רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: (כג, יט)

כתב רש"י ז"ל שגם עגל וכבש בכלל גדי, ע"ש. עו"כ: ובשלש מקומות נכתב בתורה (לא תבשל גדי בחלב אמו), אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. (ומקורו בחולין קיג, ב, ושם קטו, ב).

והנה הרמב"ם ז"ל (בהלכות מאכלות אסורות, פ"ט ה"א), כתב וז"ל, בשר בחלב אסור לבשלו, ואסור לאוכלו מן התורה, ואסור בהנייה, וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין. ומשיבשל משניהם כזית לוקה, שנאמר, לא תבשל גדי בחלב אמו, וכן האוכל כזית משניהן מן הבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה, ואעפ"י שלא בישל. ובהלכה ב', כתב וז"ל, לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבשול, כלומר, ואפילו בשולו אסור ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת. עכ"ל.

והוא ז"ל השמיט הדרשה הנזכרת ברש"י ז"ל שמקורה במסכת חולין כהנ"ל, שנכתב בתורה שלש פעמים, לא תבשל גדי בחלב אמו. ובחר בדרשה הנזכרת בשמות רבה, [וחתני הרה"ג הרי"ש שליט"א, העיר שהרב המגיד כתב שזה מויקרא רבה והגיהו שם (בהוצאת פרנקל) שלפנינו ליתא. עיי"ש. וצל"ב מה מקורו. עכ"ל. ויש דברים שנשמטו עם השנים, וכמ"ש מרן החיד"א על הירושלמי שהרבה פעמים הביאו בתוס' או שאר ראשונים מהירושלמי, ובירושלמי שבידינו לא נמצא, וכתב שנשמטו ואבדו חלקים מהירושלמי, וה"נ אין לנו אלא מ"ש הרב המגיד ע"ה]. שדרשו לא שתק הכתוב מלאסור האכילה וכו', וכמו שדרשו חז"ל באיסור הבת, שבתורה נזכר רק איסור בת הבת, אבל איסור הבת עצמה לא נזכר, ואמרו חז"ל, לא שתק הכתוב מאיסור הבת, אלא מפני שאסר בת הבת, ואין צריך לומר הבת עצמה. וכן דרשו לענין טומאת המת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הל' טומאת מת פ"א ה"ב) וז"ל, טומאת משא (של מת), מפי השמועה, וק"ו הדברים, אם נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמאה במשא, שנאמר והנושא את נבלתם, משא המת לא כל שכן, וסיים שאין טומאת משא במת מדברי סופרים, אלא דין תורה. ויראה לי ששתק הכתוב ממנה, כדרך ששתק מאיסור הבת, לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב, לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו. כך שתק מטומאת משא במת, לפי שטימא בפירוש אפילו אהלו, כ"ש משאו. עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם.

ועיין בדברי מרן ז"ל בכסף משנה שם, שתמה, והא אין עונשין מן הדין, וכאן חייב מלקות על אכילת בשר בחלב, מפני קל וחומר. ותירץ מרן ז"ל שם, שאין זה ק"ו, אלא כיון שאסר בת הבת שאינה אסורה אלא מחמת אמה שהיא הבת, ממילא משמע שהבת אסורה, ואין כאן עונשין מן הדין. וכן אמרו בסנהדרין (עו, א) גבי איסור הבת, וכי עונשין מן הדין, גילוי מילתא בעלמא הוא. ופירש"י כהנ"ל. עו"כ ובשר בחלב הוי בכלל לא תאכלו כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, א"נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבא לאכול. עכ"ל.

ופירשתי דהוי כמו מפורש ממש, ואין זה קל וחומר, אלא ענין של בכלל מאתים מנה, שהמודה במאתים, יש בכלל הודאה זו של המאתים, גם הודאה על מנה, ואין צריכים בזה לקל וחומר, אלא זה מפורש, ה"נ בתוך האיסור של בת הבת, מונח בפירוש גם האיסור של הבת, ובאיסור הבישול של בשר בחלב, מפורש איסור אכילת בשר בחלב. וה"ה לענין טומאת משא במת הנ"ל. וחתני הרי"ש שליט"א כתב וז"ל, לגבי טומאת משא לכאורה לא שייך בזה ענין בכלל מאתים מנה ואכן הכ"מ כתב גבי זה דהוי גילוי מילתא בעלמא. ולא כמו שפירש בבת הבת ובבשר בחלב. עכ"ל. ועדיין צ"ל שהכונה הוא דהגילוי מלמד שגם משא המת כאילו כתוב להדיא בפסוק.

אלא זאת היא שקשה, למה עזב הרמב"ם ז"ל הדרשה של לא תבשל ג"פ, שהיא גמרא ערוכה, בדוכתה, ובחר לו הדרשה שבמדרש רבה. וכבר עמדו על זה המפרשים, ראה בדברי הרב לחם משנה שם שהאריך בזה. והדברים דחוקים.

ועוד יותר קשה, דבמנין המצות (לא תעשה סימן קפ"ז) הביא דרשה זו דלא תבשל שלש פעמים ע"ש. ומאחר וסבירא ליה להאי דרשה, למה לא הביאה בעיקר ההלכה.

ובשו"ת שמע שלמה (ח"ב חיו"ד סימן ג', סוף אות ה', ד"ה והא דשביק גמרא דידן), פירשתי את זה בס"ד עפ"י דברי רש"י ז"ל בפרשת ויגש (מז, ב) ומקצה אחיו לקח וגו', ופירש"י ז"ל מן הפחותים שבהם וכו', זהו לשון בראשית רבה שהיא אגדת ארץ ישראל, אבל בגמרא בבלית שלנו מצינו וכו', עכ"ל. ולמדתי מזה חידוש, שמדרש רבה הוא האגדה של הירושלמי, כמבואר בדברי רש"י ז"ל.

והנה הגר"א ז"ל בש"ע יור"ד (סימן רפ"ב ס"ק י"ז) כתב דמה שכתב מרן ז"ל שם שאסור לישב על המטה שספר תורה עליה, שהתוספות פסקו כרבי יוחנן, דקימא לן כותיה (להתיר), נגד רב הונא וכו'. אלא שהרמב"ם נטה כאן אחר הירושלמי פ"ג דברכות, כדרכו לנטות אחר הירושלמי דאמרינן שם וכו'. עכ"ל הגר"א. והוא חידוש גדול לומר שהרמב"ם פוסק כהירושלמי נגד הבבלי, וידידי החה"ש הרה"ג רבי עמרם אביכזר שליט"א, אמר לי דאפשר שכונת הגר"א היא, דרק בכהאי גונא שיש מחלוקת בתלמוד בבלי כמו שנחלקו רבי יוחנן ורב הונא בדין זה, ובירושלמי נאסר הדבר בסתם בלא מחלוקת, בזה הוא נוטה להירושלמי. ודבריו נאמנו מאד, וע"ש בשו"ת שמע שלמה שהבאתי פוסקים רבים שסוברים כן, ובמקום אחר הבאתי עוד מדברי הגר"א עצמו בא"ח ובאהע"ז ועוד שכתב כן, ושכן מפורש בדברי מרן החיד"א, ושכן מפורש בדברי מרן הב"י ע"ה בפירושו לסדר הגט, ובפירושו לכללי התלמוד. ולא עת האסף. ועיין שו"ת שמע שלמה ח"ה (חיו"ד סימן י"ב אות ה'), שהארכתי בזה.

וכיון שבחולין (קט"ו ע"ב), נאמרו דעות שונות בלמוד של איסורי בשר בחלב, דדרשה זו דשלש פעמים לא תבשל, היא דתנא דבי רבי ישמעאל, אבל איסי בן יהודה שם בברייתא, אמר נאמר כאן כי עם קדוש אתה, ונאמר להלן ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, מה להלן אסור גם כאן אסור, ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה וכו', בב"ח שנעבדה בו עברה אינו דין שאסור בהנאה. וכו', ע"ש.

וגם לפני כן שם בגמרא הביאו עוד כמה דעות מנין נלמדו איסורי בשר בחלב. כיע"ש. על כן הניח לדרשות של הבבלי, שהביא דעות שונות, והביא דרשת המדרש רבה, שהוא הירושלמי, שהביאו רק דרשה אחת, דלא שתק הכתוב מאיסור אכילה אלא משום שאסר הבישול וכו'. וע"ש בשמע שלמה שהארכתי בכל זה.

ומה שכתבה התורה איסור אכילת בשר בחלב, בלשון לא תבשל. אמרו בגמרא שם שזה בא ללמד, שאינו אסור באכילה מן התורה, אלא אם כן בישלו אותם ביחד, וכלשון הרמב"ם ז"ל הנ"ל. אבל אם לקח כזית מבשר וחלב, שכל אחד נתבשל בפני עצמו, ואכלם אין בו איסור תורה, אלא איסור דרבנן. ומה שלא נכתב בתורה איסור אכילה בבשר בחלב בפירוש ויכתוב שהוא רק אם נתבשלו יחד, אמרו בפסחים (כה, א) שזה בא ללמד שחייבים על איסור בב"ח אפילו שלא כדרך הנאתו. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (פי"ד ה"י), וז"ל, כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנייה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם, לפי שלא נאמר בהן אכילה, אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת, בלשון בשול ובלשון הקדש, לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה. ובהלכה י"א שם, כתב כיצד הרי שהמחה את החלב (בצירי) וגמאו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו, או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים וכו', או שאכל האיסור אחר שהסריח וכו' הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב, או ביין של כלאי הכרם ואכלו חייב. עכ"ל.

ובערך השלחן למהר"י טייב (סימן פ"ז אות ג'), הביא לשון החינוך (פרשת כי תשא סימן קי"ג), שכתב תוך דבריו, וכבר זכרנו שלא נכתב אכילה בבשר וחלב, שכל מה שנזכיר אכילה אינו חייב עד שיהנה גרונו, אמנם אם פתח פיו ובלע מהאיסור והוא חם עד שישרוף גרונו פטור, חוץ מבב"ח שחייב אפילו לא יהנה, וכמו"כ בכלאי הכרם והבן כל אלה השרשים. עכל"ה.

וכתב בערה"ש שם, ומ"מ אין לוקין עליו (על האכילה של בב"ח) אלא דרך בישול, כלשון שהוציא הכתוב איסורו. עכ"ל. נמצא שמזה שהוציא הכתוב איסור אכילת בב"ח בלשון בישול, לומדים שני דברים, הראשון שחייב על בב"ח אפילו שלא כדרך הנאתו, והשני שאין חייבים עליו אלא כשנתבשלו הבשר והחלב ביחד.