וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. (ג, ה)

לפי מה שביארתי (לעיל מאמר טו) שמשה בראותו שהשכינה שורה בסנה, והוא יכול להשיג כאן מעלות רמות ונשגבות, לא הסתפק במה שהיה לו עד עתה, והחליט להמשיך בעלייתו לכלות את כל שארית הגשמיות שבו. אפשר לומר שהקב"ה ישתבח שמו, מדריך אותו בזה, לתת גם בזה מדה נכונה, כי אם יתלהב ויבער באש הקדושה מעבר למדה, ימצא עצמו נדבק בשכינה לגמרי, ולא יוכל להמשיך בהנהגת עם ישראל, כי החלק ידבק בכל ברוך הוא, ויהיה כאחד משרפי מעלה, ולא יהיה עוד מיושבי הארץ, ולא זה הוא חפץ ה' בעת הזאת.

ועל כן אמר לו הי"ת, אל תקרב הלֹם, וגו', שגם בדבקותו בה', יהיה הדבר במדה ובמשקל הנכונים, למען יעמדו ימים רבים.

וכמו שכתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות למסכת חגיגה (יד, ב) גבי ארבעה שנכנסו לפרדס, ובן עזאי לא שב משם, דנח נפשיה, ופירש מהרש"א ז"ל דמיד שזכה לחזות בנועם ה', התלהבה נפשו להדבק בבוראו, ולא שבה אליו עוד, ע"ש. אבל ברבי עקיבא אמרו נכנס בשלום ויצא לשלום. וייש לומר דרבי עקיבא הוא בחינת משה רבינו ע"ה, שאמרו שראוי שתינתן תורה על ידו, וע"כ ידע לעצור בעד עצמו, עצרת תהיה לכם, ולכן שב אל מקומו בשלום.

וזה הענין שהקב"ה כאן מלמדו למשה, בענין זה, לאמר לו, אל תקרב הלם וגו'.

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב, ואמר לא תקרב הלכא וכו', ארום אתרא דאנת קאי עליו אתר קדיש הוא, ועלוי אנת עתיד לקבלא אורייתא למילפא יתה לבני ישראל. עכ"ל. והיינו שיש לך עוד תפקיד חשוב, ולא זו העת להתקרב יותר. וכנ"ל.