הרב עמאר - נפלאים דרכי ה' - התבוננות במעשה יהודה ותמר שממנו בא מלך המשיח

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה, וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ, וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה, וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ, וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ, וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ, וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ, וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ, וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה, וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ וגו' וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ, וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה, וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ, וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח: (לח, יא-ל)

פרשת יהודה ותמר מעוררת תהיות, ובפרט כשמדובר בלידת פרץ בן יהודה שממנו תוצאות חיים זרע מלכות בית דוד עד משיח צדקינו, הזאת נעמ'י, האם זו הדרך הישרה שנבררה ללידת נשמתו של רוח אפינו משיח ה', אם זאת היא ההכנה הראויה לדבר כזה גדול ונורא.

אולם זהו פרי ההסתר הגדול בו נתון עולמנו זה, שהחושך מכסה ארץ וערפל לאומים. בהאי עלמא דשיקרא, שבו ניתנה רשות לכח הרע לעמוד בגאוה ובוז, כמתגבר כלפי הקדושה אבן הראשה, וכמתלהלה להתמודד נגד רצון השם ברוך הוא, כי מאת ה' היתה זאת, לתת כח לרע להתרועע, ואסתירא בלגינא קיש קיש קריא (ראה ב"מ פה, ב).

ואמנם אין צור כאלהינו (ש"א ב, ב), אין כמוהו צייר מופלא (ברכות י, א ומגילה יד, א), עד שנראה החלום כמציאות, ונדמה הרע כגבור בגבורתו, והיא נפלאת בעינינו. אך יוצר העולם ומנהיגו עמד וימודד ארץ, והתוה את נתיביה וקבע אופני מהלכיה, וברא בעולמו מלאכים אופנים ושרפים וחיות הקדש, גם יצר אדם בחכמה, וברא בו טוב ורע, זה לעומת זה עשה אלהים, וכחות אדירים נטע בקרבו, וסביבתו כלהט החרב המתהפכת, ומראותיה מגוונים, כלים מכלים שונים, יש פנים מאירים, כזהר הרקיע מזהירים, וזה מוכן למחפשים והמבקשים את פני האדון ה', ורוצים את קצות דרכיו להשיג וללכת במסילה העולה, עדי הדום רגליו, הן הם פעליו.

ויש פנים משחירות, אשר מטילות אימה וקדרות, בקולות ובגבורות, ובבא ענין של קדושה, לטהר את עולמנו ולקדשו בקדושה עליונה, מאת שוכן מעונה, הם מופיעים כקוצים הסובבים את השושנה, ומאיימים לדקור בלבה ולהמיתה, ביודעם שאין להם תקומה בהתחזקות הקדושה, ואין כחם כח עצמי וחיובי, אלא כל חיותם היא מהשלילה, מחלישות כח התורה ותומכיה, בבחינת והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך (בראשית כז, מ), וכפי שנאמר לעשו.

וזהו שנאמר (שם שם, שם), ועל חרבך תחיה, דאפשר לומר, דהמכוון על כחות הסט"א שכל חיותם היא מן החרבן, וכאשר אמרו רבותינו (ראה פסחים מב, ב ומגילה ו, א), לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים, כמאמר הנביא יחזקאל (כו, ב), אמלאה החרבה. וזה הוא מאמר ה' לרבקה אמנו ע"ה (בראשית כה, כג), ולאם מלאם יאמץ.

והנה לרגע נדמה שיש בכח הסט"א להפריע בקיום דבר ה' ורצונו, אך לא היא, כי עצת ה' היא תקום, ולו נתכנו עלילות, סיבת הסיבות ועילת העלות, מכה אותם בסנורים שלא יוכלו לראות בקיום הקדש, או שיראו ולא יבינו, כי הוא שגיא כח ושליט בכל ברואיו, ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. ובדמיונם יחשבו שהם קובעים מהלכי עולם ויכינו צעדיו, ובינתיים הקב"ה מעביר ראשון ראשון, ומכסה בידו הגדולה את עיניהם מהביט בעינא בישא, עד יעבור עמך ה', עד יעבור דבריו ומהלכיו, ע"י מלאכיו מבורכיו, עושי רצונו לשמוע בקול דברו, והם נאלמים בזעקתם ושאטתם, ועל פניהם נהפכת שלייתם, ותתגלה בושתם.

ודעת לנבון נקל, שבבא הזמן להוריד נשמה קדושה וגבוהה כזו אל העולם, מיד נקהלים כל כחות הרע, להחשיך עולם ומלואו, בכדי לעכב מהלך כזה, ובורא עולם ומנהיגו, רוצה בקיומו של עולם שינהג כמנהגו על מי מנוחות, ועל כן סיבב וגלגל אופני מרכבה זו, עד שתראה כענין של חולין, והחיצונים בראותם כן מניחים הדבר והענין, והולכים לחינגותיהם, ואל בית תענוגיהם. ודבר אלהינו יקום לעולם (וראה מה שנתבאר בפר' תולדות מאמר ו).

ואם יקום איש צר ורע עין, התולה כחו ויניקתו מטומאתם וחלאתם, ויאמר להפר עצת ה', לא דיו שאינו יכול להסיט האמת ממקומו, אלא גם זאת נוספת, במופת ובטוטפת, שהוא עצמו במו ידיו יקימנה, וכאשר ראינו אצל פרעה, שהתחכם בכל חכמתו נגד ה' ונגד משיחו, שלא יולד ולא יקום, עד שגזר על כל עמו לאמר, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב), ונתן את כל חילו ועוצמתו על הדבר זה, ומה קרה לבסוף, בתו בתיה היא שהצילתו למשה, ומקופתו של פרעה אביה שילמה למניקתו, היא אמו יולדתו, ועל ברכי פרעה גדל משה ונשתעשע, והוא עצמו למדו טכסיסי מלוכה, אשרי שלו ככה.

והכא נמי ממעשיהם הלא טובים של כחות הטומאה, לוקחה דרך זאת להטעותם, בחושבם שזה עוד מעשה כמעשיהם, וילכו להם לדרכיהם, ועצת ה' קמה וגם נצבה, ותמר הצדקת בתו של נביא ה' שם בן נח (כמבואר בב"ר פה, י), אשר נבחרה מאתו יתברך להיות אמא של מלכות, בית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה, והיתה לאשת ער וגם לאונן אשר מתו בעוונם, ויושבת אלמנה חיה ומצפה עד יגדל שלה האח הצעיר, ותנתן לו לאשה, ובזה הסיחו דעתם כל כחות הסט"א, והיא עמדה והתעודדה, ודבר ה' קוים על ידה.

ומה נעמו דברי קדוש ה' בעל אור החיים הקדוש ע"ה, שכתב על הפסוק (בראשית לח, יד), כי ראתה כי גדל שלה "והיא" לא נתנה לו לאשה, וצריך לדעת למה הוצרך לומר "והיא" ולא הספיק לומר ולא נתנה לו לאשה. והדבר מובן שעליה הוא אומר. ואולי כי ב' דברים אומר הכתוב. האחד, כי ראתה כי גדל שלה, והדבר מובן שלא נתקיים מאמר חמיה שאמר עד יגדל שלה וגו', כי עודנה בבית אביה. והשני, "והיא" לא נתנה וגו', פירוש שראתה ברוח הקודש שאינו ראוי שתנתן היא לו לאשה, ולזה עמדה ועשתה והצליחה, וצא ולמד מה יצא ממנה לעולם, מנשים באהל תבורך (שופטים ה, כד), עכ"ל הקדוש.

וגם רבינו עובדיה ספורנו כתב (בראשית לח, טז), כי לא ידע כי כלתו היא, גם אחר שנטה אליה אל הדרך לא הכירה, שאם היה מכירה היה מדבר בה בשביל בנו, ולאל יתברך נתכנו עלילות, שרצה שיהיה זרעה מיהודה, שהיה יותר שלם ורצוי משֵלה בנו, וממנה יהיה משיח צדקנו. עכ"ל. וראה עוד בזוה"ק (ח"א דף קפח ע"א וע"ב), דברים נפלאים בזה. ע"ש.

וגם היום אנו רואים מראות נוראות, אשר שוכן שחק מתעתע בבני האדם אשר ישאו בגאוה ראשם, ויאמרו מי אדון לנו, והוא ילעג למו, להטעותם ולהטותם מן הדרך, עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, ויבא אל המנוחה ואל הנחלה, בבא חזיון תרועה, ויה"ר שנשמע קול שופר גדול, הקורא נס לחרותינו, ופדיון נפשנו בישועה ורחמים, בב"א.