הרב עמאר - מהי "ההשתדלות" הרצויה להשגת דבר

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם וגו', וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ, אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים וגו', וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים, וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא, וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ, וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: (מג, ב-יד)

הנה יעקב אבינו ע"ה אוחז בדרכו כמו שנהג עם עשו, והכין דורון, וגם תפלה, רק מלחמה לא היה שייך בזה, כי לא בא השליט לתוקפם כאשר בא עשו וארבע מאות איש עמו (בראשית לב, ו), ובשביל להוציא את שמעון ולהשיב את בנימין היה צריך השתדלות רבה, אבל אין דרך לתקוף את אנשי השלטון בכח כדי לשחרר את אחיהם.

והנה אחר שדחה יעקב בתוקף את דברי ראובן שביקש לקחת את בנימין עמו למצרים ואמר (בראשית מב, לז), את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך. ויעקב השיב לו דברים קשים, ואמר, בכור שוטה הוא זה. הוא אומר להמית בניו וכי בניו הם ולא בני (ב"ר צא, ט). ואחר שיעקב אבינו ע"ה פנה בעצמו לבניו ואמר להם, שובו שברו לנו מעט אוכל, ואחר כל המשא ומתן עם יהודה, שבזה השתכנע יעקב שאין עוד מנוס אלא לשלוח את בנימין, וראה את נחרצותו של יהודה וגודל האחריות שלקח על עצמו להציל את בנימין.

מעתה חדל מהתלבטויות ומזרזם ללכת, ויחד עם זה מייעצם לקחת עמם צרי ולוט וכו' כדי לפייס את רוח המושל, וכן לקחת משנה כסף כדי לנקות את עצמם מכל חשד. ומעתה מברכם ומעורר עליהם רחמים שיצליחו בשליחותם.

והנה אע"פ שעד עתה יעץ להם עצות איך לנהוג עם מושל מצרים, מ"מ אינו מסתפק בזה, אלא מתפלל עליהם ואומר אל שדי יתן לכם רחמים וגו'. ורש"י ז"ל פירש ואל שדי, מי שאמר לעולמו די, הוא יאמר די לצרותי ותצליחו בשליחותכם.

ורצונו לומר, כי כל ההשתדלות שעשינו במנחה ובכסף, אין בה להצילנו אם הי"ת לא יאמר די לצרותינו, כי הוא המוליך והמביא, וכל השתדלות אפילו הטובה והחשובה ביותר, יכולה להתברר כלא יעילה, ולפעמים גם להשיג את התוצאה ההפוכה. ואשר על כן הגם שחייבים להשתדל, מכל מקום חייבים לידע שלא ההשתדלות היא שמצילה אותנו.

כי פעמים רבות ההשתדלות שעושה האדם להשיג מבוקשו, היא שמרחיקה אותו מלהשיגה, וכן להיפך, וע"כ חובה לדעת שאין התועלת תלויה בהשתדלות, כי להי"ת לבדו המלוכה, והוא מנהיג את הכל בהשגחה פרטית וממנו הכל.

ואעפ"י שחייבים להשתדל, כמו שאמרו (ספרי ראה אות ע), על הפסוק (דברים טו, יח), וברכך ה' בכל אשר תעשה, יכול בטל, תלמוד לומר, בכל אשר תעשה. מ"מ לא יתלה את הצלחותיו בחריצותו ובהשתדלותו כי לא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי אמר ה' (זכריה ד, ו). וראה מה שכתב משה איש האלהים רבינו הרמב"ן (בראשית לז, טו), כי "הגזירה אמת והחריצות שקר".

ואילולי שהאדם בוטח בהי"ת ויודע שהכל ממנו, הוא עלול להמצא בסכנה עצומה, כי הוא תולה את פרנסתו וכל הצלחתו בכחו ובחכמתו, ויסיר את אמונת הי"ת מלבו ויחדל מבטוח בו, חלילה וחס. וכבר אמר רבינו הרמח"ל במסילת ישרים (פכ"א בדרכי קניית החסידות), שצריך להשתדל ולעשות, אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות, יעו"ש, (וראה מה שנתבאר בפרשת נח מאמר טו).

וביארתי בטעם הדבר דההשתדלות הכרחית, דהוא משום שהאדם התקלל מאתו יתברך באמור לו (בראשית ג, יט), בזיעת אפיך תאכל לחם, אבל לא שהזיעה היא המאכילה אותו לחם, אלא הי"ת הוא שזן ברחמיו את הכל, ולא החריצות מרבה הון, כי אם, ברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב).