הרב עמאר - מדוע יעקב סירב בתחילה לשלוח את בנימין עם אחיו למצרים

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה, וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ, וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה: (מב, לו-לח)

וצריך להבין איך מעכב יעקב אבינו ע"ה את בניו, מפני פחדו על בנימין, ולא חשש לשמעון שהוא אסור בפועל ונתון בסכנה בכל העת ההיא, והא קיימא לן (פסחים ט, א וש"נ), דאין ספק מוציא מידי ודאי. ובבית יוסף חו"מ סי' תכ"ו כתב בשם ירושלמי דאדם מחוייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית. ע"ש.

ובתשובה שכתבתי בענין זה והיא נדפס'ה בשו"ת שמע שלמה ח"ה (חחו"מ סי' ז), הארכתי להוכיח שגם תלמודא דידן הכי ס"ל, דתנן בסנהדרין (עג, א), ואלו הן שמצילין אותם בנפשם, הרודף אחר חברו להורגו. וכן בברייתא שם, מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו. ת"ל לא תעמוד על דם רעך. והרי בכל אלו, כשבא להציל את חברו מיד הרודפו, או מן החיה רעה או מן הנהר או מן הלסטים, בכל אלו המציל ג"כ מכניס עצמו לידי סכנה כיון שהרודף יכול לפגוע בו עצמו, וכן החיה, וכן יכול לטבוע גם הוא, כמו שכן אירע כמה פעמים, ועם כל זה חייבוהו להציל. כי סכנת חברו היא סכנה ודאית, ואילו סכנת המציל היא ספק סכנה, ע"ש שהארכתי בזה, והוכחתי שכן הוא דעת הרמב"ם ושכן פסק מרן ז"ל בשו"ע, ודלא כמו שכתבו כמה מן המחברים שהרמב"ם חולק על דברי הירושלמי הנ"ל, עש"ב.

וראיתי למרן האוה"ח הקדוש זיע"א שעמד על זה בפירושו לפסוק כי אחיו מת (בראשית מב, לח), וזה לשונו, כי בא הכתוב לתת טעם איך הוא חש על ספקו של בנימין מודאו של שמעון האסור במשמר מצרים בערבון, וכשלא יביאו בנימין הנה הוא מחוייב מות, לזה אמר, כי לזה יש להקפיד כי אחיו מת מה שלא אירע כן לאחד משאר אחים, ועוד אין חסרונו כחסרון שמעון, כי הוא לבדו נשאר יחיד לאמו מה שאין כן שמעון כי חמשה אחים יש לו, ועוד ספק זה ספק מוכרע הוא, והוא אומרו וקראהו אסון ולא אמר אם יקראהו אסון וגו' ודקדק לומר בדרך אשר תלכו בה, רמז כי יוסף אחיו הלך בדרך שהם רגילים ללכת בה בתמידות מחברון לשכם, ואף על פי כן טרוף טורף, וכמו כן זה יש לחוש לו לאסון אפילו בדרך אשר אתם הולכים בו בתמידות בלא שום חשש. עכ"ל.

ואפשר לפרש עוד דיעקב אבינו ע"ה כבר השיב על חשש זה באומרו אליהם, אותי שיכלתם יוסף איננו ושמעון איננו, ואת בנימין תקחו וגו'. כלומר, יוסף ושמעון כבר אינם אתנו, והשוה את שניהם יחד, דגם שמעון כבר נתון בתפיסה ומי יודע אם יוכלו להשיבו, ואת בנימין תקחו, כלומר ואתם עוד אומרים לקחת גם את בנימין להוסיפו על השנים, דאין כאן ענין של הצלת שמעון ע"י ספק סכנה של בנימין, אלא מוסיפים עוד סכנה ודאית של בנימין שגם הוא יהיה נתון בידם, בשביל ספק הצלה של שמעון, דמי יערוב לנו שישחרר מושל מצרים את שמעון. כי הרי עיניכם הרואות שכל מעצר שמעון נעשה שלא כדין כלל. ועוד, שהרי המושל ההוא חושד אותכם למרגלים שהיא אשמה חמורה ביותר, ומי יודע מה יעשה עוד, ואיך נוכל לסמוך על אמרתו ונוסיף גם את בנימין אל תוך סכנה זו. ובזה מיושבת הקושיא.

וזה מה שאמר יעקב, יוסף "איננו", ושמעון "איננו", דתיבת "איננו" משמעה שלילה מוחלטת. וכמ"ש הרב אוה"ח הקדוש גבי בן סורר ומורה שנאמר בו (דברים כא, יח), איננו שומע. והיינו ששמעון כבר חשוב כמי שאינו ולכן אין להכניס לסכנה את בנימין.

ועוד אפשר לומר, דבני יעקב טענו לו שיתן עמהם את בנימין כי המושל אמר להם שיביאו את אחיהם עמהם, ואז ידע כי כנים דבריהם, ויתן להם לסחור כאות נפשם. אבל יעקב השיבם, שאין דבר זה נכון. כי כיון שהשליט חושד בהם שהם מרגלים, א"כ במה יוסר החשד הזה ע"י שיביאו את בנימין והרי אותו חשד ישאר, משום שיוסף איננו. ועל כן אמר יוסף שאין לסמוך על השליט. ואין ליקח את בנימין עמהם.