הרב עמאר - המבחן שעשה יוסף לאחיו לראות אם שבו בתשובה על מכירתו

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ: (מב, ח)

וכתב רש"י זל בשם מדרש אגדה (הוא בב"ר צא, ז), ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם. והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה, ע"כ.

ולא זו בלבד שלא השיב יוסף לאחיו כמדתם, אלא הגדיל חסדו, והשיב להם טובה תחת רעתם, וכלכל אותם בעת הרעב, והשיב את נפשם ונפש בני ביתם באהבה ובכבוד.

וזאת היתה לו ביודעו שמאת הי"ת היתה זאת להורידו מצרימה, ירידה לצורך עליה עד עלותו על כס המלוכה להחיות עם רב, ולקיים את כל חלומותיו שחלם להם, וכפי שאמר להם (בראשית נ, כ), "אתם חשבתם עלי רעה ואלהים חשבה לטובה".

אלא שעדיין נשארו כמה דברים שצריכים בירור בהתנהגותו של יוסף כלפי אחיו מהרגע בו הכירם ועד שהתוודע אליהם.

שהרי מיד כשהכירם החליט להתנכר להם, וכמ"ש הכתוב (בראשית מב, ז-ט), "וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם וגו' ויאמר אלהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם". ויש להבין מה ראה על זה להתנכר אליהם ולצערם בצער גדול כזה לומר להם מרגלים אתם. ועוד הגדיל הצער בעת שדרש מהם שיביאו אתם את בנימין, וכפי שאמר להם חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה (שם שם, טו), ואח"כ אספם למשמר שלשת ימים ואחר ששחררם החזיק את שמעון במשמר, ושוב חזר ואמר להם (שם שם, כ), ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו וכו', ועוד כהנה רבות כמפורט בפסוקים שם.

והאחרון הגדיל הוא הצער של אביו יעקב, שבודאי היה יודע יוסף היטב את גודל צערו ואבלו עליו, וא"כ איך דורש יוסף מאחיו שיביאו לפניו את בנימין, וכפי שתיאר זאת יהודה באמרו (בראשית מד, כ-כט), ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו, ותאמר אל עבדיך הורידהו אלי ואשימה עיני עליו, ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת, ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני, ויהי כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני, ויאמר אבינו שבו שברו לנו מעט אכל, ונאמר לא נוכל לרדת אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו, ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי, ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה, ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה וגו'.

והנה במקום שיוסף יקצר את צערו של אביו וימהר להתגלות אליו לאמר לו "עוד יוסף חי", הנה הוא מאריך טרח'א, ומכביד את צערו יותר ע"י מאסרו של שמעון ולקיחת בנימין. וכפי שאמר יעקב אבינו ע"ה לבניו "אותי שיכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה" (שם מב, לו).

ועוד דגם אחר שהתוודע יוסף לאחיו, ראינו שהתיחס לבנימין ביחס מיוחד ונפלא משאר אחיו, ואף כששלח אותם לאביהם נאמר (שם מה, כב), לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפת שמלות.

והוא פלא דהנה יודע היה יוסף היטב מה סבל על כתונת אחת של פסים שעשה לו אביו ומה הגיע אליו, ואיך עתה חוזר על אותו ענין ביתר עוז וביתר שאת, כשלכולם נותן רק חליפה אחת לאדם ואילו לאחיו בנימין נתן חמש חליפות חמש, ועוד שלש מאות כסף, ואחר כל זאת אומר להם (שם מה, כד), אל תרגזו בדרך.

והנראה בזה בס"ד, דיוסף ידע שחזרתו לאחיו ובית אביו תעורר התרגשות גדולה, העלולה להביא גם למחלוקת ומריבות והאשמות הדדיות, כי הנה בא ההרוג ברגליו ועוד יוסף חי. ואילו האחים הטעו את אביהם במשך כ"ב שנה לאמר לו (בראשית לז, כ), חיה רעה אכלתהו, ומטבע הדברים כ"א ינסה לנער את עצמו ולתלות בחבירו, דבר העלול לגרום למחלוקת קשה, אשר אחריתה מי ישורנו.

וע"כ נהג יוסף במתינות והתאפקות גדולה, וכמה פעמים בעת שהמו רחמיו לאחיו ורבו געגועיו ורחמיו עליהם, היה יוצא חוצה ובוכה, וחוזר ומתאפק, כדי לנהל את הענין בחכמה ובתבונה.

וראש דבר רצה לברר מה מצבם של האחים לעת עתה, אם חישבו דרכיהם במשך השנים הללו, ואם פשפשו במעשיהם כראוי, ואם תקנו את מדותיהם הרעות שהביאום לידי מעשה למכור את אחיהם. ועל כן החליט תחילה להביאם במבוכה בהאשימו אותם באשמה חמורה לאמר להם "מרגלים אתם".

ואולם אחרי זה שמע אותם אומרים איש לאחיו (בראשית מב, כא), "אבל אשמים אנחנו", דבר שהראה על הודאתם בחטא ועל החרטה הגדולה שהם מתחרטים. והיה עוונם לנגדם תמיד, עד שבבא עליהם צרה לא תלו את זה במקרה אלא מיד תלו את זה בעוון מכירת אחיהם יוסף.

ואח"כ הוסיף יוסף דרישה שיביאו את אחיהם הקטן אליו, כדי שיוכל לעמוד על יחסם לאביהם ודאגתם הגדולה לגורל אחיהם, עד שיהיו מוכנים למסור את נפשם עליו, והם עמדו גם במבחן הזה עד שהיו מוכנים להיות כולם עבדים נרצעים יחד עם בנימין כדי שלא ישאר לבדו, ואח"כ כשראו שבעלילה המושל בא עליהם, הכינו עצמם למלחמה, וגזרו אומר למסור את נפשם, ובלבד שישחררו את בנימין. כמבואר כל זה בפסוקי התורה ובדברי רבותינו במדרשים.

והנה ידועים דברי רבותינו מהי התשובה המושלמת וכתבם רבנו הרמב"ם עלי גליון ספרו הי"ד החזקה, (פ"ב מהל' תשובה הלכה א), אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה, ולא מכשלון כח וכו', עכ"ל.

וזה שנקרא בפי בעלי המוסר תשובת המשקל, והוא הדבר שביקש יוסף הצדיק לבחון בו את אחיו, כי גם אחר שראה את צערם הגדול על מכירתו והחרטה הגדולה שנתחרטו, בכ"ז היה חושש שמא בשעת מעשה ונסיון אחר שעלול לבא לידם, לא יעמדו בנסיון וימשיכו בדרכם ויפוק מנייהו חורבא ח"ו, וע"כ דרש מהם במפגיע להביא את בנימין, ואפי' שהדבר היה כרוך בצערו הגדול של אביו יעקב אבינו ע"ה, מ"מ המבחן הזה היה חשוב בעיניו עד מאד, עד שאמר להם יוסף לא תוסיפו לראות את פני אם אין אחיכם הקטן אתכם.

וזו גם הסיבה שאחר שבא אצלו בנימין העדיפו ביחס טוב, ובמתנות גדולות, ובקירבה יתירה שיש בה כדי לעורר קנאה מאחיו, וברור שהיה הדבר בכוונה תחילה, כי יוסף אחר שראה את כל מה שעבר עליו בעבור כתונת פסים ששוויה שני סלעים מילת, היה נזהר מאד שלא להעדיף אח על משנהו. אבל כאן נאלץ לעשות כן כדי להעמיד את אחיו בכור המבחן, ולראות ולבחון עד היכן הגיעה מדת תשובתם.

ולכן תיכף בהגיע בנימין עם אחיו שם עליו את עינו לטובה וישנהו לטוב ולשבח מכל אחיו, וישא משאות אליהם והרבה במשאת בנימין חמש ידות ממשאות כולם (בראשית מג, לד). ובין כך ובין כך ציוה שישימו את גביעו באמתחת בנימין דוקא, ומיד שלח אחר האחים על מנת לראות ולבדוק כיצד מתנהלים הענינים ביניהם, וכמובן ציוה לשליחיו שישימו לבם לראות ולהשגיח אם כל האחים נוהגים כאיש אחד בלב אחד. וגם בזה עמדו האחים במבחן. ולא זו אף זו, אלא גם כשחיפשו באמתחותיהם ונמצא הגביע באמתחת בנימין ודרש מהם יוסף לקחתו לעבד, לא נמצא אף אחד מן האחים שהיה מוכן לוותר עליו ח"ו. אלא כולם ניצבו כמו נד מסביבו והיו מוכנים להיות עבדים במקומו, ומשלא התקבלה הצעתם היו מוכנים גם להלחם ולמסור נפשם כדי להצילו, ובזה נתגלתה האמת בבירור, שאם היה לשום אחד מהם איזו קנאה ושנאה עליו, אז לפחות כשנתפס והגביע באמתחתו, היה טוען אותו אח מה לנו להלחם עבורו, והוא אשם במצבו, וכדו' טענות שונות, כדי להוציא ולפטור עצמם מאחריות. אך כאמור היו כולם מאוחדים למסור נפשם על הצלת בנימין.

ומשראה יוסף עד היכן מגיעים הדברים, מעתה לא היתה שום מניעה מלהתגלות, ולבו בטוח וסמוך שאפשר שוב להיות עם אחיו יחד ללא שום חששות ובלי פחדים. כי שבו לגמרי מקנאתם ומדותיהם הלא טובות שהיו בהם, ובאו לחשוב חשבונו של עולם דרך כלל ופרט, עד שתיקנו כל מדותיהם וביערו כל שאור מקרבם, וחזרו בתשובה אמיתית, אז אמר להם יוסף (בראשית מה, ד), "אני יוסף אחיכם".