הרב עמאר - תפלת מנחה והלימוד ממנה להנהגה הראויה לאדם בעוה"ז

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים, וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל וגו': (כד, סב-סד)

ובמסכת ברכות (כו, ב), איתא, יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים קב, א), תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו.

וידוע, דתפלת מנחה יש בה נסיון גדול, כי זמנה הוא באמצע היום, וצריך האדם להפסיק את כל עיסוקיו ולהתרכז בתפלה, שלא כמו תפלת שחרית שעדיין האדם בשלוה אחר מנוחת הלילה, ודעתו צלולה עליו, כי עדיין לא יצא לפעלו ולעבודתו. וגם תפלת ערבית נסיונה יותר קל מתפלת מנחה, משום שלעת ערב כבר סיים את כל עסקיו. אך בתפלת מנחה צריך להפסיק את כל עניניו באמצע, וקשה לצאת מענין לענין שלא באותו ענין, וגם להתרכז בתפילה בתוך כל העסקים. שלזה צריך גבורה לכבוש את יצרו ולשלוט ברוחו. ואולי הוא מאמר רבי חלבו בשם רב הונא (ברכות ו, ב), לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני וכו', כי תפלת מנחה מיוחדת בזה מכל התפלות. ועל כן יצחק אבינו ע"ה שמדתו גבורה, הוא זה שתיקן את תפילת מנחה. ואולי לזה אמר ויצא יצחק לשוח, שבשביל תפלת מנחה צריך להוציא את עצמו מכל עניני החולין, ועל האדם להרגיש שאין לו שום קשר עם עניני העולם הזה, ולחשוב כאילו הוא עומד בשדה.

אלא שצריך להבין את סמיכות הפסוקים המתארים את יציאתו לשדה לתקן את תפלת מנחה, לבין הפגישה עם רבקה. והגם שלפי פשוטו של מקרא יצא יצחק לשדה ואז הזדמן לו לראות את הגמלים באים ועמם רבקה. אבל מכל מקום, אם התורה ראתה להדגיש את דבר הסמיכות הזו, הדבר אומר דרשני.

ואולי יש לרמוז בזה, על הזמן הראוי לאדם לצאת לקראת חתונתו, שהוא אחר שזכה לתקן תפלת מנחה, שהרי הבן יושב ועוסק בתורה ומסתופף בצילא דמהימנותא, וכל היום עוסק בלימוד התורה ועבודת ה', וכשמגיע יום חופתו, צריך להתחיל לצאת אל העולם הרחב עם כל נסיונותיו, ובודאי צריך הכנה גדולה לזה. וכאן לימדה אותנו התורה בסמיכות הענינים, דלפני יציאה זו צריך לתקן תפלת מנחה, דאם האדם זכה להגיע לאותה מעלה שיכול לתקן תפלת מנחה, דהיינו ששום עסק לא מפריעו מעבודת בוראו, ויכול להניח את כל עניני החולין, ולעמוד להתפלל מנחה כדבעי בעוז וגבורה, איש כזה הוא המוכשר והמסוגל לצאת לקראת בנין ביתו, ובנינו יהיה יציב וקיים בעה"ו, ולבו סמוך ובטוח בה', שגם בהיותו טרוד ועסוק על המחיה ועל הכלכלה וכיו"ב, שהוא בבחינת רחיים על צוארו (ראה קדושין כט, ב), מ"מ הוא ישאר בקביעותו בעבודת ה' ללא מפריע, ותורתו תהיה שלימה כאשר היתה באמנה אתו, והיא תהיה לעזר לו בתורתו ובעבודת ה', ויעלה ויתעלה עוד עוד, דלא דומה תורה של ילדות ונערות, לתורה של בגרות וטהרה (כמבואר בגמ' קדושין כט, ב). אבל אם עדיין אינו יכול לתקן תפילת מנחה כדבעי, עדיין אינו מוכשר כראוי לצאת למערכת החיים הקשה והממושכה.

וזהו הרמז, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", אחר שיצא והרגיש שבכחו לתקן ולהתפלל תפלת מנחה, או אז, וישא עיניו וירא והנה וגו' ונשא את רבקה לאשה.

(נתחדש בשמחת חתן וכלה פרשת חיי שרה)