הרב עמאר - סוס ורוכבו רמה בים

אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. (טו, א)

נתעוררתי כעת לשאול דבר קשה מאד לכאורה, שהיה צריך משה רבנו לפתוח את דברי השירה בקריעת ים סוף, שהוא עיקרו של הנס, אשר הרעיש את כל העולם לְעולם, וגם לפי סדר הענין קריעת הים קדמה, לטביעת פרעה ועמו וחילו ופרשיו. ובפרט שהלכו שבט שבט לבדו בנתיבו המיוחד לו, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ועוד כמה וכמה נסים היו בים, וא"כ מה ראו משה ובני ישראל על ככה, להעמיד את עיקר השירה על מפלת המִצְרִים וטביעתם בים. עד שאמרו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. וגם בנשים נאמר, ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה, סוסו ורוכבו רמה בים (להלן טו, כא). ושם בשירת מרים לא נזכר כלל קריעת ים סוף. ועוד שגם בשירת משה ובני ישראל, כל השירה מדברת רק על העונש של המצרים בים, אבל לקריעת ים סוף, הקדישו רק פסוק אחד בלבד, והוא (להלן טו, ח) וברוח אפיך נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים. ותו לא מידי. וכל שאר הפסוקים מדברים בעונשו של האויב ומפלתו, וחזר באמצע ואמר, מרכבות פרעה וחילו ירה בים (להלן טו, ד), וגם בסוף חזרו ואמרו, כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים (להלן טו, יט). וכל זה מתמיה מאד. דטביעת מצרים בים עם סוסיהם ופרשיהם, הוא דבר טבעי ופשוט, כי גם אם יהיו המון חיל מצרים רכב ופרשים הרבה מאד, בכל זאת אינם חשובים כלום לפני הים הרועש וגועש בהמון גליו, בכוחות עצומים, ומי יוכל לעמוד לפני הים, וע"כ טביעתם של המצרים אין בה שום חידוש כלל. ועיקר הנס, היה הצלת עם ישראל, ע"י שנקרע הים, ליבשה, והיו בו שנים עשר שבילים, והמים שהיו רועשים וגועשים, נצבו כמו נד, והיו להם לחומה מימינם ומשמאלם, ועוד נסים ונפלאות רבות שהיו על הים, ולמה הניחו כל זה בהעלם גמור בשירה, ועמדו בעיקר על "סוס ורוכבו רמה בים". ולא ראיתי כעת שהעירו בזה.

והנראה בס"ד, לומר בזה, דקריעת ים סוף היתה אמצעי אך לא תכלית הענין ומטרתו. ותכלית הענין, הוא רצון ה' ברוך הוא, להראות לעמו, שהוא מנהיג את העולם וכל אשר בו, בהשגחה פרטית ומדוקדקת, ואין דבר הנעשה ללא רצונו יתברך. ובחר הי"ת בפרעה ועמו כדי שעל ידם יתגדל שמו בעולמו, כי פרעה הרשע ועמו היו עם קשה, אשר חרתו על דגלם, שאין דין ואין דיין, והכל תלוי בכוחם וממונם, ומלכותם בכל נודעת, והיא הקובעת. ולקח לו עם חכם ונבון, בני מלכים וגדולי החכמים, ורמסם תחת רגלו רגל גאוה, ושיעבדם יותר מכל עבד בעולם, ודיכא את נפשם ורוחם, ובכל פעם שהיה רואה, שמתעורר בהם זיק של התעוררות לחירות ועצמאות, היה מכביד עולו עליהם יותר ויותר, והרג בהם ובילדיהם, ושפך דם נקיים וצדיקים במרד ובמעל, ולא עמד לפניו לא צדק ולא רגש, ובודאי שהיה רחוק מהרחמים עד קצה גבול יכולתו. ולא זאת בלבד אלא שהכריז קבל עם עם ועולם, "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט, ג). ועשה עצמו אלוה, וכשבא אליו משה בשם ה' לומר לו, שלח את עמי (שמות ה, א). צעק בגאותו, מי ה', לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח (שם שם, ב). וכל הרואה את מעשיו הרעים, היה יכול לחשוב, שהרשע הזה יש לו כח עצמאי וכל אשר יחפוץ הוא עושה ח"ו. ומיסודות האמונה ושורשה, הוא שהקב"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו, ומעניש את עוברי רצונו, ויש דין ויש דיין, והכל יביא האלקים בחשבון, אחת מהנה לא נסתרה, ואינו מותר על כלום, רק נוהג באריכות אפים, אפילו עם עוברי רצונו. ופרעה כפר בדבר זה והיה מתריס בדעותיו הרעות לעיני כל בשר.

והקב"ה רוצה ללמד דרכיו לעמו עם סגולתו, ותחלה לימדם שמלכותו בכל משלה, והוא שליט בכל כחות הטבע בלי יוצא מן הכלל. וזאת לימדנו ע"י עשר המכות, שהם כוללים את כל הכחות שבעולם. וגם זאת לימדנו שהוא צופה ומביט על כל מעשיו של כל אדם, קטן וגדול שם הוא, ואין נעלם מעינו, וגם הוציא מלבם את מה שהיו המצרים אומרים רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, כי הקב"ה רם ונישא וגבוה על כל גבוהים, ואין זה מכבודו להביט על שפלים כמונו שוכני בתי חומר אשר עפר יסודם ורימה תקותם, ובמכות ההם הראה הקב"ה כי אע"פ שהוא רם ונישא לאין חקר ומגביה לשבת מ"מ אינו מסיר עינו מכל הנבראים ומשפילי לראות מעשה כולם בשמים ובארץ ועדיין היה רוצה ללמדנו שהוא שופט בצדק ואמת, וגאלנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ולא הוציאנו עד שפרעה וכל שריו ועבדיו היו מתחננים לפנינו לאמר, קומו צאו מתוך עמי (שמות יב, לא).

ועדיין מצרים ומלכם לא באו על עונשם, ואעפ"י שישראל קיבלו שכר עבודתם, בצאתם ממצרים ברכוש גדול, אשר הציל ה' ממצרים, על כל פנים זה יכול להיות שכר שכיר. אך על הצער והמכות ושאר היסורים שיסרו המצרים את בני ישראל לא נענשו, ובפרט על דם נפשות נקיים ששפכו ברשעותם, והטביעו את ילדי ישראל ביאור, עדיין לא נענשו.ועתה שישראל יצאו והלכו לדרכם, היה נראה שהענין נגמר והושלם ומצרים לא יענשו עוד. אבל הקב"ה ישתבח שמו אריך אפיה וגבי דיליה, ודינו אמת ומשפטו אמת, ואין מי שיברח מפניו ואין לאן לברוח.

והוא שחיזק את לב פרעה ועבדיו לרדוף אחר בני ישראל, ובני ישראל פחדו ונתייראו מאד בעת ההיא, ומשה אומר להם, אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה'. ועמדו על שפת הים בחוסר אונים ובאפס תקוה, ומצרים רודף אחריהם בשמחה וצהלה, אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל וגו' (להלן טו, ט). כלומר, אינם צריכים אלא להגיע אליהם, ומיד להתחיל בחלוקת השלל, ואינם צריכים להלחם בהם כלל.

ומאת ה' היתה זאת לשלם למצרים כמדתם הרעה, שאמרו כל הבן הילוד היארה תשליכוהו (לעיל א, כא), והם ניצלו את חולשתם של ישראל שאותם הפכו לעבדים נרצעים שלהם, ושלטו בתינוקים וחלשים ואחר שיצאו בני ישראל ממצרים מאפילה לאורה אז הקב"ה שם בלבם לצאת אלי קרב, ויקח שש מאות רכב בחור, וכל רכב מצרים, ושלישים על כולו (לעיל יד, ז). מיטב הקצינים המובחרים ביותר, וכל שאר הצבא ושאר רכב מצרים נוסעים עמהם, ופרעה ושריו בראשם, עם מיטב הנשק החדיש ביותר, ועם הצבא המאומן ביותר באותה עת, וכל אלו רודפים אחר בני ישראל, והשיגום חונים על שפת הים.

ובני ישראל צועקים ביאוש וברוב פחד, ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו', ואני הנני מחזק אל לב מצרים, ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה, ובכל חילו ברכבו בפרשיו (לעיל יד, טז-יז). "ואכבדה", שיתכבד שמו על ברואיו, שלא הענישם בעת חולשתם, אלא בזמן שהיו בכל כחם ותפארתם, ובוטחים על חילם ועל נשקם, אז חיזקם לרדוף אחר בני ישראל בתוך הים.

ובני ישראל לא היו חייבים לרדת לים, ולא ירדו לים אלא כדי שגם המצריים יבואו אחריהם, ואחר שכבר ירדו לים בודאי שהיו נתונים בסכנה וכדי להציל את עמו ישראל, קרע להם הי"ת את הים, והעבירם בתוכו ברינה ושמחת עולם על ראשם, ומצרים וחילם וכל גאותם שהיא הכוח והגבורה, שהוא סוס ורוכבו, שזה הוא הסמל של גבורה ושל מלחמה, וכמ"ש שלמה המלך ע"ה סוס מוכן ליום מלחמה וגו' (משלי כא, לא). "סוס ורוכבו רמה בים", שעל זה היתה תפארתם, והיא היתה גאותם, ועתה הכל התנפץ לעיניהם הפקוחות של בני ישראל, ומעתה ידעו ישראל, שלא מלך ולא שרים, ולא אומה גדולה ולא אומה קטנה, ולא ממלכה ולא שום כוח שבעולם, יכול להתנהל בפני עצמו, ובודאי שלא יכול לנהל לא עם ולא אדם פרטי, אלא הכל מנוהל בהשגחה פרטית ע"י בורא העולם ומנהיגו, ואפס זולתו.

וע"כ מיד פצחו בשירה חדשה, וענו ואמרו "אשירה לה' כי גאה גאה", שהי"ת נתגאה על הגאים והשפילם, והראה לעיני כל העולם את אפסותם, ומעתה ידעו ויכירו, כי גדול אדונינו ורוב כוח, ולו הישועה, וכמ"ש שלמה המלך ע"ה: סוס מוכן ליום מלחמה ולה' הישועה (שם), וזה הוא שאמרו וקבעו לעיקר, "סוס ורוכבו רמה בים" כי בזה למדו שמלבד שהכל נעשה בהשגחתו הפרטית אשר עינו פקוחה על כל המעשים. עוד ראו שהקב"ה משלם לרשע רע כרשעתו. כי מלבד מה שקיים הי"ת והוציא את צאן מרעיתו בששון, עוד עשה, שהביא את פרעה וחילו ופרשיו כשהם במיטב כחם מוכנים וששים אלי קרב, והי"ת הביאם מרצונם אל הים, וצללו כעופרת במים אדירים, וירא ישראל את מצרים על שפת הים, ובמו עיניהם ראו את יד ה' הגדולה אשר הוציא אותם מצרה לרווחה, ואת ידו החזקה שעשתה במצרים משפט הראוי להם, כאשר עשו לבני ישראל, והשיב להם גמולם בראשם, ובזה השלים להראותם וללמדם את דרכי הנהגתו בצורה הטובה והמועילה ביותר, למען יעמדו להם ולבניהם לדורות עולם*.

* [א"ה דע לך כי כל עיקר הכח של מצרים הוא בבחינת "סוס" כמו שנאמר (דברים יז, טז), רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וגו', ונאמר (מ"א י, כח-כט) ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים וגו', ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס וגו'. ונאמר (ישעיה לא, א) הוי היורדים מצרים לעזרה על סוסים ישענו וכו', ונאמר (יחזקאל כג, כ) זרמת סוסים זרמתם ונאמר (שה"ש א, ט) לסוסתי ברכבי פרעה וגו'. כי כל כח מצרים הוא בקליפת הסוס דייקא, כי הסוס גאה מאד. והקב"ה הפך הענין והסוס הפך את רוכבו בים ונמצא שהוכו מצרים בשבר על שבר, ונשבר מטה גאוותם ועי' עוד בספר עץ הדעת טוב למהרח"ו ז"ל. יבח"ר].