וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל, וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה, וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. (ג, א-ה)

יש לדקדק הרבה בפסוקים אלו, ובפרט במה שכבר הקשו ראשונים ואחרונים, דמתחילה נראה אליו "מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה", ואח"כ נאמר, "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה". פתח במלאך, ובסיום, הקב"ה בכבודו קורא ואומר לו משה משה וגו'.

ורבינו אברהם ן' עזרא ע"ה כתב (בפסוק ד') ונקרא המלאך בשם הנכבד, כדרך כי שמי בקרבו (שמות כג, כא), ושם אפרשנו. וכך המלאך שנראה לגדעון (שופטים פ"ו), ושם כתוב (שופטים ו, יד-טז-כג), ויאמר לו ה'. או השם ראה כי סר לראות, וצוָה את המלאך לקרא אליו, על כן מלת אלהים, וזה השם איננו שם העצם רק שם תואר, כאשר אפרש, והוא כולל וכו', והנה אלהים במקום הזה הוא המלאך הנזכר. עכ"ל. [ועיין בפסוק (שמות יג, כא), וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו'. שכתב הרשב"ם ז"ל וה' הולך הוא מלאך ע"ש.]

ועיין ברמב"ן שגם הוא ז"ל עמד על קושיא זו, והזכיר דברי הראב"ע ז"ל, וכתב עליו שאינו נכון, כי משה גדול הנבואה, לא יסתיר פניו מפני מלאך. עוד כתב, ורבותינו אמרו בבראשית רבה (ל"מ שם אך הוא בשמו"ר ב, ה ואגדת בראשית פל"ב), מלאך זה מיכאל, רבי יוסי הארוך בכל מקום שהיו רואים אותו, היו אומרים שם רבינו הקדוש. כך בכל מקום שמיכאל נראה, שם כבוד שכינה, והוא לא ראה את הכבוד, כי לא הכין דעתו לנבואה, וכאשר כיון לבו וסר לראות, נתגלה אליו מראה השכינה, ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. וע"ש מה שכתב בזה על דרך האמת. וגם שאר הראשונים פירשו בזה כל אחד לפי דרכו, בדברים חזקים ועמוקים מאד, הלא בספרתם.

ובהקדמה לשו"ת שמע שלמה ח"ב, כתבתי לבאר ענין זה בעה"ו, וזאת עפ"י הקדמה ידועה ומפורסמת, שכל דבר שבקדושה אין אדם יכול להשיגו, אלא על ידי הכנה כראוי, בבחינת והכינו את אשר יביאו (שמות טז, ה). וכמו שאין אדם זוכה לאור של השבת וקדושתה, אלא ע"י הטירחה של ערב שבת, ומי שלא טרח בערב שבת, אינו זוכה לשפע שהשבת נותנת. כי כגודל ההכנה כך גודל השפע שמקבל המכין, כי הקב"ה משפיע ברכה בלי מצרים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די, והנותן בעין יפה הוא נותן, והמגבלות אינן אלא במקבל לבדו. והדוגמא לזה הוא במעשה של אשתו של עובדיה הנביא ע"ה, שאמרה לאלישע שהנושה בא לקחת שני בניה לעבדים, ואמר לה אלישע מה יש לך בבית, ואמרה לו, אין לאמתך כל, כי אם אסוך שמן (כדי לסוך אצבע קטנה), ואמר לה שתאסוף כלים ריקים רבים, וכך עשתה, ובניה היו מגישים לה, והיא מוצקת. ויהי כמלאת הכלים, ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי, ויאמר אליה אין עוד כלי, ויעמוד השמן (מ"ב פ"ד). הרי שגם אחר מלאת כל הכלים הרבים ההם, לא נגמר השמן, רק עמד, כי אין קצבה לברכת ה', והקצבה היא בכלים בלבד, שכאשר אין מקום לקבל עוד שפע אז, ויעמוד השמן.

וק"ו בן בנו של קל וחומר בשפע הרוחני, שהקב"ה משפיע עלינו בטובו, שאין לו גבול כלל, וככל שיכין האדם את עצמו לקבל, כך הוא יקבל ואין מחסור.

אלא שצריכים להבין, מה היא ההכנה לקבלת שפע רוחני ולעליה בתורה וביראת ה', דכשאמר אלישע הנביא לאשת עובדיה, שתכין כלים רבים כדי לקבל בהם שמן, ידעה בבירור מה הן הכלים המתאימים לשמן, ואם היה אומר לה שתכין כלים לקבל פירות, היתה מכינה הכלים הראויים להם. אבל כשאנו באים להכין ולהתכונן לקבל שפע של תורה ושל רוחניות, צריכים אנו לימוד כדי לדעת באיזה כלים ניתן להחזיק רוחניות, ומה היא ההכנה שיעשה אדם וישיג מבוקשו בזה.

ואמרתי בס"ד, שעיקר ההכנה בזה היא, לפנות את בתי הנפש, כי נפש האדם גדולה ועמוקה ויכולה להכיל תורה ויראה לאין קץ. אלא שכשאדם נמשך אחר תאות לבו, ורצונות גשמיים, הרי הוא סותם ואוטם את השערים של הנפש, וממלא אותם בקש ותבן מהבלי העולם ותאוותיו, ואין מקום לקדושה להגיע עדי נפשו, כי סתמום פלשתים וימלאום עפר (בראשית כו, טו). ולזה צריך הכנה לנקות ולפנות, בבחינת ואנכי פניתי הבית (בראשית כד, לא), אבל האדם שמחזיק בתאוותיו ונמשך אחר רצונותיו, וחושב להשיג תורה ויר"ש, יחד עם אותם רצונות, זה וזה אינם מתקיימים בידו, שהתורה לא חלה עליו ולא זוכה לקבלה, מפני שאין לו כלי מוכן לקבלה, ומאותם הנאות לא יהיה יתרון כי אם חסרון, שהתאוה מוציאה את האדם מן העולם רח"ל (אבות ד, כא).

ולא בכדי כתבו רבותינו בעלי התוספות (כתובות קד, א ד"ה לא נהניתי) בשם המדרש, עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוף גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, ע"ש.

וברור שמשה רבינו ע"ה, אעפ"י שהיה קדוש מרחם ומלידה, וברגע שנולד נתמלא כל הבית אורה, ושכינת ה' עמו תמיד באתגליא, מ"מ גם הוא היה צריך הכנה דרבה, לפי רום מעלתו, ואין ספק בזה.

ובזה יובן, מה שפתח ענין זה בפסוק, ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבא אל הר האלהים חורבה. וכבר נאמר ע"ז בזהר הקדוש, שהיה הולך בדד במדבר ומתייחד עם קונו, ופורש מדרכי בני אדם, ומפנה לבו לקדושה (ראה זוהר ח"ב כא, ב ומש"כ בזה בפרשת ויגש מאמר יט). וזו היתה הכנה של שנים רבות, עד שהיה ראוי ומוכן לקבלת פני שכינה, וזה שאמר, "ויבא אל הר האלהים חורבה", שכל הליכתו לרעות צאנו במדבר, הוא כדי לבא אל הר האלהים חורבה, ולקבל שם את השפע הרוחני הראוי.

ובבא העת שהיה ראוי לפי הכנתו נגלה אליו מלאך ה' בסנה, ונראה לפי דרך הפשט, שבאמת הגילוי הראשון בסנה, היה גילוי של מלאך, כי זו היתה מדרגתו עד לאותו הרֵגע. ואולם משה רבינו ע"ה כשראה שהזמן מתאים והמקום ראוי להשראת שכינה ולהתעלות אין קץ. "וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל", ומזה למד שיש כאן מקור לשפע של קדושה, בוער באש דקדושה. "ואיננו אוכָּל", שאינו כלה ולא נחסר, רק הולך וגדל. ואז מיד נאמר, "ויאמר משה אסורה נא ואראה, את המראה הגדול הזה". כי באותה שעה התעלה משה ונתגבר להרחיק מעליו, גם המעט גשמיות שנשארה בו, וזה אומרו, "אסורה נא", היינו שהסיר מעצמו כל השאריות של הגשמיות שנותרו בקרבו. כדי לפנות נפשו להיותה פנויה ונקיה בתכלית, כדי להשיג את כל מה שאפשר ויכול אדם להשיג, מן השפע העליון המשתלשל ממרומים, מספירה לספירה וממשפיע לנשפע, עד לדרגא שיהיה האדם מסוגל וראוי לקבל משם, וזהו "אסורה נא ואראה".

ואונקלוס תרגם, אתפני כען ואחזי, ואפשר לומר "אתפני" מלשון פינוי, אתפני כבר עתה, "ואחזי", להשיג מה שאפשר. והתפנות זו של רגע זה, שהיתה בדרגה כל כך גבוהה וחזקה, העלתו במדרגות גבוהות כל כך, שזכה שהקב"ה מדבר עמו ולא המלאך, וכמו שנאמר בהמשך הפסוקים, "וירא ה' כי סר לראות", ותירגם אונקלוס, "וחזא ה' ארי אתפני למחזי", שראה קודשא בריך הוא, את גודל הכנתו. "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה". שבהכנה זו עלה ונתעלה, עד שהקב"ה הפסיק את המלאך, וקרא אותו הוא ישתבח שמו בכבודו ובעצמו, ולא ע"י מלאך.

ומעתה לא יקשה למה פתח בהתגלות מלאך, וסיים בקריאת ה' ברוך הוא. דשתי בחינות ושתי מציאויות היו, בהתחלה היה המחזה במדרגה אחת, ובאותו זמן עלה למדרגה גבוהה ביותר, שהיה ראוי לקבל מפי הגבורה באופן ישיר, בלי מלאכים ובלי שרפים. וע"כ אפשר לומר, שלא המלאך שנראה אליו הוא שקרא לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו קרא לו בחיבה. "ויאמר משה משה ויאמר הנני", כלומר, אני מוכן ומזומן (וכמו שפירש"י ז"ל בראשית כב, א גבי אברהם אבינו ע"ה) ובאמת שרש"י ז"ל כתב, "אסורה נא", אסורה מכאן להתקרב שם. עכ"ל. ולפי מה שפירשתי, דברי רש"י ז"ל הם קילורין לעינים.

ויש כעין סמך לזה בדברי הגמרא (סנהדרין לח, ב) שהקשו בפסוק (שמות כד, א), ואל משה אמר עלה אל ה', והלא ה' מדבר עמו, והיה לו לאמור לו "עלה אלי", ובאמת כן כתוב בפסוק אחר שם, ואל משה אמר עלה אלי ההרה, ופירשו בגמ' שם, שמלאך מ"ט שר הפנים של מעלה הוא היה מלמד את משה תורה, ומשה כבר עלה ונתעלה, והמלאך אמר לו אני לא יכול עוד ללמדך, אלא עלה אל ה', והוא ילמד אותך בכבודו ובעצמו. והכא נמי אמר לו הקב"ה למלאך שקרא למשה, אתה לא יכול לדבר עמו בזה, כי כבר עלה ונתעלה, אלא אני בעצמי אדבר בו. ולכן תיכף "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה".