הרב עמאר - מדוע לא סיפרה התורה את חיי אברהם קודם היותו בן ע"ה, וכן דילגה על מעשה אור כשדים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה, וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: (יב, א-ד)

מצאנו להגאון רבי יצחק בלאזר זללה"ה שהקשה בזה קושיא עצומה, והיא, מדוע דילגה התורה על סיפור חייו של אברהם אבינו ע"ה, בשבעים וחמש שנותיו הראשונות, כי בסוף פרשת נח כתוב, שאברם נולד ונשא אשה. ומיד מתחילה התורה בלך לך, שזה היה בהיות אברם בן חמש שנים ושבעים שנה. ומאז התורה מספרת עליו בפרטות, ובאורך גדול, ומתעלמת לגמרי מכל חמשה ושבעים שנותיו הראשונות.

ואין לומר שבאותם שנים לא היו דברים מיוחדים בחיי אברהם אבינו ע"ה, שיש לנו ללמוד מהם חכמה ומוסר ועבודת ה', וע"כ התורה דילגתם, שאין התורה כותבת סיפורים בעלמא. דהא מצאנו בדברי חז"ל בגמרא ובמדרשים, דברים נוראים ונפלאים מחיי אבינו הראשון, אשר בודאי יש לנו הרבה ללמוד מהם, כגון חקירתו של אברהם אע"ה בהשגת אמיתותו יתברך, כנגד העולם כולו ונגד אביו ואמו, ואשר לא הניח איזו דעה פילוסופית שלא סתר אותה, ולא הניח איזו עבודה זרה בעולם שלא הפריך וביטל אותה, עד שאמרו חז"ל (ע"ז יד, ב), מסכת ע"ז של אברהם אבינו ע"ה ארבע מאות פרקים היו בה, ולא זו בלבד שסתר ופרך את כל דעותיהם וערער את יסודותיהם, וכל זאת מדיליה בלא שקיבל משום אדם את האמונה שלו, אלא רק מסקנותיו שלו שהגיע אליהם בכחות עצמו. אך הוא לא נסתפק בזה, אלא ערך נגד בני דורו מלחמה גדולה וחכמה, עד שתפשו בו אביו ואמו, ומסרוהו לנמרוד, וזה ניסה להחזירו אל דרכם ואמונתם של כל הדור ההוא, אך ללא הועיל. ואז עמדו עליו להורגו, ואיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ו), שאברהם אבינו ע"ה ברח והסתתר במערה י"ג שנים, ואח"כ גילו אותו ונתנוהו עשר שנים בבית האסורים (ועי' עוד בבא בתרא צא, א), ואח"כ הביאוהו לפני נמרוד, והדליק כבשן של אש, ואמר לו או שתשתחוה לצלם, או שנשליך אותך לתוך האש. ואברהם אבינו ע"ה לגלג עליהם ועל אלוהיהם, והכריז בקול גדול ויציב, קבל עולם ומלואו. שמעדיף להשרף ולהיות עפר ואפר, ולא לבגוד באמונתו בה' אלהי השמים והארץ. והשליכו אותו לתוך אש התופת בשצף קצף ובכעס גדול, והקב"ה פשט את יד ימינו והצילו מתוך הכבשן, ויצא אברהם משם באופן פלאי, ונתקדש שם שמים ברבים. והאם יעלה בדעת שמכל זה אין לימוד גדול, שכל בניו אחריו ילמדו אמונת ה', ויהיו נכונים למסור נפשם עליה. כמו שעשה אברהם אבינו, ומעשה אבות סימן לבנים.

ולרוב הפלא, התורה מדלגת על כל זה, ומתחילה להכיר לנו את אברהם אבינו ע"ה, רק מגיל שבעים וחמש שנה האם בכל זה אין די לימוד לנו ולבנינו, ללמוד ארחות חיים וקרבת אלהים.

והגר"י בלאזר ז"ל תירץ קושיא זו בטוב טעם ודעת, באומרו, שזה הלימוד הגדול מעצם העובדא שהתורה דילגה על כל מה שקרה לאברהם ע"ה עד אז, בזה התורה מלמדת אותנו שצריכים לשים את עיקר לימודינו מאברהם אבינו ע"ה רק ממה שהיה מגיל ע"ה ומעלה, כי אז דיבר עמו הי"ת בראשונה. ורק מאז הוא עיקר לימודינו. משום שכל מה שחקר ודרש עד אז היה משום שעד אז עדיין לא נגלה ה' אליו, שכן תחילת דיבור ה' לאברהם היה כאן, ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה, ואחר שדיבר הי"ת עם אברהם אבינו ע"ה, שוב לא היה אברהם זקוק לחקירות ולדרישות, ושוב לא היה צריך לבקש ולחפש את ה', כי בשעה שדיבר עמו, כבר נתמלא כולו קדושה והכרה בה' בתכלית האמיתות, ושוב אין צורך לדרוש ולחקור, וכל השאלות בטלו וחדלו. והואיל וגם בנו דיבר ה' בעמדנו לפניו במתן תורה, ואת קולו שמענו מתוך האש, גם נפשנו יצאה בדברו אלינו, עד שהביא טל של תחיה, שבו עתיד להחיות את המתים והשיבנו לחיים (שבת פח, ב וראה שמו"ר כט, ד ושהש"ר ו, ג), וא"כ אין לנו שום ספקות, ואין אנו צריכים לחקירות ודרישות, ואיננו צריכים לסתור ולפרוך את דברי הפילוסופים וטענותיהם, ולא לדחות מעלינו את הבלי העבודות זרות למיניהם, כי ברגע מתן תורה נתבהר הכל. וע"כ איננו צריכים לימוד מאברהם אבינו ע"ה בענין זה של השגת האמונה, והמלחמה על שמירת האמונה, מתוך חקירות גדולות ועמוקות, שבזה עסק אברהם אבינו ע"ה בשנותיו הראשונות.

וכל הלימוד הנדרש לנו אנחנו שכבר זכינו שידבר הי"ת בנו, הוא ללמוד איך קיים אברהם אבינו ע"ה, את מאמר הי"ת, באיזה מסירות, ובאיזו התבטלות, וע"כ תחילת הכרתנו עם אברהם אבינו ע"ה, מתחילה מן הפסוק, ויאמר ה' אל אברם וגו'.

כי לפני שהי"ת אמר לאברהם אבינו ע"ה כדת מה לעשות, ומה הוא דורש ממנו, היה צריך אברהם לחפש ולבקש את ה', ולהעמיק ברעיונותיו, איך להשיג את רצונו יתברך כדי לעשות נחת רוח לפניו, אבל מיום שהחל דבר ה' לפעמו, ולומר לו את מה ששואל מעמו, מכאן התורה כתבה בפרטות, כל קורותיו של אברהם כדי שיהיה לנו לאות ולמופת, שנדע איך לקיים את דבר ה' ומצוותיו כאשר קיים אברהם אבינו ע"ה, ואת זה לומדים מכל מעשיו של אברהם ומכל נסיונותיו, אשר ניסהו ה', וזה שאמר הכתוב (בראשית יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:

כי זה עיקר חיבתו של אברהם אבינו לפני המקום, שהוא מצוה לבניו עד סוף הדורות, והוא האיש אשר סלל את המסילה לכל הבאים אחריו, וקרא בשם ה' אל עולם. ודברי פי חכם חן, וראויים הדברים למי שאמרם.

עוד אפשר לומר בס"ד, שהסיבה שדילגה התורה על כל מה שעשה ופעל אברהם אבינו ע"ה בשנות חייו הראשונות, עד הגיעו לשנת השבעים וחמש לחייו, הוא כדי שלא תחלש דעתנו ונתייאש, בראותנו את גודל גבורתו של אברהם אבינו ע"ה, האדם הגדול בענקים, אשר עמד בעוז וחיל נגד כל בני דורו, ואפילו נגד אביו ואמו, והיה יחיד בדורו, עד שנקרא שמו אברהם העברי, שכל העולם עמדו מעבר אחד והוא מהעבר השני, ונלחם בכל כחו להבזות בע'ליהם בעיניהם (היינו את עבודה זרה שלהם הקרויה בעלים), ולגנות פסיליהם ואליליהם, בלא פחד, ומורא לא יעלה על ראשו, והיה הולך ומשפיע ומלמד דרך ה' ואמונתו, ועושה חיל בעבודתו עבודת הקדש האמיתית, ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ונרדף עד צואר, וגם כשנשלח לתוך כבשן של אש, לא השיב ימינו אחור. ועוד ועוד. ואם היתה התורה מפרטת כל הפרטים הללו, היו דעותינו נחלשות ומתרופפות, כי מי בדורות אלו יכול לעמוד בכל הנסיונות הללו, וחז"ל אמרו (תנדא"ר פרק כה), חייב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, והיינו נופלים ביאוש, בחשבינו שצריכים לחדש ולהשיג את רצון ה' מכח עמל ויגיעה עצמית, ועל כן הקב"ה כתב בתורתו, את סיפורו של אברהם אבינו ע"ה רק מאז שהתחיל לצוותו, ללמדנו שחובות הדורות שלנו, היא לקיים את מאמר ה' שנצטוינו בו "באהבה", ואין אנו צריכים לחפש את דרך ה' במופלא ממנו, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג, א), וחובתנו להגיע למעשה אבותינו, היא, בניצול כל הכח שיש בנו לעבודתו יתברך.

וגם אם כחנו דל וחלש, מ"מ לא ידרשו מאתנו יותר מכחנו, וכשאנו נותנים את כל מה שיש בידינו לתת, הגענו בזה למעשי אבותינו אברהם יצחק ויעקב ע"ה.

* * *

ועוד אפשר לומר שלכך נמנעה התורה מלספר את כל מעשיו, הראשונים של אברהם אבינו ע"ה, כדי שלא יחשבו בני אדם שאפשר ללמוד ממעשיו, לחדש חידושים בהנהגה ובעבודת ה', אשר אינם כתובים בתורה, ויהיה בבחינת כל המוסיף גורע. על כן כתבה התורה על אבינו הראשון, רק מה שעשה לקיים את מצוות הי"ת ממה שנצטוה דוקא ולא ממה שעשה מעצמו, וזה היה בהגיע אברהם לגיל שבעים וחמש, שאז דיבר בו ה', וציוהו כדת מה לעשות. ומלמדתנו תורה ללמוד ממנו את הקיום של הצו האלהי, ועיקר העיקרים, לעשות את אשר נצטוינו.

[א"ה וכעין זה ראיתי בשל"ה הקדוש (הגהות לעשרה הלולים), שכתב על ענין מיתת רבי עקיבא (ברכות סא, ב), שאמרו רבותינו, בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד וכו'. והנה מה שאמר רבי עקיבא, "מתי יבא לידי ואקיימנו", הראה לנו במליצת לשונו דין אחד מענין מסירת נפש, והוא זה, שלא יחשוב אדם מאחר שהוא כן מצוה רבה מצות קידוש השם, אהדר אחר מצוה זה כדרך שמהדרין אחר כל המצות, ואביא את עצמי לידי כך. דהיינו למשל כשרואה צלמי עכו"ם ירוק עליהם וכיוצא בהן בזיון, כדי שיתפסוהו וישרפוהו, או אם יוכל להמלט יאמר לא אמלט כדי לקדש השם. העושה כן הוא מתחייב בנפשו. רק המצוה היא אם בעל כרחו בא עליו דבר זה, אז יקדש את השם יהרג ואל יעבור. וזהו שדייק ר' עקיבא "מתי יבא לידי", כלומר לא שאני אביא עצמי לדבר זה, רק אם יבא לידי. ובזה מתורץ למה לא הוזכר בתורה בהדיא הקידוש השם שעשה אברהם אבינו באור כשדים, כי מה שנאמר, אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, זה אינו אלא רמז בעלמא, והא ראיה הרבה מפרשים פירשו על פי פשוטו בענין אחר, וקידוש השם של חנניה מישאל ועזריה ודניאל הוזכר בהדיא. אלא הי"ת לא כתב את מעשהו של אברהם כדי שלא ילמדו הדורות ממנו, כי הוא היה מביא את עצמו לידי דבר זה, דהיינו ששיבר צלמי תרח, וזהו אסור לדורות לעשות כן. אבל דניאל חנניה מישאל עזריה שהדבר בא להם והוצרכו לקדש השם, נכתב כדי שילמדו הדורות מהם וכן יעשו. ואם תאמר מאחר שמעשה אברהם אסור, איך עשה אברהם אבינו ח"ו איסור. ויש לומר הוראת שעה שאני, שהוצרך לעשות כן כדי להודיע ולפרסם האמונה האמיתיית בעולם, שבאותו הזמן עדיין לא היתה נודעת ומפורסמת. עכ"ל.

ודבריו ישרים ונכוחים וראויים למי שאמרם. ולפי"ז יישב רבינו חיים פלאג'י ז"ל בספר ובחרת בחיים סדר תשא, למה לא סיפרה לנו התורה את מעשה חור שהוכיח את ישראל על עשותם את העגל ועמד נגדם עד שהרגוהו, כמו שמבואר דבר זה במדרש (ויקרא רבה י, ג), ובדברי רש"י (שמות לב, ה). ולמה לא כתבה התורה מעשה נורא זה של חור שמסר נפשו על קדוש ה' וממנו יראו בני הדורות וכן יעשו. ותירץ דאין התורה חפצה שילמדו ממעשה חור, כי לא היה לחור להמסר להריגה על שהיה מוכיח, כיון דמצינו דהוכחה עד הכאה (עי' ערכין טז א, והלכתא כרב, וכמו שכתב רבינו הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות הלכה ז'), ולכן לא היה צריך חור למסור נפשו, ולכך אין התורה מביאה את המעשה הזה כדי שלא ילמדו ממנו. ונסתייע מדברי השל"ה הנזכרים. ע"ש. וראה עד כמה התורה זהירה בכל דבר ודבר שכתבה, כדי להשכילנו ארחות חיים. יבח"ר].

ויה"ר שנדע לשמור ולעשות ולקיים, את כל תורתו ומצותיו באהבה ובדבקות, לטוב לנו כל הימים, וגם את בנינו ובני בנינו נלמד לאהבה את ה' בכל לבם ונפשם, ולדבקה בו כל הימים.