הרב עמאר - העולם הזה דומה לחלום ארוך

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר, וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ, וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר, וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת, וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן, וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם: (מא, א-ז)

יש להתבונן ולבאר פסוקים אלו בדרך רמז. ויהי מקץ, מדבר על המראה אשר יראה האדם בקץ הימים. כי כל זמן שהאדם חי בזה העולם, הריהו חושב לעצמו שאלו הם החיים ואין אחריהם עוד חיים ממשיים, וגם בראותו שהאדם שב לעפר, והרוח תשוב אל האלהים, אינו ירא ואינו מתפעל, אלא מדמיין בדמיונו שבזה נגמר האדם. וכן האמת הוא אצל רוב היצורים, אבל אצל בניו של הקב"ה ועם סגולתו, אין הדבר כן ואין העולם הזה בשבילם אלא פרוזדור, כדבר ארעי וחולף שהאדם חייב לעבור במעבריו ולהבחן במבחנותיו.

וכל זה כהכנה לקראת החיים האמיתיים שבהם הנשמה מעותדת ליהנות מזיו השכינה. אך כל זה הוא נעלם מעיני כל חי בעודנו בזה העולם, אבל כאשר יבא אל תכליתו אז הוא מבין ויודע שכל חיי העוה"ז תוהו, ואינו אלא חלום בעלמא, ואחר שהסתיים החלום, אז האדם מתעורר מחלומו הממושך, ורואה את האפסיות שבחיי העוה"ז.

וזה שאמר דוד המלך ע"ה, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכו, א), היינו, כי לעתיד נבין כי בימי חיינו בעוה"ז היינו כחולמים, כי רק אז נבין שהעוה"ז הוא כחלום ממש רק שהוא חלום ארוך. וממילא, אז ימלא שחוק פינו (שם שם, ב), כי כשנשוב להתבונן על מה היינו שמחים, ועל מה היינו מצטערים, נראה שהכל הבל ורעות רוח, ופינו ישחק במלואו, באומרנו, איך התיחסנו כ"כ בצער לדבר פלוני, ואיך שמחנו כל כך בדברים אחרים, כי לעתיד יתבהר המצב, ויוברר מה משקלו האמיתי של כל דבר.

וזה אומרו ויהי "מקץ", היינו, כאשר כבר חלפו ועברו הימים והשנים, ופרעה חולם, אולי "פרעה" מלשון "פרוע", כאדם שהגיע זמנו לפרוע את שטר חובו, וכן הנשמה הגיע זמנה להפרד מן העולם וליתן דין וחשבון על מעשיה. ואז נתגלה כי כל מה שהאדם חשב ל"חיים" אינו אלא "חלום".

והנה עומד על היאור, תיבת "היאר" בהיפוך האותיות הוא תיבת "ראיה" שהלא תיבת היאר כתיב חסר וא"ו. והנה מן היאר עולות, היינו שהאדם צופה ומביט ורואה עולם הפוך, והַיְאֹר מלשון ראיה, שמתבונן היטב ורואה, שהדברים שהיו נראים יפים ביותר וטובים ביותר, הן המה החלשים והרזים, כמו שראינו כי שבע הפרות רעות המראה ודקות הבשר, הן החזקות והמוצלחות ביותר, ותאכלנה הפרות הרעות ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות, וזה יורה כי אל לו לאדם לטעות בדמיונו ולילך אחר הנאה והיפה כי לרוב אינו מחזיק.

וכן הוא הענין בעולמנו זה, כי בני אדם הרואים את הצדיק האמיתי יושב בעוה"ז בפינתו, ועוסק בתורת ה' יומם ולילה, ואין לו בעולמו אלא לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים ולשמור חוקיו ומשפטיו. הריהם מסתכלים בו במראה מעורר חמלה ומלא רחמים והצדיק דומה בעיני הרואים אותו לשבע הפרות רעות המראה ודקות הבשר אשר צפד עורן על בשרן מרוב מאמץ. ואילו כשהם רואים את בעלי הנאות העוה"ז מדושני עונג ומלאים בחמדות העוה"ז ותאוותיו, הדומים לשבע הפרות יפות המראה והבריאות, כי בעלי החמדה והתאוה מעוררים את התפעלות הכל במעשיהם, כי הם דומים לפרות הרועות באחו, ומתחממות לאור השמש, ואין מי שיאמר להן מה יעשו, כי הן פטורות מכל עול ואין עליהם שום שלטון. אמנם לבסוף מתברר הענין הדק היטב, כי הפרות הדקות אכלו את הפרות הבריאות והשמנות, וכן הוא לעתיד לבא, אותם צדיקים מיוסרים, הם הזוכה לשבעה נחלי אפרסמון, ונהנים מזיו השכינה, ואילו הרשעים נבלעים וכלים באש הגהינם רח"ל. ואז, ממשיך הכתוב, "ויקץ פרעה", שאז האדם מקיץ משינתו ותרדמתו "תרדמת הזמן" ונפקחו עיניו לראות את האמת לאמיתו.

ויישן ויחלום שנית והנה שבע שבלים וגו'. שלא תאמר מקרה הוא שעלה להם לאותן פרות כך, אבל בדרך כלל, מה שרואים הוא האמת באין אומר ואין דברים, על זה אמר "ויישן ויחלום שנית", היינו שהדברים חוזרים על עצמם גם "בשִׁבֳּלִים" שהוא ענין אחר, וגם שם נאמר, ותבלענה השבלים הדקות, את שבע השבלים הבריאות והמלאות, ויקץ פרעה והנה חלום.

ואמנם יש הבדל מהותי בין שתי המראות החלומיות הנ"ל, כי הפרות דרכן לאכול ולבלוע, ויש רק פלא אחד שבלעו פרות אחרות. ועוד שהפרות שבלעו היו בריאות ומלאות מהן. אבל בשבלים הפלא גדול יותר שאין דרכן לבלוע כלל ובלעו, ונוסף על זאת בלעו את השבלים הבריאות והמלאות.

וככל שנעמיק ונוסיף עוד שנית להעמיק בדבר הזה, נראה שאין ההגיון של העוה"ז שליט בעניני האמת כלל, ולבסוף כשתתגלה האמת יעמוד האדם נפעם ונרעש מרוב השתאות, הפלא ופלא, כאדם שרואה פלא תוך פלא, כי הכל באשר לכל הוא הפוך ורחוק כ"כ משכלנו ומהגיוננו, ולזה רמז הכתוב שאחריו באומרו, ויהי בבקר ותפעם רוחו. והיינו, ויהי בבקר כשיאיר אור בוקר שניתן הכח באדם לבקר ולהבחין בין הדברים, כי יפוצו ענני הלילה המסתירים מעינינו את האמת, והעוה"ז דומה ללילה בו הכל נסתר הסתר על הסתר, והראיה מטושטשת ומעורפלת, עד שהטוב נראה רע והרע נראה טוב, וגם הטעם הוחלף והומר, ואין מבדילים בין מתוק ובין מר, והאדם מתרגל בזה עד שחושב שזו האמת הצרופה, ואין אחרת, ולכן העולם קרוי עולם מלשון העלם. אמנם בהגיע הבוקר ויזרח עליו אור האמת, תיכף נאמר בו, ותפעם רוחו, ואונקלוס תרגמו ומטרפא רוחיה, ורש"י ז"ל פירש מקשקשת בתוכו כפעמון, כי הכל נהפך עליו ברגע.

אך האיש הירא וחכם הלב, אינו ממתין לעת קץ, ומקדים רפואה למכה, ומתעורר בעודו כאן, לחשוב על אחרית דבר מראשיתו, ואע"ג דאנן לא חזינן, כי עיני בשר לנו ומוגבלות הן, ואינן מסוגלות לראות באור האמת בעודן בעולמנו, מ"מ האדם הכשר סומך על דברי חכמינו ורמזי תורתנו, ומכניע את עצמו, ומקבל את האמת, מתוך אמונה בהי"ת ובתורתו מתוך התבטלות, ואולי לזה רמזה תורתנו הקדושה במאמרה (דברים יז, י-יא), ועשית ככל אשר יורוך. ואמרו חז"ל (ספרי שופטים פיסקא יא), לא תסור ימין ושמאל מדברי החכמים, ואפי' מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם. כי המראה הנגלה לעיני האדם הפשוט הוא ממש היפך המציאות, כי השמאל נראה ימין. אך הרואה נכוחה יודע את האמת, ואין מי שיכול לראות אמת זו בכח עצמו, אלא הזוכה לגילוי מלמעלה.

וע"ז התפלל דוד מלך ישראל בפסוקים רבים מאד בתהלים, וכאומרו (תהלים פו, יא), הורני ה' דרכך אהלך באמיתך. שאם לא יראוהו מן השמים איזו הדרך בה ידרוך, לא יוכל להשיג לעולם את אמיתות רצון האל ב"ה. וכן פסוקים רבים מראים דבר זה. וא"א להשיג את האמת אלא ע"י שמיעה והכנעה, לדברי תורה ודברי חכמים, שמעו ותחי נפשכם (ישעיה נה, ג).

כי הצדיק הריהו מושל יראת אלהים (ש"ב כג, ג), היינו שהדבר היחיד המושל על הצדיק הוא יראת הי"ת. וע"י עבודתו להי"ת בתמימות ויושר, הריהו זוכה ורואה מה שאין עין רגילה יכולה לראות, ועין הצדיק מבחינה בדקויות שאין עין אדם רגיל מבחינה בהם, ואולי זו היתה דמותו של יוסף בזמן ההוא. כי אחר שקרא פרעה לחרטומי מצרים וחכמיה לפתור את חלומו, ואין פותר אותם לפרעה, בא שר המשקים ומספר לפרעה על יוסף, ושם אתנו נער עברי וגו' איש כחלומו פתר (בראשית מא, יב). היינו כי פרעה וקרוביו היו משועבדים לעניני הגשמיות שעבוד גמור ומוחלט ושוקעים בהם עד צואר. וממילא הריהם נשלטים ע"י יצר של גשמיות, ונדמו לבהמות, לפי שאינם יכולים לראות מאומה מבעד למסך המכסה על מקרי החיים, אבל יוסף הצדיק שהתנהג מעל הטבע ושלט ביצרו במסירות נפש, רוח ה' היתה שורה עליו, והיה רואה את האמת הנכוחה ללא כחל וללא סרק, באין מסכים המבדילים ומערפלים את הראיה.

ובבוא יוסף לפני פרעה ושמע את החלומות, השיב ואמר (בראשית מא, טז), בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. ותרגם אונקלוס, לא מן חוכמתי אלהין מן קדם ה' וכו'. ואפשר ד"בלעדי" שאמר, הוא לומר שאין זה בכחי ואין זה ממני, שהרי א"א לעין אדם לראות דברים כאלו, אמנם "אלהים יענה", שהוא הנותן בו כח מעל לטבע עד שרואה את האמת והוא עודנו מלובש במלבוש של בשר ודם, וְהַרְאִיָה הזאת אינה משתייכת ללבוש זה, וזה אומרו, בלעדי.

ועוד י"ל דשבע הפרות ושבע השבלים, רומזים אל שבעים שנות חיי האדם, ויש שרואה שבעים שנים של אושר ועושר וששון ושמחה, ויש ששבעים שנותיו רעות כאותן פרות דקות בשר ואותן שבלים שדופות קדים, אך אין להתפעל מטובתם ולא להבהל מרעתם, כי לא מה שרואים הוא האמת, ועפ"י רוב האמת היא היפך גמור ממה שנראה לעינינו כאן.

(בס"ד י"ג ניסן התשס"ו)