וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי, וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי, וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ, וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חשֵׁב, שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר, וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר: (כח, ב-ח)

במסכת ערכין (ט"ז ע"א) אמר ר' ענני בר ששון למה נסמכה דרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב ויטבלו את הכתונת בדם. מכנסים מכפרים על גלוי עריות, דכתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת מכפרת על גסי הרוח כדר"ח דא"ר חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה שבגובה. אבנט מכפרת על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה. חשן מכפר על הדינין דכתיב ועשית חשן משפט. אפד מכפר על ע"ז דכתיב אין איפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקב"ה יבא דבר שבקול, ויכפר על מעשה הקול. ציץ מכפר על עזי פנים, כתי' הכא והיה על מצח אהרן, והתם ומצח אשה זונה היה לך. ע"כ.

ומאחר וכל אחד מן הבגדים יש בו תיקון נפלא לעוונות בני ישראל ולחטאתם, ע"כ ודאי צריכים העושים בגדים אלו, להיות חכמי לב, ואשר מילאם ה' ברוח חכמה. וצריכים להכין לבם ולחשוב מחשבות הראויות, ולקדש עצמם בקדושה עליונה כדי שיהיה כוח רוחני בבגדים לפעול פעולתם. וכשלובש הכהן בגדים אלו ילבשם בכונה הראויה, אז מצטרפת מחשבתו הטובה, עם המחשבה שבה נוצר ונעשה בגד זה, ואז משיגים את הכפרה המיוחדת לאותו בגד, ונסלח לכל עדת בני ישראל.

ועיין בספורנו שכתב ועשו את בגדי אהרן לקדשו, לשם כך יעשו הבגדים. עכ"ל. ובודאי שהכונה שגם בעת עשיית הבגדים צריך לכוין הדבר לשם שמים. עם הכונות הראויות, כדי שיהיו ראויים לכפר בהם, לזה כתב שלשם כך צריכים לעשותם מלכתחילה.

וכן הוא באוה"ח הקדוש זיע"א, (פסוק ד) ד"ה עוד נראה, שנתכוון לעשות בגדי כהונה לשמן, לזה פירט הכתוב, ועשו בגדי קדש וגו' ואמר לאהרן וגו' לכהנו לי, פירוש שצריך לעשותם לשם אהרן לשרת לפני ה'. וכו'. ע"ש. והן הם הדברים שכתבתי בס"ד.

ואמרתי לבאר הרמזים של כל בגד ומה שהוא מכפר עפ"י מה שכתבו רבותינו מפרשי התורה, ומה שמצאה ידי יד כהה, ותפילתי לה' שיאיר את עיני באור תורתו.

הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, דהנה שפיכות דמים באה ע"י כעס גדול רח"ל, וכדכתיב גבי גואל הדם כי יחם לבו, ושנים המה כלי הדם. הכבד, שהוא המיצר את הדם עפ"י תיקונו, והלב שואב את הדם ומחלקו לכל הגוף בלא יוצא מן הכלל, ויום וליל לא ישבות, גם בעת כי יישן האדם והנה לבו ער לא ראה שֵנה, (אני ישנה ולבי ער) ושני אלה נמצאים במרכז הגוף, ואת שניהם מכסים בכותונת, והיא קרובה אליהם מכל הלבושים, וע"כ קבעה תורה שבכתונת יהיו כונות אשר ביכולתם לתקן ולכפר על אותו עוון.

ומכנסים מכפרים על גלוי עריות, שהם מכסים בשר ערוה, וקרובים אליה מכל לבוש אחר, וע"כ בהם יכופר עון זה, שהקב"ה קבעם עם כונות המיוחדות לכפרה זו.

מצנפת מכפרת על גסי הרוח. דא"ר חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה שבגובה. שגסות הרוח באה מרוח גבוהה, וראשו של אדם בשחקים בגאותו עד שאינו יכול לסבול דעת אחרים, ושפלים הם בעיניו, וכל סברותיהם והגיוניהם אצל גס הרוח, כדברי הבל ורעות רוח. ומצנפת היא מעטרת הראש ככתר, ונותנת עליו מסגרת סביב, ובזה ישוב מקלות ראש לכובד ראש, והוא התיקון של גסות הרוח, שבגסות רוחו אינו מקבל תוכחה כלל, וגם לא מבקר עצמו, והולך חשכים ואין נוגה לו, אבל בעטרה שמעטר ראשו משיב מעט מכובד הראש על איתנו, ומעט מעט ישוב ורפא לו. וכמו שאמרו בגמ' (שבת קנו, ב), כסי רישך כי היכי דתיהוי אימתא דשמיא עלך. וכן היה מנהג החכמים לעטוף ראשיהם בסודר גם בימי חז"ל בגמרא, וגם בנעורינו כן ראינו בעינינו, שהחכמים היו מעטפים ראשיהם בסודר, וכן הוא מנהג העולם לעטוף הראש בטלית. והוא הוא התיקון של גסות הרוח ושל הגאוה. דכולם תלויים בגבהות. וכמ"ש דוד המלך (מזמור קל"א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. וכמובן שזה מועיל למי שרוצה לתקן עצמו, אבל אויל המתעקש בדרכו יכול להוסיף בזה גאוה על גאותו רח"ל.

אבנט מכפרת על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה, עכ"ל הגמרא. ואע"ג דהכתונת מכסה לכל הלב. נלע"ד לומר, דהכתונת מכסה גם על הכבד והטחול ואברי העיכול, וע"כ אמרו שזה רומז לחמימות הדם אשר הוא הגורם לכמה חטאים, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות כט, ב), לא תרתח ולא תחטא, שכמה חטאים באים ע"י זה, והגדול שבהם הוא שפיכות דמים רח"ל, וע"כ אמרו שהכתונת מכפרת על שפיכות דמים. אבל האבנט נמצא קרוב ללב, ומעל לכבד וכו', וע"כ הוקבע לכפרת חטא של הלב לבדו שאינו שייך לשאר אברים, והוא, הרהור הלב. שהעובדא שמפריד בין אברי העיכול לבין הלב, זה משייך אותו אל הלב.

עוי"ל דהרהור הוא סרסור לעברה, ומקשר בין המחשבה ובין המעשה, ואע"פ שאמרו (יומא כט, א), הרהורי עברה קשים מעברה, היינו טעמא דאינו מחשיב ההרהור לעברה, וממשיך בו ונמשך אחריו, וזה מביאו לכל העברות. וכן האבנט, אינו לבוש בפני עצמו אלא משמש למלבושים ומקשרם שיעמדו כל אחד על מקומו הראוי לו. וע"כ קישרו תיקון ההרהור באבנט.

חשן מכפר על הדינים, דכתיב ועשית חשן משפט. והוא גם נגד הלב, וכמ"ש רש"י (כאן פסוק ד), חושן, תכשיט כנגד הלב. עכ"ל. מיהו לא דומה לכתונת שמכסה אברים רבים, וגם לא לאבנט שאינו ענין לעצמו רק מקשר הבגדים, אלא הוא "תכשיט כנגד הלב". דהלב תפקידיו רבים, הוא האחראי לספק את הדם הוא הנפש לכל האברים והגידים שבאדם. והוא גם מקור התאוות וההרהורים, אך יש בו גם תבונה עמוקה להורות ולהשכיל, והבחירה ביד האדם להטות לבו להרהר ברע ובמזיק, להשחית נפשו ולהורידה באר שחת, או לנצל תבונתו להעמיק בהבנת תורה ועומק משפטיה כמ"ש ומשפטיך תהום רבה (תהלים לו, ז), להנהיג בהם בני אדם. וע"ז נאמר, לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, שהחכם גובר על רצונותיו ותאוותיו, ומטה לבו כלפי ימין סטרא דקדושה, ימין ה' רוממה, והכסיל בחשך יהלוך ומטה לבו לסטרא דשמאלא, להרבות בהרהורים רעים המולידים רשע ופשע רח"ל.

וכבר נאמר: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ושלמה המלך ע"ה אמר (מ"א ג, ט), ונתת לעבדך לב שומע. וענין המשפט מלבד החכמה אשר מקורה במוח האדם ובשכלו, יש גם תפקיד ללב, להטות כלפי חסד, או ח"ו לעוֶת הדין והיה המישור למעקשה, ועל כן אם חטא בדינים, תקנתו וכפרתו היא ע"י החשן. שהוא "תכשיט כנגד הלב".

אפד מכפר על עבודה זרה, דכתיב אין אפד ותרפים. וצ"ל איך מתקשר האפד עם ע"ז. וראיתי להרב כלי יקר ע"ה (שהיה תלמיד מהר"ל מפארג ע"ה וגם מילא מקומו ברבנות בפראג), שכתב בזה דברים נפלאים, ובתחילת דבריו דקדק במה שנאמר כאן ועשו את האפד (פסוק ו), ובכולם נאמר "ועשית". ופירש דזה נגד ע"ז, ומפני שעשו את העגל, ע"כ יתעסקו כולם באפד להיות לכולם לכפרה. וכמ"ש בשמות רבה (לד, ב) ועשו ארון. ובפרט שלמשה לא היה שום חלק בזה, ע"כ לא אמר "ועשית", אלא "ועשו".

עו"כ שלכך נאמר בו (סוף פסוק ו) מעשה חׂשֵב. שע"ז המחשבה שלה כמעשה, שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ונתן טעם נכון בדבר, שעיקר העון של ע"ז תלוי באמונה והיינו במחשבה, וכל המעשים שלה טפלים למחשבה, ע"כ נאמר באפד, וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו (פסוק ח), לשון חשב מורה על מחשבה, והרי היא כמעשהו. וע"כ האפד מכפר על ע"ז שעיקרה במחשבה. שבכל העברות העיקר הוא המעשה, וחמור ההרהור שמביאו למעשה העברה, אבל בע"ז המחשבה קשה מהמעשה, וע"ש עוד בזה. וש"י. ועדיין צ"ל איזה מחשבה שייכת באפד.

מעיל מכפר על לשון הרע, מפני שיש בו פעמונים משמיעים קול, ויכפר על עון לשון הרע שיש בו קול. וכמו שאמרו בגמרא הנזכרת.

ואפשר שהמעיל הוא דבר כולל, שמכסה על כל הבגדים, והוא מצרף הכל ונעשה כענין אחד. וגם לשון הרע אינו הלשון בלבד, אלא יש בו מכל כוחות האדם, שיש בו כוח הדיבור עצמו שהוא תלוי ברוח ובאברים שהם שפתים, חיך, שיניים, לשון, וגרון. אך לא רק אלה, אלא גם מבטא את השכל והחכמה שבאדם, שמתוך דבריו של אדם ניכר אם חכם הוא או טיפש. שכל אדם כשמדבר מיד רואים אם בדעת מדבר או בשטות. וגם התרגשות הנפש מתגלים באדם בעת שמדבר, וכשהוא שש ושמח ולבו שקט ונח, רואים בדבורו, ואם הוא כועס ומתרגז, גם זה ניכר בדבריו. והדבור מאחד את הכל, (כעין זה שמעתי בשם מהר"ל מפראג ע"ה בקשר לענין אחר), וע"כ התיקון של לשון הרע הוא במעיל, ונקטו חז"ל הרמז הבולט שזה וזה משמיעים קול.

ציץ מכפר על עזי פנים, שכתוב בו (כח, לח) והיה על מצח אהרן, והתם כתיב (ירמיה ג, ג), ומצח אשה וגו'. ויש לבאר דהנה אמרו חז"ל (אבות ה, כ), עז פנים לגהינם, ומאידך הם אמרו (ביצה כה, ב), שלשה עזים הם, ואחד מהם ישראל בין העמים. וצ"ל דשבחם של ישראל הוא בעזות דקדושה, וכמו שאמר דוד מלך ישראל (תהלים קיט, מו), ואדברך בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. שלא יעלה בדעת שמשבחים את ישראל במדה המביאה לגהינם רח"ל. אלא בקדושה שהיא שייכת לישראל. ונמצא דכוח העזות הוא כוח חזק ועצום, עד שיכול להוביל את האדם לגהינם, ויש בכוחה של העזות להעבירו מכל מעלותיו ולהורידו באר שחת. ולזה צריך דבר גדול וחזק שיכניע עזות זו, ע"כ אמרו שהציץ שהוא המעולה שבכולם, ששם הוי'ה ברוך הוא חקוק בו, ועומד על מצח אהרן, הוא יכול להכניע מדת העזות של הטומאה ולעוקרה. ואפשר שאינו עוקר העזות, אלא ע"י מקבל האדם סיוע מאת ה', שיהיה לו הכוח להפוך את העזות שבו מרע לטוב, ותהי עזותו מנוצלת לקדושה בלבד. ועל כן הציץ מכפר על עזי פנים.

וכפי שכבר כתבתי היו צריכים לכוין בכונות הראויות לכל בגד ובגד, מעת עשייתו, ושוב מכוין בהם הכהן גדול בעת שלובש אותם, דבר דברו על אופניו. וזה וזה גורם להיותו כלי כפרה לישראל.

ואולי יתפרש בזה מה שאמר הכתוב, ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. לכבוד פירושו כבוד ה' וכבוד עבודתו הנעשית בבית המקדש ע"י משרתיו הכהנים. וכבר כתב הגר"א ז"ל (והובאו דבריו בברכת אליהו סדר ויגש מאמר ו), שכל מקום שנכתב בתורה ובנביאים ובכתובים, כבוד מלא וא'ו, סימן שהוא הכבוד האמיתי, כבוד ה' וכבוד תורתו. אבל כבׂד חסר וא'ו, הוא כבוד של העוה"ז כמו רכוש ועושר וכו' וכאן כתוב כבוד מלא וא'ו, והוא כבוד שמים. ולתפארת, היא הכפרה שבגדים אלה הם כלי כפרה לישראל, והיא תפארתו ישתבח שמו, שהוא סולחן לישראל ומוחלן לשבטי ישורון. וזה הוא, לכבוד ולתפארת.