הרב עמאר - פרשת משפטים

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי, וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: (כא, ה-ו)

רש"י ז"ל הביא דברי רבותינו (קידושין כב, ב). א"ר יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם. עכ"ל.

אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: (כא, ג)

כבר הזכרתי דברי הגמרא בקידושין (כב, א) שלמדו מזה שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו, של העבד העברי שקנה.

והרמב"ן ז"ל חוקר, בדין מעשה ידים של האשה והבנים של עבד עברי, אם הם שייכים לאדון, משום שהוא מפרנס אותם, וכמו שאמרו בבעלה, שתיקנו לו מעשה ידיה תחת מזונותיה, ה"נ תתן מעשה ידיה לאדון תחת מזונותיה, או לא.

אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: (כא, ג)

וכתב רש"י בשם חז"ל בקידושין (כב, א) ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא? אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי, חייב במזונות אשתו ובניו. ובשפתי חכמים (אות ל') כתב בשם הרא"ם ז"ל, דאע"ג דמפסוק זה לא משמע אלא "אשתו" ולא בניו, מ"מ יש פסוק אחר (ויקרא כה, מא) ויצא מעמך הוא ובניו וגו'. ובגמ' קידושין מתרץ למה נאמרו תרוויהו. וכן כתבו בדעת זקנים מבעלי התוספות. ע"ש. וגם הרמב"ן ז"ל כתב כן

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (כא, ב)

ורבינו בעל אוה"ח הקדוש, מפרש הענין בדרך רמז, (באמצע דבור המתחיל אכן כונת הכתובים), שהכתוב מדבר על החלק הגשמי שבאדם והוא עבד עברי, לנשמה שהיא עיקר, והגוף משמש את החלק הרוחני, שע"י החלק הגשמי מקיים כמה מצות, והצד הרוחני הוא הקרוי אדם,וכו' ולזה תצוה התורה להאדם (שהוא הרוחני) כי תקנה עבד עברי (הוא הגוף) פירוש עברי שעובר ולא קיים לעד, כי מי גבר יחיה ו,לא יראה מות, (תהלים פט, מט), על דרך כצל עובר (תהלים קמד, ד) וזמן קביעותו הוא עד ששים שנה, כמ"ש הכתוב (איוב ה, כו), תבא בכלח אלי קבר, ואמרו בש"ס (מו"ק כח, א), כי בן ס' כחושבן בכל"ח, ולזה אמר, שש שנים יעבוד (כולל העשירי שהם ששים), ר"ל ששש שנים הם שש עשיריות שהם ששים שנה. ובשביעית פי' בעשר שנים השביעית יצא לחפשי, ע"ד אמרם במתים חפשי, ואומרו חנם הוא הס"מ וחילותיו, כמ"ש בזוה"ק וכו', וע"כ כל דבר טומאה בא חנם, משא"כ דבר קדושה צריך טורח גדול ודמים יקרים, [ויש להוסיף על דברי קדשו, דתיבת "בחנם" בגימטריא מאה כמו גימט' של ס"מ, והגם ששמו המלא הוא ס"מ עם אל, מ"מ כן נקרא בכל מקום, וכן אמרו (חגיגה ט, ב), אינו דומה מי ששונה פרקו מאה למאה ואחת, ואמרו שמאה גימט' ס"מ, שעדיין יש לו שליטה בזה, אבל מאה ואחת גימט' מיכא"ל, שעי"ז יצא משליטתו של הס"מ. ודי בזה]. ולזה אמר "אם בגפו", ולא אמר לבדו, שאם סיגל לעצמו מצות ומעשים טובים ימצא כח לעלות ביום התחיה, בגפו יצא, תהיה לו תקומה ויעלה, ואמרו חז"ל שגופות ע"ה אין עומדים זולת המחזיקים בה, וע"ש עוד במ"ש על אם בעל אשה הוא, שקנה את נשמתו וכו'. ע"ש באורך ותרוה נחת מדב"ק זיע"א.

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (כא, ב)

ההבדל שבין עבד כנעני ובין עבד עברי, אינו רק בשנות העבדות שזה עובד רק שש שנים, ועבד כנעני הוא עבד עולם, אלא יש הבדלים גם בתנאי העבודה, שבעבד עברי נאמר (ויקרא כה, מו), לא תרדה בו בפרך, וכן נאמר בו (שם שם, לט), לא תעבוד בו עבודת עבד, וחייבים לנהוג בו באחוה, כדכתיב (ויקרא כה, מו), איש באחיו וגו'. ולדאוג לכל מחסורו, עד שאמרו בגמרא, שאם יש לאדון רק כר אחד, יתן אותו לעבדו העברי ולא לעצמו, ואמרו חז"ל (קידושין כב, א), שמי שקנה עבד עברי, קנה אדון לעצמו.

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (כא, ב)

כתב רש"י ז"ל בשם חז"ל שמדובר בעבד שהוא עברי, ולא בעבד כנעני שלקחו מאדון עברי. עו"כ שם, "כי תקנה", מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו, כמו שנאמר (שמות כב, ב), אם אין לו ונמכר בגנבתו. עו"כ שהמוכר עצמו מפני דחקו, נאמר בויקרא (כה, לט), וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. ע"ש.

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (כא, א)

שני דברים חשובים דרשו בתיבת "לפניהם". וז"ל רש"י ז"ל, לפניהם, אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה שתים או שלש פעמים, עד שתהא שגורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר, אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. עכ"ל. עו"כ רש"י ז"ל לפניהם, ולא לפני עובדי אלילים וכו'.

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (כא, א)

רש"י ז"ל כתב וז"ל, לפניהם ולא לפני עובדי אלילים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים, מחלל את השם, ומייקר את שם האלילים, להחשיבם, שנאמר (דברים לב, לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, פלילים זהו עדות לעלוי יראתם. עכ"ל. (והוא ממדרש תנחומא וממס' גיטין פח, ב).

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (כא, א)

האור החיים הקדוש כתב, והנה נחלקו במכילתא רבי ישמעאל ורבי עקיבא, רבי ישמעאל אומר מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני, ר"ע אומר "ואלה", יכול שונין ולא יודעים, תלמוד לומר ואלה וגו', ערכן לפניהם כשלחן הערוך, ע"כ. והנה לרבי ישמעאל שמפרש "ואלה" שבא לומר שנאמרו בסיני, בהכרח לפרש שטעם שהוצרך הכתוב להודיע זה, הוא ללמד על פרטי מצוה זו שנאמרו מסיני, שאם על כללותיה לבד הוא מדבר, הרי כבר אמר רבי ישמעאל בפרק בתרא דזבחים (קטו, ב), שכל המצות נאמרו כללותיהם בסיני ופרטיהם באהל מועד. וא"כ גם אלה המשפטים בכלל (כל המצות), ולא היה צריך לומר ואלה, ללמד על דבר זה. ולר"ע שחלק עם ר' ישמעאל שם בברייתא השנויה בזבחים, כי כל המצות נאמרו כללותיהם ופרטיהם בסיני, אינו יכול לפרש ואלה המשפטים, שבא ללמד שנאמר בסיני, כי אינו צריך להשמיענו זה, [ר"ל דאין ר"ע יכול לפרש ואלה, על הפרטים כרבי ישמעאל, דלר"ע כל המצות נאמרו גם פרטיהם בסיני]. והוצרך לפרש בענין אחר, וע"ש מה שתמה על דברי רש"י ז"ל ומ"ש על דברי הרא"ם ז"ל.

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (כא, א)

רש"י ז"ל כתב, כל מקום שנאמר "אלה", פסל את הראשונים. "ואלה" מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש, (שמות רבה), עכ"ל. וצריכים להבין הצורך שהדגישה התורה שגם פרשת דינים ניתנה בסיני, ואשר על כן כתבה כאן, "ואלה", לומר שגם דינים אלו ניתנו בסיני, ומאיזה סיבה היה אפשר להעלות על הדעת שהדינים אינם מסיני.