הרב עמאר - מדוע ענה יוסף לאשת אדוניו

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי, וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים: (לט, ז-ט)

העובר על דברי הפסוקים הללו עומד מתמיה כשהוא רואה את מאמר יוסף אל אשת אדוניו, שהוא נראה כמי שמתנצל בפניה, על שאינו מסכים לשמוע לה, בדרישתה הנפשעת. ואדרבה היה צריך להיות גאה בצדקת דרכו, ובגבורת רוחו. והיא זו הצריכה להתבייש במעשיה הרעים שרוצה למעול בבעל נעוריה במרד ובזדון, ותיסרה רעתה ובושתה.

והנראה בזה בס"ד דיוסף שהיה חכם ונבון וירא ה', הקדים ומיאן בנחרצות עצומה. ואמנם אח"כ ישב ועשה חשבון בנפשו, איך ימשיך לעמוד בנסיונותיה, כי הרי הוא עבדה ויושב בביתה תמיד, מפיתה יאכל וממשקיה ישתה, ונתון לחסדה. וידע יוסף שלא יוכל לילך ולספר את הענין לאדונו פוטיפר, כי בזה לא ישיג מאומה שהרי היא תשיב אמריה לבעלה, ותהפוך את חטאה על יוסף, והוא יאמין לאשתו, ויאשים את העבד העברי, וכאשר כן היה בסופו של דבר, ורק נס היה מאת ה' שלא הרגו נפש, ותחת זאת השליכו לבית הסוהר (עי' רמב"ן בראשית לט, יט).

וחשב בדעתו שלא די לו במיאונו החזק, ועלול הוא לעמוד בעוד נסיונות רבים, והן קי"ל (אבות ב, ד), אל תאמן בעצמך. ועל כן עלה בדעתו שיחד עם הסירוב הגדול, יאמר לה דברי תוכחה ומוסר, אולי יתעורר בלבה גודל הרעה שמשיבה לבעלה תחת טובתו, ונקט לשון ערומים, והיה תולה את הדבר בעצמו, באומרו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לאדוני, תחת כל טובותיו ותחת אשר נתן כל אשר לו בידי, ועוד הוסיף ואמר, איננו גדול בבית הזה ממני, ולא חשך ממני וגו', כדי לעורר את לבה לאמר, והלא אני הגדולה בבית הזה, וגם אם כונת יוסף שאין בעבדים גדול ממנו, מ"מ אני היא בעלת הבית, ואני צריכה לתת דוגמא ומופת, ותבוש במעשיה ותחזור בה, ותחדל מענות אותו בנסיונותיה יום יום.

ועוד הוסיף ואמר, "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת", כלומר שלא יקל בעיניה חומרת העבירה הזאת שהיא באמת רעה גדולה ושאין גדולה ממנה, ואם תאמר והלא אין רואה ואין איש בבית וכו', ע"כ סיים אמרתו באומרו, "וחטאתי לאלהים". שהוא יודע הכל ואין נעלם מעיניו, ולפניו הכל גלוי, כחשכה כאורה. ואנה יסתר מפניו אדם במעלליו.

באופן שדברי יוסף לאשת פוטיפר לא באו כהתנצלות, אלא היה מדבר עמה דברי מוסר חזקים בהוכיחו אותה על פניה בדברי אמת.

ועוד אפשר לומר דראה יוסף והרגיש שבמקום הזה אין יראת ה', והם שטופים בזימה (כי מצרים ערות הארץ היא, ושטופים בזימה כאשר מבואר ביחזקאל כג, כ וראה רש"י בראשית יב, יט), ונעשה הדבר קל בעיניהם והותרה להם עבירה זאת, עד שנעשית להם כהיתר (ראה יומא פו, ב ושם פז א ומו"ק כז, ב וקדושין כ, א ושם מ, א וערכין ל, ב). ועד כדי כך היה הדבר מופשט וקל בעיניהם, עד שלא יכלה להבין את מיאונו של יוסף, וחשבה שהוא מייקר את עצמו וכדו', ועל כן היתה ממשיכה בנסיונותיה. וחשב יוסף בדעתו לנסות להסביר לה שבעצם עשיית העבירה יש גם השבת רעה תחת כל הטובות שעשה לו אדונו, ואיך ישיב לו כך. ואולי בזה תשתכנע שאכן יוסף ממאן באמת ותניח לו.

(בעהית"ש ברביעי בשבת שמנה ימים לאדר התשס"ו - ג'נבה)