בס"ד, ‏כ"ג אדר, תשס"ז

לכבוד ידידי ומכובדי חה"כ פרופסור מנחם בן ששון הי"ו, יו"ר ועדת החוקה בעיה"ק ירושלים ת"ו

החיים והשלום.

בדבר שאלתו שאלת חכם, על דבר "זרעוני הקינוא'ה" הגדלים בבוליביה, ולפי הצילום שהראוני הם גדלים בעלים הדומים לסלק הלבן, וראיתי שמשייכים אותם למשפחת התרד, וחוקרי הטבע והבריאות, מצאו שהוא מאכל "בריא ומזין", וגם נוח וקל לעיכול, והוא עשיר במרכיבים תזונתיים חשובים, עד שנקרא בפיהם בהשאלה "אם הדגנים", אעפ"י שאיננו מין דגן כלל, וכתבו שאינו מכיל גלוטן, וכנראה שגם לכב' השואל המלומד דבר זה פשוט לו, ואשר על כן לא שאל על חשש חמץ, רק זאת שאלתו אם הוא ממיני הקטניות.

א.

מקור ענין החומרא בקטניות.

בפסחים (ל"ה ע"א) שנינו, אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ושיפון. ובגמרא דייקו מזה, דרק אלו ולא אחרים. מנא הני מילי, אמר ריש לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהם ידי חובת מצה, יצאו אלו שאינם באים לידי חימוץ, אלא לידי סירחון. ופירש"י ז"ל, אורז ודוחן אין עושין חמץ, ואם מחמיץ אותם מסריחין. עוד אמרו שם שרבי יוחנן בן נורי אומר אורז מין דגן הוא. ואמרו שם דלית דחש לר"י בן נורי. ע"כ.

והטור א"ח (ריש סימן תג"ן) כתב, ואלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים וכו', אבל לא באורז ושאר מינים, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהן תבשיל, וכן מכל מיני קטניות, ויש אוסרים לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חטים מתערבים בהם, וחומרא יתירה היא זו, ולא נהגו כן. וכתב הב"י דמ"ש חומרא יתרה היא, גם ר"י כתב שהוא מנהג שטות, זולתי אם הם עושים להחמיר על עצמם, ולא ידעתי למה. עכ"ל. ובהגהות מיימוניות פרק ה' כתב בשם סמ"ק (סי' רכב עמ' רלא הגהות הר"ף אות יב) על הקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח וכן ה"ר שמואל מאיורה אבל ה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר, וקשה מאד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור (עי' פסחים נ, ב) ונראה שלא נהגו בו איסור משום חימוץ דלא טעו אינשי בזה, דתינוקות של בית רבן יודעין אותו, דבפירוש אמרינן בגמרא (לה, א) דאינו בא לידי חימוץ אלא חמשה מינים בלבד אלא אסרום משום דדגן מעשה קדרה וקטנית מעשה קדרה גזירה הא אטו הא, וגם יש מקומות שעושין פת מקטנית ואתי לאיחלופי בדייסא שהוא מעשה קדרה, אבל מיני ירקות דלא דמי לדגן כלל לא אתי לאיחלופי וגם פעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר לבררו יפה והחרדל כמו כן יש לאסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן (עי' נדרים נה, א) אף על גב דבימיהם היה מותר מכל מקום עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כל כך באיסור והיתר כדורות הראשונים כדפירש רב סעדיה גאון. עכ"ל. וגם המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקפח) כתב כל זה בשם סמ"ק (שם), ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים, עכ"ל הב"י.

והד"מ (אות ב') כתב ואנו בני האשכנזים נהגנו להחמיר. וכתב בת"ה (סי' קי"ג) ואפילו הכי מותר להשהות מיני קטניות דמידגן בביתו אעפ"י שנפל עליהם מים, דבהא לא גזרינן משום שאר מיני דגן, וכן מותר להדליק באותן שמנים הנעשים ממיני קטניות, ואם נמצא גרגיר של קטניות בקדרה או בתבשיל לא מחמרינן כלל לאסור התבשיל וע"ש. עו"כ בסוף דבריו שם, וכתב מהרי"ל דמותר לאכול זרע אקלייה לרפואה דלא הוי מין קטניות, ונ"ל דה"ה הזרע הנקרא בל"א אני'ס דאין זה מין קטניות, וכן משמע לעיל (סי' ר"ד) דאניס'ה ואלייג'ר אינם מין קטניות. עכ"ל.

וכ"פ מרן ז"ל בשו"ע (סימן תג"ן ס"א) דאורז ושאר קטניות אינם באים לידי חימוץ, ומותר לעשות מהם תבשיל. והרמ"א ז"ל בהגה כתב דיש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות, מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל, וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם. ואין אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. וכן מותר להניח קטניות בבית. וזרע אקליז'א ואני'ס ואליינצ'ר אינן מיני קטניות ומותר לאוכלן בפסח. כן נ"ל.

והמשנ"ב (סק"ו) כתב, דהוא רק חומרא ולא מעיקר הדין, וטעם החומרא משום שמתערבת בהם תבואה, וא"א לבוררם יפה. ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר קטניות ואופין מהם לחם, ויש עמי הארץ שלא יבחינו בין קמח זה לקמח דגן, ויקילו בפת של דגן, ע"כ אסרו גם את זה. ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות אסרו, משום לא פלוג.

וע"ש בביאוה"ל שהביא לשון רבינו מנוח ז"ל שהוסיף טעם חשוב, שיש שנים שאין ברכה והתבואה מתקלקלת, וחוזרת להיות זונים (מלשון תזנה הארץ), ובשנה גשומה חוזרת התבואה להיות ויצא"ש פאר מנטל"ש, וע"כ אסרו כל הקטניות ע"כ. ופי' הביאוה"ל, שיש ב' מיני חטים שבשנה שאינה כתיקונה, משתנות ונראות כמיני זרעונים, וע"כ אסרו כל מיני זרעונים. עכ"ל.

והכף החיים (סימן תג"ן סק"י) הביא דברי היעב"ץ ז"ל בספרו מור וקציעה וז"ל, ומעידני על אבא מארי הגאון (חכ"צ) זצ"ל כמה צער נצטער אותו צדיק על זאת וכו', היה מתרעם ואומר אי איישר חילי אבטליניה למנהג גרוע זה, שהוא חומרא דאתי לידי קולא ונפק מיניה חורבא ומכשול באיסור חמץ, כי מתוך שאין מיני קטניות מצויין להמון לאכול ולשבוע, צריכים לאפות לחם מצה הרבה, בפרטות העניים וכו', ומתוך כך אין נזהרים בעיסה כראוי וכו', קרוב הדבר שנכשלים באיסור כרת רח"ל, דהוה חש להמון רבת עם שלא תלעוז עליו המדינה וכו'. והובא במחזיק ברכה (אות א'). והבשמים ראש (סי' שמ"ח) ג"כ תמה על מנהג זה וכתב שהוא בטעות. ואולם הפר"ח הביא לזה סמך מהש"ס. (ולהלן כתבתי משם אפרקסתא דעניא, שאין ראיתו מוכרחת, וכונתו רק להביא סמך כל שהוא). וכתב הפר"ח, שע"כ יש לאסור כל מידי דדמי לדגן משום דמחלף להו בדגן. אבל אין כן מנהגנו (הספרדים) זולתי באורז ששנה אחת אחר שנבדק ג"פ, נמצא בו גרעין חטה, ומאותו יום לא אכלנוהו בפסח. עכ"ל. וכ"כ מרן החיד"א ז"ל בספרו טוב עין (סי' ט' אות ו') דבאורז נהגו בעה"ק ירושלים מרבית הת"ח יראי ה' שלא לאוכלו בפסח, דהוה עובדא שביררו האורז כמה פעמים, ואחר שבישלוהו נמצאה בו חטה, ולכן נמנעו מלאוכלו, אבל אין למחות ביד האוכלים, ובפרט שבעה"ק הוא מזון עניים ותינוקות. ע"ש.

עו"כ הכה"ח שגם בס' פקודת אלעזר (סי' נ"א) כתב דעכשיו נוהגין גם הספרדים בירושלים ת"ו לאסור הקטניות בפסח ע"ש. והכה"ח כתב אמנם עתה בזה"ז נתרבו האוכלוסים יותר ויותר ממה שהיו, וכל אחד ואחד מחזיק במנהגו, יש אוכלים קטניות בפסח ויש אין אוכלים, ואין בזה משום לא תתגודדו, כיון שכל קהלה היא בפני עצמה. וכמ"ש לקמן סימן תס"ח בס"ד. עכ"ד.

ומדברי הרב פקוד"א אין ראיה שהוא היה מהחכמים שעלו מארץ מרוקו, ושם כולם לא אוכלים אורז מדורות עולם, ורובם לא אוכלים קטניות יבשות, ומסתמא היה קשור עם חכמי המערב שבעה"ק ירושלים ת"ו, וע"כ לא היו אוכלים, אבל שאר הספרדים לא החמירו בזה מעולם. מלבד איזה יחידים או משפחות יחידות ומועטות שהחמירו על עצמם שלא לאכול אורז בפסח. וכפי שידוע אצלנו ולא עת האס'ף. והן היום בכל רחבי ארץ ישראל וגם בעה"ק ירושלים כל קהלות הספרדים אוכלים קטניות אפילו יבשות וכן אוכלים אורז, רק שמקפידים מאד לבררו הדק היטב ג"פ לפני הפסח, ואין פוצה פה ומצפצף, מלבד יוצאי מרוקו שנזהרים באורז, ורובם נזהרים גם בקטניות היבשים. אבל כל מיני קטניות ירוקים ולחים כמו שעועית ופולים ואפונה וכו' כשהם ירוקים הם עיקר מאכלינו בימי הפסח.

ובדידי הוה עובדא בהיותי בעיה"ק בני ברק שבא אלי אברך מיוצאי מרוקו, איזה ימים קודם הפסח, ושאל אם יכול לעשות התרה כדי לאכול אורז בפסח, ואמרתי לו שמנהגנו מאז ומתמיד שלא לאוכלו, ושאל עוד אם תועיל לו התרה, ואמרתי לו כן, וכפי שכן פסק גדול דורנו בעל יבי"א שליט"א, וביום ראשון דחג הפסח בא אלי וסיר האורז בידו, ואמר שאכן עשה התרה, ובדק את האורז ג"פ הדק היטב, והנה בעת שבישלו בחג את האורז מצאו בו חטה אחת והביא להראות לי. ואמר שמעתה יקפיד לשמור מנהג קדמונינו. כי מעולם לא מצא חטה גם בחול, וראה בזה אות וסימן להמנע. והעיקר לדינא שמי שרוצה להתיר ולאכול אורז בפסח וכן שאר קטניות, רשאי. וכפי שפסק פאה"ד מרן הראש"ל נר"ו בספריו הקדושים.

ועיין עוד במשנ"ב (סק"ז) שכתב דבשעה"ד שאין לו מה לאכול, מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן, ומ"מ גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע, שהן דומין יותר לה' מיני דגן, ושייך בהו טפי למיגזר, עו"כ ופשוט דה"ה לחולה אפילו שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה. אלא דצריך לבדוק יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים של ה' מיני דגן. והחת"ס (סי' קכ"ב) כתב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחילה ברותחין, דכל מה שאפשר לתקן מתקנין וכ"כ הח"א. עכ"ל.

ובכה"ח שם (אות י"ג) כתב, דבשעת הדחק ושנת רעבון וכמעט לא ימצאו העניים מה לאכול, עיין שד"ח (מע' חמץ ומצה סי' ו' אות א') שהביא פלוגתא בזה, והוא ז"ל מכריע כדעת המתירים, ודוקא לעניים ולחיי שעה, ולא לזולתם. ע"ש.

וכ"כ חיי"א שם דבשעה"ד שאין לאדם מה לאכול אלא בדוחק גדול, מותר לבשל קטניות ושאר דברים, ומ"מ כל מה שאפשר ליזהר מאורז ודוחן (שקורין בערבית דוכו'ן) ורעצק'י שקורין טארטאק'י יזהר מהם, כי הם דומים יותר לה' מינים. עכ"ל. וע"ע בנשמת אדם (סי' י"ט). ע"כ.

עו"כ שם (או' י"ד) משם הברכ"י, שבשו"ת מכתם לדוד (סי' כ') באחד שהגיע לכפר ישמעאלים, שהתיר לו לאכול קטניות בפסח, הגם שאין מנהגו לאוכלם, ואם אין לו מי שיתיר לו מותר גם בלי התרה, ואם אפשר יזהר מהאורז דגרע מכולהו. ובכל מקום שיש להתיר מ"מ לכתחילה יחליטנו ברותחים, דכל מה שאפשר לתקן מתקנינן. תשובת חת"ס (סי' קכ"ב).

ועל האני'ס שכתב הרמ"א שאינן קטניות, ומותר לאוכלן בפסח. כתב המשנ"ב (ס"ק י"ג) דמ"מ צריכים שלא יתערב בהם מה' מיני דגן, וע"כ י"א דטוב להחמיר שלא לאכול אני'ס וקִימ'ל עד יום אחרון, כי א"א לבררם יפה. ועיין בט"ז וח"י בזה.

ב.

תיאור צמח הקינואה ואם שייך בו חומרת קטניות.

והנה הקינוא'ה היא לא קטנית, שאינה גודלת בשרביטין, אלא (לפי הצילומים שהראוני הרי זה דומה לשֶבֶת שהוא האניס) ואמנם יש שוני ביניהם, שהאניס הוא תבלין לתבל או את האוכל, ואין טוחנים אותו ואין עושים ממנו לחם, אלא יש מערבים הגרגירים שלו בעיסה להטעים הלחם, אבל קינוא'ה הוא מאכל שמבשלים אותו, או טוחנים ולשים ממנו לחמניות. ובזה לכאורה יש מקום לומר שגם הוא בכלל הגזרה של הקטניות, מצד שמבשלים אותו. וגם טוחנים אותו לקמח, ושייך לכוללו עם הקטניות והאורז והדוחן.

ומאידך י"ל דלא גזרו אלא על אותם דברים שגזרו עליהם, אבל דברים שלא היו בזמן הגזרה לא נכללו מכלל הגזרה, וכמו שכתבו רוב האחרונים בענין תפוחי אדמה, שכיון שלא היו בזמן הגזרה, אעפ"י שמייבשים אותם ועושים מהם קמח ומוכרים אותו בכל החנויות, ולשים ואופים מהם עוגות לרוב, והם דומים במראיהם לעוגות הרגילות, וגם בטעם הם קרובים מאד לעוגות הרגילות העשויות מקמח חטים, ואמרו שלא גזרו עליהם, וכך נתפשטה ההלכה ופוק חזי מאי עמא דבר, ולהלן אציין מדברי הפוסקים בזה.

ג.

קפה אם שייך בו גזירת קטניות.

והנה בשו"ת חכם צבי (ליקוטי תשובות סי' קכ"ז) כתב באות ב', בענין הקפה, שאינו בכלל מנהג בני אשכנז הנוהגים איסור באכילת קטניות, דהבו דלא להוסיף על המנהג, ולא גרע מזרע אליז'א ואני'ס שנהגו בהם היתר, כמ"ש הרמ"א סימן תג"ן ס"א בהגה. וכ"ש הקאהוי שבאותו זמן שהתחילו לנהוג איסור בקטניות לא היה הקאהוי מצוי כלל במדינות הללו, ולא ידעו מה הוא. וגם אינו מאכל ולא עושין ממנו מעשה קדרה, אלא קולין וטוחנין אותו ועושין ממנו משקה, המתקיים לשעתו, ואינו נעשה לימים רבים כדרך שכר שעורים, ושנינו במשנתנו (פרה פ"ט מ"ו, חגיגה כ"ג ע"א) לא יעבירם בנהר ובספינה, ור' חנניה בן עקביה אומר לא אסור אלא בירדן וכו', וכמעשה שהיה. ודברי הרמב"ם בזה (בהלכות פרה פ"י ה"ב), ובדין הנושא חבית של קודש, נושא את המדרס (פי"ב מהל' אבות הטומאה ה"ג). עכ"ל.

וכ"כ כה"ח סופר (סימן תג"ן אות כ"א) בשם א"א (סי' תס"ד) דקאו'י נוהגין בו היתר. ושכ"כ במש"ז (סימן תג"ן אות א') דנוהגים היתר בשתיית קפה. דלית ביה עירוב. ואינו דומה לדגן, ואין לאסור במקום שנוהגין היתר. וכן בתפוחי אדמה דשרי, אם לא במקום שנהגו איסור.

עו"כ (שם או' כ"ב) בשם שבו"י ח"ב (סי' ה') שאם חרכו הקפה קודם פסח יש להתיר. והחֹק יוסף חלק עליו, וכתב שכן הורה מֹר חמיו הג"ר אברהם ברודא. והברכ"י כתב שהעיקר כהשבו"י. דהבו דלא לוסיף שהקפה הוא אילן ונעשה משקה. וע"ש שאפילו במקום שהחמירו בקפה, אם חרכו אותו קודם פסח מותר כהשבו"י. והביאו שע"ת (אות א') וכתב דבמקומות אלו נהגו היתר פשוט בקפה, ואעפי"כ זריזין מקדימין לחורכו קודם פסח. וכן לברור אותו קודם קליה, מתערובת אורז ושאר מינים, ותבא עליהם ברכת טוב. והרב עיקרי הד"ט (סי' ח"י אות ל') כתב דאצלם פשוט לשתות קפה גם אם לא נחרך קודם פסח. ועיין עוד בכה"ח שם (אות כ"ג) מה שכתב בענין התה. ע"ש.

והנה הוציאו את הקפה מכלל המנהג שאסר את הקטניות ודומיהם, משום שהקפה לא היה מצוי במדינותיהם, בעת שהתחילו באיסור הקטניות. ואעפ"י שהיה בעולם במקומות אחרים, מ"מ כיון שלא היה באותן מדינות, לא נכלל בכלל הגזרה, והבו דלא להוסיף על המנהג. וכ"ש בקינואה שרק בעת האחרונה הגיע למחוזותינו, ובודאי גמור שלא היה ידוע אז באותן מדינות, והבו דלא להוסיף גם זה בכלל הקטניות.

אלא שהחכם צבי זלל"ה הוסיף שהקפה אינו מאכל ולא עושים ממני מעשה קדרה, אלא רק משקה. ועוד כתבו שאר הפוסקים דהוא אילן ולא דומה לדגן. ואילו הקינוא'ה עושים ממנו מעשה קדרה וגם אופים ממנו. אך עכ"פ אינו בכלל הגזרה, והחכם צבי מצא עוד טעם בקפה להתיר. אבל די בטעם הראשון לבדו כדי להתיר.

ד.

למחמירים בקטניות אי יש להחמיר בקמח תפוחי אדמה.

והלום ראיתי בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א (סי' קי"ז) שנשאל מהג"ר צבי קינסטליכער אבד"ק הרמנשטאדט. אם מותר להכין קמח מתפוחי אדמה בבית חרושת לצורך פסח. וציין לשו"ת לבושי מרדכי שהתיר בזה לק"ק סערדהל, אך רבו בספר ערוגת הבושם א"ח (סי' קכ"ד) החמיר בזה. עפ"י פסחים (מ"ב ע"ב) דאסר רבא קידרא דחסיסי היכא דשכיחי עבדי. והרב שם מחלק דלעשות מאפה מקמח תפו"א בביתו הוי כאתרא דלא שכיחי עבדי, משא"כ בביח"ר. והרב השואל תמה דא"כ למה לא אסרוהו על ההמון, ואפילו בבית היראים הו"ל לאסור, שלא יאמרו כל הסריקין אסורים וכו'. וע"כ צ"ל שכיון דבזה"ז זהירים מאד בעניני פסח גם עמי הארץ, והוי כמו מה שאמרו ריש פסחים הכל חברים אצל בדיקת חמץ. ואין בכוחנו לגזור גזרות חדשות. עו"כ הרב הנז' שיש לחוש שיערבו קמח תפו"א בקמח של המצות ועי"ז ימהר להחמיץ. ותמה גם ע"ז, דבזה"ז עשיית הקמח ואפיית המצות הוא בהשגחת הרב וכו'. ולא מקרי שכיחי עבדי, ועוד דלפ"ז היו צריכים לאסור גם תפו"א עצמם ולא רק הקמח שנעשה מהם. שמא יערבם בלישת המצות. עכת"ד.

ובעל אפרקסתא דעניא השיבו דהרב ערוגת הבושם סמך על פר"ח, שכתב דהאידנא אין הדורות מתוקנים והוי כההיא דרבא, ויש לאסור כל דדמי לדגן, דמחלף להו בדגן, דמדמי דורות שאין מתוקנים לעבדים הנז'. ואין לסמוך על מ"ש השואל דהקמח ואפיית המצות הם בהשגחה, דלא כל המקומות שוין. אלא דאעיקרא אין ראיה מהפר"ח, דהוא בא לישב עצם הגזרה של הקטניות, דאיך גזרו אחר חתימת התלמוד, וחתר למצא להם סמך כל שהוא, והביאו מהחסיסי, ודוקא להערוך שחסיסי הוא קמח עדשים. דרש"י פירש שהוא כותיקא וכ"פ רבים מהראשונים. והרי"ף פי' מצה אפויה. וכבר עמד ע"ז הברכ"י (תס"ג או' א') ע"ש. וסגי ליה להפר"ח בסמך כל שהוא לישב גזרת הראשונים, דהט"ז כתב כלל דכל שהתורה התירה אין כוח ביד חז"ל לאסור, וע"כ הביא סמך, אבל אין כונת פר"ח שהוא ראיה גמורה. והוא עצמו כתב דשם לא נוהגין כן, ואם היא ראיה גמורה היה לו לצוות שינהגו כן, וע"ש עוד (סי' תס"א ד"ה עו"כ) דלמד מהגמ' ההיא להתיר כל מה שהתורה התירה. ובשו"ת אריה דבי עלאי למד מהפר"ח, להתיר לאפות פת מתפו"א בפסח כרצונו. וגם הברכ"י הביא דברי פר"ח דסי' תס"א, וכתב דלא כהכנה"ג דאין לנו לגזור מדעתנו. וע"ש עוד מזה. דהביא מראב"ן שלא טוב לעשות פרפיל מקמח מצה אפויה. ע"ש.

והרב כתב דשאני קמח תפו"א, דפשוט שלא היה בכלל גזירת הקטניות, דרוב מאכלינו בפסח הוא תפו"א בעינם או באופן מלאכותי, ואיך נגזור ונוסיף על גזרת קטניות שעליה גופה תמה הפר"ח, ואע"ג דהחיי"א (כלל קכ"ז ס"א) כתב שגזרו על הכל מפני הטעות, שבימיהם וגם עכשיו עושים מהם קמח בכמה מקומות, משמע שגדר הגזרה הוא לאסור כל מה שעושים ממנו קמח. ולכאורה יש לאסור גם תפו"א, אבל א"כ היו צריכים לאסור גם תפו"א גופן כמו בשאר קטניות. אלא ודאי דכל שלא היה בכלל הגדר בשעת הגזרה, אע"ג דנתחדש לעשות ממנו קמח, לא נכנס בכלל הגזרה למפרע. וע"ש שמפרש כן גם בדברי חיי"א.

והביא דברי שו"ע דבעל התניא שמשמע דגדר הגזרה היא, שתבשיל הקטניות דומה לתבשיל דגן. וכתב דא"כ יש לאסור תפו"א עצמם. אלא ודאי דמה שלא היה בכלל הגזרה, אין לנו רשות לגזור עליו. וע"ש שמפרש דגם בעל התניא ה"ק דרק בקטניות גזרו, ולא כל הקטניות אלא רק באותם קטניות שבישולם דומה לתבשיל מיני דגן. משא"כ אניס וכדו', שהם קטניות אלא שאין בישולם דומה, חוץ מהחרדל שאפילו שאין בישולו כדגן, מ"מ גדל בשרביטין ודומה לגידול קטניות ונאסר בכלליה. [ולמד מזה דר"ל שהיה בכלל הגזרה] וחוץ מן הכמון, שאפילו שאין תבשילו דומה, מ"מ גרעיניו דומים לדגן. והחמירו בו. וע"ש שלמד מדבריו דגם מה שבכלל קטניות, לא נאסר אלא בהיות לו דמיון לדגן, או בתבשיל, או בגידול בשרביטין, או בצורת גרעיניו. אבל מה שאינו בכלל קטניות שרי בכל גונא. וכן כל מיני ירקות אין מחמירים בהם כלל, הואיל ואינן דומים כלל לדגן. עכ"ל. וכתב המחבר דתפו"א ג"כ בכלל ירקות השדה ולא נכנס כלל בסוגי קטניות. וע"ש בזה.

עו"כ בא וראה כמה הצטערו האב ובנו אבירי הרועים חכ"צ והיעב"ץ ז"ל בספר מור וקציעה על גזירת הקטניות, ועליהם רמז שע"ת (רס"י תנ"ג), ועיין לעיל שכתבתי דבריהם בשם כה"ח סק"י, וע"ש בסקי"א. אלא דכל גדולי עולם אחזו שלא להקל, ומהרי"ל כתב דהמיקל בזה הוא בכלל העובר על דברי חכמים חייב מיתה רח"ל. מ"מ הבו דלא לוסיף עלה לכרות אוכל מפי עניי עם, ואפילו אי הוי ספק, הרי זה ספק במנהג ולקולא, כ"ש דודאי אינו בכלל הגזירה. ועיין שד"ח מע' חמץ ומצה סי' ו' אות ט' ד"ה אך הרב, בשם ספר עמק הלכה.

עוד הביא משו"ת שאילת יעב"ץ (סי' קמ"ז או' ד') הובא בשע"ת, שכשהיה במנהיים, רצו לאסור תפו"א כי עושים מהם קמח, ועמד כנגדם, ביודעו שאין הצבור יכול לעמוד בלי זה, והוא מאכלי עניים, ונצח אותם ע"י אנשי הקהל שצוו על הרב המורה, שלא יאסור מה שלא אסרו הרבנים שישבו שם על כסא ההוראה. ומה טוב אם יסכימו כל חכמי הדור לדעת אחת, ומסופקני אם יבא הדבר פ"א על מכונו בדור הזה, שגברה הקנאה, ויראים יותר מן המנהגים כמפני גופי תורה. עכ"ל. (וכתב המחבר שזה קאי על גוף גזרת הקטניות שדיבר בו מקודם, והרי כבר רצו לאסור תפו"א אלא שהיעב"ץ גבר. ולא עלה על דעתם לאסור לעשות מהם קמח. א"ו דפשיטא להו שאם הם מותרים גם הקמח שלהם מותר. [עוד ציין מספר שאילת יעב"ץ ח"ב (סי' ס"ה) בענין צוקר, ובאמת שאין הדעת סובלת כל החומרות המתחדשות בכל יום. וע"ע שם סי' קכ"ד].

עו"כ המחבר שע"י התפשטות קמח תפו"א ימעטו באפיית מצות, שא"א לצאת בהם י"ח שימור, ונודע דברי החת"ס (סימן קכ"א) שכתב להקל גם בקטניות, במקום שיש מכשול ע"י אפיית מצות הרבה, וכמ"ש בתשובות הרא"ש (כלל נ"ה סי' י' ד"ה כל המנהגים) דאפילו מנהג שנהגו, אם יכול לבא לידי מכשול יש לבטל המנהג, ועיין שד"ח (חומ"ץ סי' ו') כ"ש בזה שאינו מין קטניות ויש בו תקוה למעט עי"ז אפיית המצות. ודאי יאה ויאה.

עוד הזכיר דברי צל"ח (פסחים ל"ה) דקטניות מחמיץ ע"י דבר אחר ע"ש שרצה להוציא גם מזה קולא לתפו"א. והזכיר דברי שאילת יעב"ץ (סי' ס"ה) בשם אביו הגאון בסוכר הנקח מגוי, ולואי שכזית מצה אפיקומן יהיה כשר כ"כ כמוהו.

ואשר ע"כ על בית חרושת אין לחוש לאחלופי ולערבובי, כמ"ש בתה"ד (סימן קי"ט) דרק אם הכשר ביוקר אז חוששים לחילוף ע"ש וברמ"א יו"ד (סימן קי"ח ס"ב), וע"ש מ"ש בשם שד"ח שם.

עוד כתב שם דאין לחוש שיערבו קמח תפוחי אדמה בקמח מצות, ודן בהא דשבועות (מ"ו, ב) דלא מחזקינן אינשי בגנבי ורשיעי. ע"ש. וכ"ש בעניני פסח דזהירי אינשי טפי וע"ש שהאריך בדברי הפוסקי' בזה.

א"כ בנ"ד אותם שהצבור מוסרים לו עסק המצות רובם ככולם בחזקת כשרות, כ"ש בעניני פסח דחמירי גם לאנשי דלא מעלי, ועיין דרכי תשובה שם סק"ז בשם פרי תואר שבזמנינו אין ע"ה חשודים אלא במילי דחזינהו דמזלזלי בהו, אבל ביי"נ במערב לא חשידי כלל ע"ש, ובנ"ד גם ע"ה מדקדקים לענין פסח ולא חשידי, וגם דלא מרע אומנותיה, כ"ש בדאיכא מו"צ במתא דודאי מירתת, וע"ש עוד מזה, ויש בזה תרתי אימת פסח, ואימת ב"ד, ולא חיישי' אפילו לשכחה. והביא משו"ת לבושי מרדכי מה"ת (סי' קמ"ה) דכיון שידוע שיש ספירט מיוחד לפסח אין חוששין שיחליפו באחר.

ובשו"ת מהר"ם שיק (א"ח סי' רל"ו) החמיר למכור קמח של פסח בחוה"מ פסח משום מראית העין, ודן בדברי פר"ח דלא חיישינן למראית העין, דשאני התם בקמח קטניות או קמח מצה אפויה, שהמדקדק בראיה יפה רואה שאינו מדגן, אלא שהיו יכולים לומר מה זה מותר גם זה מותר, וע"כ שם לא חיישינן למראית העין, וכתב המחבר דגם בקמח תפו"א ניכר היטב למסתכל היטב שאינו מדגן. וע"ש עוד בזה. עכת"ד. הרי שהביא גדולי עולם שאין חוששין לקמח תפו"א וכן הסיק הוא ז"ל באותות ומופתים, וכ"פ למעשה.

ועיקר טעמו הוא שהתפו"א לא היה בזמן שגזרו אותה גזרה, וכאמור גם הקינוא'ה לא שערוה אבותינו, וגם היום אינו נפוץ במקומותינו, ורוב בני אדם לא שמעו ע"ז כלל, וא"כ אינו בכלל גזירת הקטניות, אלא שיתר הטעמים שכתב להקל בתפו"א, אינם שייכים בקינוא'ה, וגם שגרעיניו קטנים כמו של הדגן. אך עם כל זה הרי לא היה בכלל הגזרה, [ולהלן אכתוב בס"ד דיש להקל גם משום שעיקרו עשוי למאכל הטבעונים להתרפאות ולהתחזק בבריאות].

וגם בשו"ת חלקת יעקב חיו"ד (סי' כ"ח) [דן בתפו"א שנתבשלו ע"י אדים בביח"ר של גויים, אם יש בהם משום בישולי עכו"ם, והעלה להתיר בשעה"ד, יעו"ש]. ודן שם בתרמילים של פולים ירוקים, וכן הפולים הירוקים עצמם, שראה בשם הגאון ר"א אפענהיים דאפשר שאינן בכלל קטניות, וראיה מנדרים (נ"ד) הנודר מן הירק אסור בפולין הלחין. וכתב הר"ן שם, דפולין הם בכלל הירק, וקטניות אינן בכלל ירקות, כמבואר במשנה, וכתב שקשה לסמוך ע"ז לדינא, דבנדרים אזלינן בתר לשון בנ"א כמ"ש בנדרים (ל') ובכ"מ, ולשון תורה ולשון חכמים לחוד, ולשון בני אדם לחוד. וכתב דאין להתיר, כי אין דוחק כל כך, והוא דבר התמוה לרבים, עיין יו"ד (סי' רמ"ב ס"י). והביא דברי ברכ"י (סי' תג"ן סק"ב) וז"ל פולים לחים נראה שמותרים, ב"ד (סי' רי"ו), ולי ההדיוט יש לפקפק לבני אשכנז שנהגו להחמיר אפילו בחרדל שדומה לקטניות. ויש לדחות ראיית הרב בית דוד, ושיבח לה' שזכה לדבריו. ע"ש.

והמדקדק בדבריו ז"ל יראה שהוא נוטה להתיר מעיקר הדין, אלא שהוא תמוה לרבים, וכל זה רק בגלל שאינו ממש קטנית אלא ירק, וק"ו לקינואה, שבודאי אינו קטנית, וגם לא גדל בשרביטין דודאי קיל טפי, והעולה על כולנה שזה לא היה במקומותינו כלל, ולא נכללו בכלל גזרת הקטניות.

ה.

כל שלא גזרו בו גזירת קטניות בתחילה אין לנו לגזור בו.

ומעתה נביא דברי הגאון אגרות משה ז"ל בחאו"ח ג' (סימן ס"ג) שדן בבוטנים שכתב, שבהרבה מקומות אכלו מהם בפסח, והרב השואל תמה ע"ז, כי שמע שבכמה מקומות עושים ממנו קמח. וכתב הרב ז"ל שאין "כלל" שכל הדברים שעושים מהם קמח נאסרים ממנהג זה, דתפו"א עושים ממנו קמח בכל המקומות, וגם בדורות קודמים, ומעולם לא חששו לאוסרו,

עו"כ שגם הטעם שכתב הטור שמתערבים בו מיני חטים, נמי אינו "כלל" לאסור כל מה שיכול להתערב בו חטים ושעורים, דהא אניס וקימעל שמתערבים בהם מיני חטים ושעורים, כמפורש בט"ז (סק"א) ובמג"א (סק"ג) וכתבו שקשה לבודקם, ומ"מ לא אסרום, וכמפורש ברמ"א. ומאידך נוהגים לאסור חרדל דהוי כמיני קטניות, כמ"ש הרמ"א (סי' תס"ד) אעפ"י שאין בו הטעמים הנ"ל. ולכן אין לנו אלא מה שמפורש שנהגו לאסור, וכן מה שידוע ומפורסם.

והסביר הענין, דזה לא נאסר בקיבוץ חכמים, אלא שהנהיגו את העם להחמיר ולא לאכול מינים מסויימים שהיו רגילים לאוכלם, וזאת מן הטעם שמתערב בהם חטים, ושעושים מהם קמח, וע"כ לא נאסרו אלא אותם מינים שהנהיגו, ולא השאר. שהרי לא גזרו בקיבוץ חכמים עד שנאמר שתיקנו שכל הדברים שיש חשש עירבוב, או שעושים מהם קמח יהיו אסורים, וע"כ תפו"א שלא היו מצויים אז כידוע, וממילא לא הנהיגו לאוסרם אינם בכלל האיסור, אעפ"י ששייך בהם אותו הטעם ממש, אין ללמוד מן המנהג. ומשנתרבו תפו"א במדינותינו לא רצו לאוסרם, או מפני הצורך, או משום שטעם האיסור קלוש, עיין ב"י שהר"י קרא לזה מנהג שטות, וגם משמע שהר"ר יחיאל ושאר גדולים לא נהגו בהם איסור, גם במקום שהיה מנהגן לאסור, שכתב על זה, וקשה להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור. ועל כן חכמי הדור האחרונים לא רצו להוסיף גם המינים שהתחדשו אח"כ, רק שא"א להתיר מה שכבר נהגו לאיסור.

וגם אניס וקימל אפשר שלא היו רגילים אז לזורעם במקום שזרעו מיני דגן, ולא היה טעם להנהיג בהם איסור, וע"כ גם אחר שהחלו לזורעם ליד הדגן, לא רצו לאוסרם. וע"כ גם הבוטנים לא אסרום בהרבה מקומות, ובמקום שאין מנהג אין לאסור, כי אין להחמיר בדברים אלה, וכמ"ש הח"י, ואלו שנוהגים שלא לאכול הבוטנים אסורים, אבל מספק אין לאסור. (וכ"כ בעל אפרקסתא דעניא הנ"ל, דמספק שרי, שכל ספק במנהג לקולא.)

וע"כ שייך שיתן הכשר על הבוטנים שלא נתערב בהם חמץ, ויאכלו אלו שלא נהגו בהם איסור. וכן ראיתי שנותנים הכשר על פינאט אויל (שמן בוטנים) מהאי טעמא. עכ"ד.

ובאמת במרוקו נהגו שלא לאכול אורז כלל, וכל ערי מרוקו שוים בזה, אך בשאר הקטניות היבשות יש מנהגים שונים, דיש שלא אוכלים בוטנים וגרעינים ויש שאוכלים אותם, אבל כל הקטניות הירוקים אוכלים כולם, ואורז וחומוס כולם לא אוכלים. ומוכרחים לומר כמו ההסבר שכתב האגרו"מ.

ועכ"פ ראינו בדברי הגאון ז"ל דדברים שלא היו אז לא גזרו בהם כלל, וכל מה שהזכרתי למעלה מהגאונים הנ"ל הם מסייעים ליה בזה.

ובדברי אגרו"מ מבואר עוד, דמה שלא היה אז, אינו נכלל בכלל הגזרה דקטניות, אפילו ששייך בו הטעם שבגללו אסור הקטניות, לא אסרינן ליה, וע"כ לא אסרו תפו"א אעפ"י שעושין מהם קמח, ולא אסרו אני'ס וקימ'ל, אעפ"י שרגיל שמתערבים בהם מיני דגן, וקשה לבוררן כמ"ש הפוסקים, עם כל זה לא אסרום, כמפורש בהגהת הרמ"א ז"ל.

ו.

בדבר שהוא מסופק אם הוא בכלל קטניות אין להחמיר בו. ומה דין השומשום.

ועוד חידש האגרות משה, דאפילו בספק אין לאסור, כמו בוטנים דיש מקומות שנהגו בהם איסור, ושם בלבד הם אסורים, אבל מספק אין לאסור. וכנ"ל גם בשו"ת אפרקסתא דעניא. וק"ו לנ"ד דהוא דבר חדש לגמרי במקומותינו, דאעפ"י שיש שעושים מהם קמח, או אם יתברר שיש בהם תערובת דגן, מ"מ אין לאוסרם, אלא לחייב בדיקה טובה ומדוקדקת, ובפרט שגם העושים מהם קמח הם מיעוטא דמיעוטא, ולא דמי לקמח תפו"א, ואפ"ה פשט המנהג בכל מקום להקל בקמח תפו"א, וק"ו בזה שכל כולו אינו מצוי כלל, וק"ו שהקמח שלו עוד יותר לא מצוי.

ועוד ראיתי בשו"ת מלמד להועיל ח"א (א"ח סימן פ"ז) שדן על השומשום אם הוא קטנית, ואם שמנו מותר בפסח. ובתחילת דבריו כתב שרבני אשכנז והונגריה ורוסיה חשבו ששומשום הוא הפרג (מאהן), אבל זה לא נכון אלא שומשום הוא זעזאם, שגם בערבית נקרא אלשומשו'ם. וע"כ מ"ש הגאון מוהרש"ז בשו"ע שלו (א"ח סימן תג"ן על השומשום כונתו לפרג.

אכן רבני המזרח יודעים השומשום, ויש מקומות שאוכלים בפסח שמן שושמשמין כמ"ש בברכי יוסף (סי' תמ"ז אות י"ד), שרוב המון ישראל אוכלים שמן שומשומין בפסח, ובסימן תג'ן אות ה' כתב, שבירושלים המחמירים שלא לאכול שומשומין מתירין להדליק בו. וכ"כ גם במחזיק ברכה (סי' תס"ז אות ה') ועיין בלב חיים (הובא בשד"ח מערכת חמץ ומצה סי' א' אות ב') דלענין הדלקה בודאי יש להקל.

עו"כ ולענין אם השומשום נקרא קטניות, הנה אין מבואר בפוסקים גדר מלת קטניות, רק הט"ז (סי' תג'ן סק"א) כתב דחרדל מפני שגדל בשרביטין, הוא כקטניות. וכפי ששמעתי ששומשומין אינו גדל בשרביטין, אח"ז ראיתי ביו"ד (סימן רצ"ב ס"ג) שהשומשומין נכלל בקטניות, ומאחר שיש אחרונים שאוסרין את שמנו אפילו להדלקה, מפני שמעורב בו דגן, ש"מ שיש בו חשש כבקטניות, גם אין דעת הט"ז לומר שכל שאינו גדל בשרביטין אינו בכלל גזרת הקטניות. ולפ"ז יש להחמיר בשומשומין ובפרט שדומה קצת לעדשים. [א"ה זה לא מובן דלא דמו זל"ז כלל.] וע"ש שדן למעשה בענין הדלקה בשמן קטניות, וכן אם מותר לערב מעט שמן שומשומין במרגרינה, אם יש בזה משום מבטל איסור לכתחילה. עוד דן שם במנהג שבירושלים בשמן שומשומין. והעלה שהמנהג לאוסרו בירושלים, וגם הספרדים אוסרים אותו. וע"ש.

ועכ"פ גם מדבריו נראה דאילולי שמצא לפוסקים שהשומשום נכלל בקטניות, וגם שאסרו את שמנו, לא היה אוסרו, וקינואה שעליו אני דן כאן, מעולם לא כללוהו בכלל הקטניות, ולא אסרו אדם מעולם.

ז.

שמן כותנה אם הוא בכלל קטניות.

עוד ראיתי להגאון מנחת יצחק ח"ג (סימן קל"ח) אות ב', בשמן של צמר גפן לפסח אם יש בזה משום קטניות, וכתב דהמעדני שמואל (סימן קי"ז אות כ"ה) כתב בשם גדולי האחרונים, ובפרט משו"ע הרש"ז ( תנ"ג ס"ד) שכתב דלא נהגו איסור אלא במיני קטניות, אבל מיני זרעים וכו' וכיוצ"ב משאר זרעוני גינה, אין נוהגין איסור, חוץ מהחרדל וכו', וכן כל מיני ירקות, אין מחמירין הואיל ואינן דומין לדגן, וע"כ היה נראה להקל בזרע צמר גפן, אחרי בדיקה היטב שלא יתערב בהם א' מה' מיני דגן, וכמ"ש הט"ז שם (סק"א) דמבואר ברמב"ם (הל' כלאים פ"ה הי"ט) דקנבוס וקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות. ומקדשין בכרם. עכ"ל. וכונתו לחלוקי הזרעונים שהזכיר (שם פ"א ה"ח וט') דחילקם לשלשה, תבואה, קטנית, וזרעוני גינה, ויש מהם הנקראים מיני זרעים, ויש שנקראים מיני ירקות, ע"ש, וא"כ עולה דצמר גפן מכלל ירקות הוא ולא בכלל קטנית, אבל עדיין לא ברירא לן דבר זה.

ובאות ב, כתב דמה שמנה הרמב"ם ז"ל הקנבוס עם קנרס וצמר גפן, הנה הכס"מ שם העיר דהא עיקר כלאים דאורייתא הוי קנבוס ולוף ודומיהם, וכמ"ש שם בריש הפרק, ומאי קמ"ל, וע"כ לא גרסי' קנבוס, והרדב"ז כתב שמקור להרמב"ם בזה, מהמשנה דכלאים (פ"ח מ"ח) קנבוס רבי טרפון אומר אינו כלאים, וחכ"א כלאים, והקונרס כלאים בכרם. וכונתו כמ"ש הר"ש בכלאים (פ"ה מ"ח) דהא דאמרי' במנחות (ט"ו ע"ב) קנבוס ולוף אסרה תורה, אתיא כרבנן, דאי ר"ט אין קנבוס כלאים בכרם, וא"כ מ"ש הרמב"ם שם, ומה שכתב בראש הפרק היינו הך, אלא שעדיין קשה מה שהקשה הכס"מ דלמה חזר ע"ז מאי קמ"ל, וע"ש באות ג' שהאריך לישב את הרמב"ם, והעלה דזרע הקנבוס וזרע צמר גפן שוים.

עו"כ דהחי"א בנשמת אדם (שאלה ל"ב) הוכיח דשמן קטניות אסור באכילה מדברי הרב תרומת הדשן (סי' ק"ב) שכתב דמותר ליהנות משמן זרע פשתן ושומשומין וזרע קנבוס, ומשמע דבאכילה אסור. ע"ש. והרי אוסר שמן קנבוס. וגם בתשו' מהרי"ל (סי' כ"ח) כתב בזה"ל, וזרע קנבוס, הר"מ מרזבוק התיר כמון, אמנם לפי הסמ"ק נראה לאסור כל דמידגן כמו חרדל וקטניות כמ"ש שם. אך אין ליזהר מלהדליק בשמן. עכ"ל. ור"ל דאסור באכילה, ובזה נראה דזרע צמר גפן לא עדיף מזה, דיש להם ערך אחד. והביא מזכרון יהודה (א"ח סי' קל"ט) דמנהג ישראל לאסור כל השמנים מזרעונים, דעכ"פ צריכים בירור מתערובת של מיני תבואה, ומי יכול להשגיח ע"ש. עכת"ד.

והמדקדק בדברי הגאון מנחת יצחק ז"ל, יראה דלא אסר שמן של צמר גפן, אלא אחר שהסיק בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות כלאים, דזרע צמר גפן שוה לזרע הקנבוס. אבל בלא זה רצה להתיר זרע צמר גפן, עפ"י דברי שו"ע דהגרש"ז ז"ל (סי' תג"ן ס"ד) דכתב, שלא נהגו איסור אלא במיני קטניות, אבל במיני זרעים וכיו"ב משאר זרעוני גינה אין נוהגין איסור, חוץ מחרדל, וכו'. והמנח"י הזכיר לדברי הרמב"ם ז"ל בכלאים (פ"א ה"ח וט') שחילק הזרעים לשלשה, תבואה, קטניות וזרעוני גינה. וכנ"ל. [והנה יש מקום לשאת ולתת בדב"ק במ"ש על הקנרס והצמר גפן, ועוד חזון למועד אי"ה. ובתשובה בענין כלאים והיא בכת"י, דנתי בענינים אלו. ע"ש].

עכ"פ לא החמיר אלא אחר שבא למסקנא, לשיטתו בדעת הרמב"ם ז"ל דצמר גפן וקנרס שוין הם. ומצא שאסרו שמן קנבוס באכילה, וע"כ החמיר גם בשמן של צמר גפן דשוין הם. אבל זרעוני הקינואה שבנ"ד, דאין להם שום שייכות לכל אלה, והוא דבר שבא מקרוב לא ידעוהו אבותינו, אין לנו לחדש ולגזור מעצמנו, אלא הבו דלא לוסיף על גזרת הקדמונים. ואנו חוזרים למה שמוסכם מהפוסקים, ואשר הגדירו היטב הגאון אגרות משה ז"ל הנ"ל, דלא נאסר אלא מה שהיה בכלל הגזרה דוקא. אבל כל דבר שלא היה ידוע באותם מדינות בזמן שהנהיגו גזרה זו, אעפ"י שיש בו הטעמים שהזכירו באיסור זה, לא נאסר. וכנ"ל.

ועיין בכה"ח (אות ל"ו) שכתב על הדור'א, שנהגו בעה"ק להאכילם לתרנגולים בפסח משום דאינו מחמיץ, וכן נהגו קמאי דקמאי, מזבח אדמה (דף ד' ע"ג) ועיין חיים שאל ח"ב (סי' מ"ז) עכ"ל. ומה שכתב שמתירים לתרנגולים, הוא משום שאינו ראוי לאדם, אבל רואים שלמרות שהוא דומה לדגן הרבה יותר מן קינואה, לא מחמיץ ומתירים להשתמש בו בפסח. ואולי לא גזרו עליו משום שלא ראוי לאדם, וקינואה ודאי לא גזרו משום שלא היה מצוי כלל.

ועוד דהקינואה נאכל לאנשים שאינם יכולים לאכול פת ומזונות הרגילים, אם משום שהגלוטן מזיק להם, ואם משום קשיי עיכול וכיוצ"ב, והקינואה מזין היטב וגם קל לעיכול, ובאמת הוא נמכר בחנויות שמוכרים דברים טבעוניים לריפוי ובריאות, ולאלה הזקוקים למאכל זה, הרי"ז שעת הדחק, וכבר התירו כל הפוסקים בשעה"ד שאין אוכלים מצויים, לאכול קטניות ממש. וכתב המשנה ברורה (סק"ז) ופשוט דה"ה לחולה אפילו שאין בו סכנה, דמותר לבשל לו אם צריך לזה. וכולהו איתנהו בקינואה, ויש להתירה. אלא שחובה גדולה לבררם בירור מדוקדק לפני הפסח, ויבדקו אותם בחיפוש אחר חיפוש ג' פעמים, שלא יהיו בהם מיני דגן או אורז ושאר קטניות, ואם אפשר לחלוט אותם תחילה, שירתיחו המים עד שיעלו בועות ואז יתנו בהם את הקינואה. והוא תיקון גדול וכמ"ש החת"ס. (סימן קכ"ב). הובא במשנה ברורה שם, ושכן כתב גם החיי אדם והוא תיקון חשוב לענין זה.

ואם אי אפשר לתקנו בחליטה מאיזה סיבה שמונעת, עכ"פ יבדקוהו ג"פ בדק היטב. ושרי.

זה הנראה לעניות דעתי, וה' יאיר עינינו בתורתו שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.

המצפה לישועת ה' ברחמים על עמנו ועל נחלת אבותינו בב"א.

 

שלמה משה עמאר

ראשון לציון הרב הראשי לישראל