וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב, וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם, בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ: (כה, יג-טו)

ופירש"י, לא יסורו ממנו, לעולם. (ומקורו ביומא עב, א). וכן פסק הרמב"ם (בהלכות כלי המקדש פ"ב הלכה י"ג) וז"ל, כשנושאין אותו על הכתף, נושאין פנים נגד פנים, ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים. ונזהרין שלא ישמטו הבדים מן הטבעות, שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה, שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. עכ"ל.

ועיין באוה"ח הקדוש. שדקדק למה לא די שיאמר, "לא יסורו", ולמה הוסיף תיבת "ממנו". והיה אפ"ל דמותר להזיזם מכאן לכאן, ורק שלא יסורו ממנו - מן הארון. ואולם במסכת יומא (עב, א) אמרו, ר' יוסי בר חנינא רמי, כתיב, בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, וכתיב (להלן כז, ז), והובא את בדיו בטבעות, הא כיצד, מתפרקין ואין נשמטין. ע"כ. ופירש הרב ע"ה דמשמע שמהפסוק הזה נראה דלא יזוזו כלל אפילו מרישא לסיפא, עד שהביא הפסוק השני, והובא את בדיו וגו', ואז למד שמותר להזיז ורק שלא ישמטו לגמרי. וקשה לו דלמה צריך הפסוק דוהובא וגו', והרי גם מזה אפשר ללמוד כן, שהרי הוסיף תיבת "ממנו" דמשמע רק שלא יזוזו ממנו לגמרי, ותירץ דאפשר היה לפרש תיבת ממנו שלא יזוזו אנה ואנה, קמ"ל הפסוק השני והבאת, (אולי צ"ל והובא במקום והבאת). ומזה למד שיכול להזיזם רק לא ישמטם מהם לגמרי.

עו"כ לפרש דאילולי הפסוק השני, היינו מפרשים שאינו לוקה עד שיסירם ממנו לגמרי, אבל איסורא מיהא איכא אפילו בהזזתם. ע"כ הוצרך להביא הפסוק השני להתיר הזזתם. וע"ש מה שנושא ונותן בדברי התוספות שם בענין זה.

וצריכים להבין ענין זה דלא יסורו ממנו, ואם הסיר אחד מן הבדים לוקה וכאשר פסק הרמב"ם ז"ל, והרי כל תפקיד הבדים הוא להרים בהם את הארון, וא"כ די שיהיו במקומם תוך הטבעות רק בעת נסוע הארון, על מנת שיוכלו לשאת את הארון בהם, אבל בנוח הארון על מקומו, למה תאסר הסרתם מן הטבעות. ובפרט אחר שאמרו בפירוש בגמרא שמותר להזיזם במקומם, א"כ אין דין שלא יזיזם כלל, וא"כ מאי נפק"מ אם יסירם עד שיגיע עת נשיאת הארון.

ובדרך רמז נלע"ד לומר, דהבדים לנשיאת הארון, הן המה תמכי דאורייתא, ולא רק תומכיה בממונם, אלא גם התומכים ומעודדים את הלומדים ומסייעים בידם שיהיו פנויים לתלמוד תורה וכל כיוצא בזה, הן המה בדי הארון, והם צמודים לארון שבתוכו לוחות הברית, שרומז לת"ח שהוא מלא תורה ודעת ה', ושכרם של התומכים כשל הלומדים, ויש להם חלק גם בסגולות שהתורה נותנת לעמליה, וזה הוא לא יסורו ממנו, שהם צמודים לת"ח בזה ובבא, שגם שם יהיו עמו במחיצתו ויסתופפו בחופתו, לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו שכינתו. ולא רק בעת נשיאת הארון הוא דלא יסורו ממנו, אלא גם בנוחו על כנו, לא יסורו ממנו כלל, ור"ל דגם התמכין דאורייתא שהן הם בדי הארון, הנושאים עמו בעול המחיה והכלכלה, לא רק בעודו צריך להם שישאוהו הוא דלא יסורו ממנו, אלא גם כשירווח לו ויהיה אותו ת"ח חי נושא עצמו ושוב אינו זקוק להם, גם אז לא יסורו ממנו. וגם בעוה"ב לא יסורו ממנו ויזכו להיות עמו במחיצתו.

ואם בא אדם והסיר אחת מהם לוקה, שיש אנשים מחלישים את תומכי התורה, וישימו מורך בלבם, באמור להם, מה לכם לתמוך בבטלנים אלו, שאינם עוסקים בבנינו של עולם, יומם ולילה שרויים בבטלתם, וסומכים על שלחן אחרים, ובעיני ראיתי אנשים חשובים בעיני עצמם, שמדברים עם גבירים נכבדים שהיו תמכין דאורייתא, ומחזקים הני ברכי דרבנן דשלהי בעין טובה ורוח נדיבה, והיו באים אלה ללעוג להם ומחלישים את דעתם בדברי סרק ובסיסמאות ריקות ושדופות, והדברים פעלו באזני שומעיהם, שזה דרכו של לשון רע שפועל על מי שמוכן לשמוע, וחודר לנפשו, ומביאו למעשים רעים. והנה העושה כן לוקה, שבודאי הקב"ה לא ישתוק על כבודם של עמלי תורה.

ואקח לי דוגמא להבין ענין בדי הארון ע"פ מה שכתבתי, דבגמרא ברכות (יז, א), אמרו הני נשי במאי זכיין. ומשני, באתנויי גברייהו ואקרויי בנייהו.

והשאלה מפורסמת, וכי חסרות לנשים זכויות, והרי חייבות הן בכל מצות לא תעשה וגם בכל מצות עשה שאין הזמן גרמן, כמו האנשים, וגם מצות עשה שהזמן גרמן חייבות בחלק גדול מהם מטעמים רבים, כמו במצות ליל הפסח שהיו באותו הנס, וכן כל שישנו בשמור ישנו בזכור, ועוד טעמים רבים מאד ואיך יאמר במה זכיין כאילו אין להם במה לזכות, והיותר תמוה שבמסקנא דגמרא תולה כל זכותם בבעליהם ובבניהם דוקא וכאילו שאין להן משלהן ולא כלום.

ושמעתי (לפני שנים רבות בליל השבעה של אשתו של הגה"צ ראב"ד מקודש רבי רפאל עבו זצ"ל) מפי מרן פאר דורנו הראש"ל רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שפירש ע"פ מה שאמרו בסוף מסכת כתובות (קיא, ב) א"ר אלעזר עמי הארצות אינם חיים, שנאמר (ישעיה כו, יד), מתים בל יחיו וגו'. תניא נמי הכי מתים בל יחיו, יכול לכל ת"ל (שם), רפאים בל יקומו, במרפה עצמו מד"ת הכתוב מדבר. א"ל רבי יוחנן לא ניחא להו למרייהו דאמרת להו הכי, ההוא במרפה עצמו לע"ז הוא דכתיב, א"ל מקרא אחר אני דורש דכתיב (ישעיהו כו, יט) כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל, כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער (שר' יוחנן מצטער על שאומרים שע"ה לא קמים לתחיית המתים), א"ל רבי מצאתי להם תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. וכי אפשר לדבוק בשכינה, והכתיב, כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח, והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ע"כ.

ואמר מרן שליט"א דגם רבי יוחנן מסכים לר"א, שאם היה חולק עליו היה אומר לו לא נכון הפירוש הזה. שהוא רבו של ר"א, ולמה היה מצטער ואומר לא ניחא להו למרייהו וכו'. אלא ודאי מסכים לו, רק א"ל לא ניחא למרייהו דתימא הכי. ולפ"ז מפרש הגמ' דברכות לענין תחיית המתים, ולזה שואלת הגמרא דמאחר וא"א לזכות לתחיית המתים אלא באור של תורה, א"כ הני נשי דפטורות מתלמוד תורה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, ולא בנותיכם, במאי זכיין לתחיית המתים, ותירצה הגמרא, שזוכות במה שממתינות לבעליהם ושולחות בניהם ללמוד, כלומר דאעפ"י שחייבות ברוב ככל המצות, מ"מ הזכות לתחיית המתים תלויה בתלמוד תורה דווקא, והן לא חייבות בה, ועל זה שאלו, הני נשי במאי זכיין לתחיית המתים, והרי אין להם מצות תלמוד תורה, ומאין יבא טל של תחיה להחיותן. והתשובה היא שיש להן שותפות מלאה בתורה של הבעל והילדים, ומהתורה שלהם מקבלת גם היא אותו טל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים. שבעת שחוזר הבעל מיום עבודה מבוקר עד הערב, אשתו מעודדת ומחזקת אותו שילך לבית המדרש ולא יבטל מלימוד תורה. וכן באקרויי בנייהו, שמכינות הילדים הקטנים להוליכם לת"ת בשמחה וברצון, וכך הילדים לומדים ומתעלים, ונעשות הנשים שותפות מלאות לת"ת של בעליהן ושל ילדיהן, ובאור הזה הן זוכות לתחיית המתים. וש"י.

והנה רואים בזה שהאשה אעפ"י שהיא פטורה מת"ת לגמרי, כיון שמסייעת לבעלה וילדיה, ומכינה להם את צרכיהם ומעודדת ומחזקת את רוחם שילכו בשמחה וילמדו ברצון ובשקידה, בזה הן נעשות בדים לארון התורה, וזוכות גם בסגולות של התורה כמו בטל היוצא מן האור של התורה, אשר בו עתיד הקב"ה להחיות את המתים. וגם הן זוכות לתחיית המתים.

ובאמת כן מפורש שם בכתובות ג"כ, דחזייה לר' יוחנן שמצטער, ואמר לו רבי מצאתי להם תקנה וכו', אלא כל המשיא בתו לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ומשמע מהדברים שע"י שמהנה תלמידי חכמים, זוכה גם לתחיית המתים, ונמצא דלא רק שכר של מסייע במצוה יש בידו, אלא שנחשב לו כאילו שהוא עצמו לומד תורה, וזוכה גם בסגולות של התורה, עד שיש לו אור של תורה, וזה מחייהו לעתיד לבא.

ומכללא עולה שגם זוכה בכוח הטמון בתורה שע"י לימוד תורה מקבל את הכח לנצח את יצרו, וכמו שמצינו בדברי הגמ' (קדושין ל, ב), שאומר הקב"ה לישראל, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, היינו, שאין בנו כוח נגד היצר הרע, אלא ע"י תורה שהיא התבלין שלו, שהוא מאש ואנחנו בשר ודם, וע"י התורה שנאמר בה (ירמיה כג, כט), הלא כה דברי כאש נאום ה', אנו יכולים לנצח את היצה"ר. וגם אלו המחזיקים את ידי לומדי התורה מקבלים כוח זה.

וכן שמעתי בשם רבינו יהונתן אייבשיץ ז"ל שפירש דמה ששאלו הני נשי במה זכיין, כלומר במה זכיין ליצרייהו, באיזה כוח מנצחות את יצרן, שבלשון הגמ' "זכי" הוא גם לשון נצחון, דמאחר ואינן שייכות במצות תלמוד תורה, א"כ אין להן התבלין אשר ברא הקב"ה כנגד יצר הרע, ובמה הן מנצחות אותו. והתשובה היא, ע"י תורת הילדים והבעל, שהיא מסייעת להם בחומר וברוח לחזקם ולטהרם, ועי"ז מקבלת גם הכוח הסגולי הטמון בלמוד התורה, והוא להם לישועה נגד היצה"ר. והן הם הדברים שכתבתי בס"ד.

וע"כ ציותה התורה שהבדים שהם בחינת המחזיקים והמעודדים של לומדי התורה ועמליה, יהיו בטבעותן על צלעות הארון ולא יסורו ממנו.