הרב עמאר - על כבוד האדם וערכו, ועל החינוך הטמון בעונשו של הגנב

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (כא, ב)

כתב רש"י ז"ל בשם חז"ל שמדובר בעבד שהוא עברי, ולא בעבד כנעני שלקחו מאדון עברי. עו"כ שם, "כי תקנה", מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו, כמו שנאמר (שמות כב, ב), אם אין לו ונמכר בגנבתו. עו"כ שהמוכר עצמו מפני דחקו, נאמר בויקרא (כה, לט), וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. ע"ש.

ואם נעיין בדברים בהתבוננות, נראה יופיה של תורתנו הקדושה, חוקים שנחקקו ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, בטרם הרים יולדו, שהרי תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ברא הקב"ה את התורה, והיה משתעשע בה יום יום (כמבואר בזבחים קטז, א), ועברו אלפי שנים מיום שניתנה לנו בסיני, והיא גלויה לעיני כל העמים, וכמה חוקים חוקקו וכמה משפטים נשפטו בכל עם ובכל מדינה, זה בונה וזה סותר, וכל חכם שקם מוצא פגמים גדולים וקטנים במה שחוקקו קודמיו, ומנסה לשפר ולתקן. והנה בימים אלו במדינות המתוקנות, שהם מתפארות במשטר של צדק וחוקה מסודרת, ומדברים גבוהה גבוהה על זכויות הפרט ועל זכויות העובד, וכשתבדוק הדברים, תראה כמה רחוקים הם מדאגה אמיתית לזולת בכלל, ולעובד בפרט. והנה בדיני עבד עברי, שלמעשה הוא שכיר רגיל עם זכויות אמיתיות, ולא נקרא עבד אלא משום שמשעבד עצמו בחוזה לעבוד עם זה שש שנים, אך אין בזה שום עבדות כלל, ובודאי שאין בזה שום ויתור על זכויותיו, ויש בזה הלכות ברורות כפי שפירטו חז"ל בגמרא, והכל נלמד מן הפסוקים. ואציין מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים (פ"א הלכה ו') וז"ל, כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא פרך כל עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה, רק תהיה מחשבתו (של האדון) להעבידו ובלבד שלא יבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו, עדור תחת הגפנים עד שאבוא, שהרי לא נתן קצבה, אלא יאמר לו, עדור עד שעה פלונית, או עד מקום פלוני. וכן לא יאמר לו חפור מקום פלוני, והוא אינו צריך לו, ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן לו, והוא אינו צריך לו, אסור. ועובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא כה, מג), לא תרדה בו בפרך. הא אינו עושה אלא דבר קצוב הצריך לו. וכן הגוי שנמכר לו, אם רדה בו בפרך, מצווין ישראל למונעו, ואם הניחוהו עוברים בלא תעשה, שנאמר (שם שם נג), לא ירדנו בפרך לעיניך. וכו'. עו"כ שם (הלכה ז') כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחליף לו מנעליו. שנאמר (שם שם, לט), לא תעבוד בו עבודת עבד, אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר (שם שם, מ), כשכיר כתושב יהיה עמך. ומותר לספר לו שערו, ולכבס לו כסותו, ולאפות לו עיסתו, אבל לא יעשה אותו בלן לרבים, או ספר או נחתום לרבים, ואם היתה זאת אומנותו קודם שימכר הרי זה יעשה. אבל לא ילמדנו בתחלה מלאכה כלל, אלא אומנות שהיה בה הוא שעושה כשהיה עושה מקודם. בד"א בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר, מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא מרצונו ומדעת עצמו. עכ"ל.

צא ולמד עד היכן התחשבו בו, שאפילו דברים שמותר לשכיר רגיל, לעשותם, אסור להטיל אותם על עבד עברי, וזאת משום שהעובדא שנמכר כעבד משפילה את נפשו, ואם יטיל עליו עבודה שלא רגיל בזה או שיש בה בזיון וכנ"ל, עלול לבא לידי עגמת נפש יתירה שתפגע בבריאותו חלילה, וע"כ ציותה התורה שלא לרדות בו בפרך, ולא להעבידו עבודת עבד.

עוד אזכיר ממה שכתב הרמב"ם ז"ל שם (הלכה ט') וז"ל, כל עבד עברי או אמה עבריה, חייב האדון להשוותם אליו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור, שנאמר (דברים טו, טז), כי טוב לו עמך. שלא תהיה אתה אוכל פת נקיה, והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה יושן על גבי מוכין, והוא יושן ע"ג תבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר, או אתה בכפר והוא בכרך, שנאמר (ויקרא כה, מא), ויצא מעמך, מכאן אמרו, כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וחייב לנהוג בו מנהג אחוה. שנאמר (שם שם, מו), ובאחיכם בני ישראל איש באחיו, ואעפי"כ צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותן העבודות שהוא עושה לו.

עו"כ שם (הלכה ה) אחד המוכר עצמו או שמכרוהו ב"ד, אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח, ולא בסימטא, כדרך שהעבדים נמכרים, שנאמר (ויקרא כה, מב), לא ימכרו ממכרת עבד, אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד. עכ"ל. וכל המתבונן ישתומם למראה החרדה שחרדה התורה לכבודו של עבד, אלפי שנים לפני שהעולם חשב על חופש הפרט וזכויותיו.

"החינוך שבמכירת העבד"

ונתבונן ונראה שגם בדיני עונשים של אדם שפשע וגנב, כמה נפלאה חכמת התורה, שהרי גם במדינות הכי מתוקנות, כשנתפס הגנב והתבררה רשעתו לפי נימוסיהם, מענישים אותם בכליאה בבית הסהר, לכמה שנים או חדשים כל אחד לפי ענינו, ואח"כ יוצא וחוזר לחיים רגילים. והנה בעונש זה אין תועלת לא לגנב ולא לנגנב. זה שכספו נגנב, נשאר עם ההפסד שלו לעולם. והגנב אמנם נענש, אבל אין לו שום תיקון מזה, ולואי ותהיה יציאתו משם ככניסתו, כי עפ"י רוב יושב שם עם אנשים כועסים ומלאים מרירות, ואחד מחזק לחברו בדרך השלילית, ואחריתו מי ישורנו. וכל אחד חושב שעשו לו עוול, ומתמלא ברגשי תיסכול, ונמצאו כולם סובלים והולכים, ומתוך כך מרגישים קיפוח ורוצים להרע לחברה, ובמקום חרטה וצער על מעשים רעים, מתמלאים בהרגשת זעם ונקם, ויוצאים הרבה יותר גרועים מהמצב שעמו נכנסו שמה, והם יורדים למדרגות רעות יותר וַיִשְכְּנו בחסרות. אבל התורה אמרה שהגנב ישלם פי שנים על כל גנבה שיגנוב, ופעמים משלם תשלומי ארבעה וחמשה, (אם טבח או מכר) ובזה הנגנב מקבל את מה שגנבו לו, ואם אין לו לשלם ונמכר בגנבתו, שבית הדין מוכרים אותו לעבד עברי, ומשלמים לנגנב את המגיע לו. וגם לגנב יש בזה תשועה גדולה, שמוכרים אותו למשפחה טובה ונדיבה, בעלי דרך ארץ ובעלי מדות, ויושב עמם שש שנים, מפיתם יאכל ומיינם ישתה, ושם לינתו חול שבת ומועד, והוא רואה ומביט על דרך הנהגתם בדברם איש אל רעהו, ויחסם לזולת, וכל חייהם חיים מתוקנים בשלום וביעילות, וכל מעשיהם באמונה. ואם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו, שהאדון חייב גם במזונות אשת העבד העברי, כל זמן שהוא עובד אצלו, וכן נמי אם היו לו ילדים הוא דואג לפרנסתם, כאשר ישיתו עליו הב"ד, והיא הלכה ידועה ופשוטה, שהאדון חייב במזונות עבדו, וגם במזונות אשתו וילדיו. ולא משלים השש שנים עד שנהפך לבו לטובה, ופנים חדשות באו לכאן, הן בהתנהגות ודרך ארץ, והן בתורה ויראה, וגם לומד לדאוג לעצמו ולמשפחתו בכבוד, ושב ורפא לו.

ועוד שיש מצות "הענקה", שבסיום שנות עבודתו, אומרת התורה (דברים טו, יג), לא תשלחנו ריקם, הענק תענק לו מיקבך ומגורנך ומצאנך. וזה יסוד ראשון לתשלומי פיצויים, אלפי שנים לפני שהעולם דיבר על זכויות העובדים והדאגה לפרנסתם ויציבותם, כבר נתנה התורה חיוב פיצויים, ושילשה הדבר בצאן וגורן ויקב, שיהיה לו קיום בתחלת דרכו בצאתו לחירות, עד שיסתדר ויעמוד על רגליו. כי ישרים דרכי ה'.