הרב עמאר - בדין ההורג עבדו בשוגג אם גולה

אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא: (כא, כא)

וכתב רבינו באוה"ח הק', "לא יוקם כי כספו", ואם הרגו שוגג יגלה על ידו. ובדין זה אין בו חילוק בינו לבין רוצח לאדם שאינו עבדו, כי אינו חייב גלות אלא אם הרגו ומת תחת ידו ממש כמו שכתבנו בפסוק מכה איש וגו', ולא הוצרך לכתוב אלא דין שהוא משונה מדין רוצח לשאינו עבדו. עכ"ל.

[וכתב חתני הרב שרביט נר"ו, לא הבנתי דב"ק, הרי הפסוק מדבר שמת אחר יום או יומים ואיך כתב על זה שאם הרגו שוגג יגלה ודו"ק. ושמא אינו חוזר על האופן שדיבר הפסוק אלא אומר הדין בכללות. עכ"ל.

והנה מ"ש חתני הרי"ש נר"ו בזה הוא ברור, דלגבי גלות מדבר באופן שמת מיד תחת ידו, וכל דבר לפי ענינו, וכבר הארכתי בזה לעיל (פרק כ"א פסוק י"ב), שהזכרתי דברי הרמב"ם ז"ל בהל' רוצח פ"ה ה"ב, דאין הרוצח בשגגה גולה, אא"כ מת הנהרג מיד, אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה, וחלה ומת, אינו גולה, שמא הוא קירב מיתת עצמו, או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו. וע"ש שהראב"ד ז"ל חולק בזה על הרמב"ם, והכסף משנה שם כתב דהראב"ד משוה בזה דין שוגג ומזיד כאחד, אבל להרמב"ם דין זה הוא רק בשוגג, אבל במזיד, אפי' לא מת מיד חובשים את המכה, ואם מת המוכה ממיתים המכה, וע"ש. וכן העלה האוה"ח הקדוש שם כהכסף משנה. ע"ש.