לאוכל אדם טמא, עד שיפסל מאכילת כלב, וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור, עד שייחדנו לאדם. וכתב רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל דיש חילוק בין אפוקי טומאה מיניה ובין לאתויי טומאה עליה. עכ"ל. וכתב התוי"ט שם דהיא גמרא בכריתות (כ"א), ומשמע דבאוכל שכבר נטמא מיירי, והיינו לאפוקי טומאה מיניה, וע"ש.

ובמשנה אחרונה שם כתב, דגם במשקין איתיה להאי כללא, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות טו"א, וכתב דנחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל בזה, דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה, אעפ"י שעדיין ראוי לאכילת כלב, ולהראב"ד ז"ל כל זמן שראוי לאכילת כלב מקבל טומאה. וע"ש שהאריך בדברי הראשונים.

ובע"כ צ"ל דבזה שיצא מגדר בריאתו יצא מכלל טומאה, שאינו מקבל טומאה להרמב"ם ז"ל, ואעפ"י שעדיין לא יצא מגדר מאכל לגמרי, שהרי עדיין הוא ראוי לכלב, מ"מ נשתנה מטבעו ומעמדו שנברא עמו שהיה ראוי לאדם. ולא מחכים עד שיצא מכלל אוכל לגמרי. אבל כשכבר נטמא בעודו במעמדו, שוב לא נפיק מטומאתו בזה שירד ממעמדו, אלא כ"ז שיש עליו שם אוכל, דהיינו שהוא עדיין ראוי לכלב, עדיין טומאתו בו כבתחילה, דהשינוי ממעמדו היסודי, מהווה גורם לשנות בדין הטומאה דלא מקבל טומאה. אבל כשכבר נטמא, אין בכוח שינוי זה להוציאו מטומאתו. אלא לזה צריך שינוי גמור, שיצא ממנו שם אוכל, דהיינו כשנפסל מאכילת כלב, דבזה נפסק לגמרי מכלל אוכל.

הכלל העולה: דמזון מלכות מותר לערבו בדבש ולאכלו, גם לבריאים, וק"ו שבפועל קונים אותו כשהוא מעורב בדבש ונתבטל בו. ואלו שמערבבים אותו עושים כן גם בשביל החולים, ואפילו לערבו לכתחילה בשביל בריא, מותר. זה הנלענ"ד. וה' יאיר עינינו בתורתו ויצילנו מכל טעות ומכשול. אמן.

המצפה לישועת ה' על עמנו ועל נחלת אבותנו בב"א.

שלמה משה עמאר

ראשון לציון הרב הראשי לישראל